אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

למדע אין ערך בפני עצמו, אלא לפי התועלת שהוא מביא. וחוכמת הקבלה היא מדע אלוקי, שיש לו ערך עליון, מפני שעל ידו זוכים לגלות, לא את חוקי הטבע הרגילים, שנמצאים לעיני העולם הזה ועוזרים לאדם להטיב את חייו, אלא את החוק הכללי הנקרא "אלוקים". ומתוך הגילוי הזה זוכים להתעלות ולהשתוות הצורה, לדרגה הגבוהה ביותר שאליה האנושות יכולה להגיע. כלומר, לעשות נחת רוח, להידבק, להשפיע. מעשים שכרגע לא ידוע לנו מה הם בדיוק, אבל הם נצחיים ושלמים.

לכן, לפי המטרה שמשיגים על ידי חוכמת הקבלה, לעומת המטרות שמשיגים על ידי יתר החוכמות, ניתן לראות שחוכמת הקבלה היא מדע אציל, מיוחד וראוי. מה שאין כן ההתעסקות ביתר המדעים והחוכמות, שמביאה לאדם רק ייסורים והרס, ולא עושה אותו מאושר.

אדם שלא תיקן את עצמו לפני השימוש במדעים, אלא משתמש בהם עם האגו שלו, גורם הרס על ידי המדע. ובאגו הזה כפי שהוא, אם יש ביד האדם לא יותר ממקל ואבן, הוא יכול להרוג את השני בקרב מגע. אבל אם יש בידי האגו הזה מטוסים, טילים ופצצות, אז בכוחו להרוס את כל האנושות. כי הוא לא עבר תיקון לפני השימוש במדע.

והמיוחד בחוכמת הקבלה, שאפשר להשתמש בה רק לפי מידת התיקון שמקבלים. ולכן העיסוק בה הוא תמיד ברכה לאדם ולאנושות. בעל הסולם כותב שאפילו אריסטו התריע בכתביו, שלא למסור את המדע לידי אנשים לא הגונים, מחשש שימכרו את החוכמה ויסחרו בה.[1] אבל למרות שהוא התריע על כך, רואים היום, איך שמדענים מנצלים את הידע שלהם בטבע, וממציאים פצצות או רעלים במקום תרופות, ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. כי כל הידע בתחום הפילוסופיה והמדע הגיע לידי אנשים שלא עברו את תהליך התיקון.

חוכמת הקבלה גורסת, שתחילה על האדם לתקן את עצמו, את כל מה ששייך לטבעו. ורק לאחר מכן, במידה שהוא מתוקן, להשתמש בידע שלו על הטבע. וכל ההתפתחות של האדם משך אלפי שנים, בחוכמות, בתרבויות ובחברות, היא רק לרעתו. כי ההתפתחות הזאת נובעת מתוך הרצון לקבל, מתוך הרצון לרכוש ולכבוש. ולא כפי שהיא צריכה להיות, שקודם יש תיקון, ורק אחר כך שימוש בטבע על ידי התיקון.

וכך אחרי אלפי שנות התפתחות לא נכונה, האדם מגיע לכלל הכרת הרע. וכל ההתפתחות שלו בתחומי המדע, הטכנולוגיה, התרבות, החברה והחינוך, נמצאת בפשיטת רגל כללית. האנושות מתקרבת לפיצוץ, לאכזבה כללית מהדרך שעברה במשך אלפי שנים. ומי שעבר את כל הדרך, אלה אנחנו ולא מישהו אחר. וכאשר נגלה את זה, תהיה לנו הרגשה שאלפי השנים האלה, עברו עלינו כתקופת חיים אחת שהגיעה לפשיטת רגל כללית, ממש כמו אדם שפושט רגל. ומתוך כך נגיע להחלטה לתקן קודם את טבענו, ורק אחר כך נשתמש בכל מה שיגיע אלינו. ואז, כדי לתקן את עצמו, האדם ירצה את חוכמת הקבלה. ורק לאחר מכן ישתמש בכל מה שיש לפניו, בכל המדעים ובכל יתר החוכמות. כלומר, טוב לומר: "בשבילי נברא העולם"[2], אבל רק לאחר שיודעים איך להשתמש בטבע.

האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו, שמשתמשים בו לטובת האגו?

אדם לא יכול להשתמש בחוכמת הקבלה לטובת עצמו, אלא אם הוא סוטה מהכיוון. מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ובמקום להמשיך ולהשתמש בה באותו כיוון של הלימוד, היינו, לצורך התיקון, הוא מתחיל למכור אותה. אבל את חוכמת הקבלה האמיתית, אי אפשר למכור. וזה סימן שאוחזים באמת, ולא עוסקים במכירת קמעות, חוטים אדומים, מים קדושים ודומיהם.

זאת אומרת, לחוכמה עצמה אין קונה. כמו שבעל הסולם אומר במאמרו "עת לעשות", שהגיע הזמן שבו אפשר לפתוח את החוכמה. כי רק אותם אנשים שיזדקקו לה לצורך תיקון הנקודה שבלב, שאין להם ברירה, אלא הם חייבים ללמוד אותה, רק הם ייטלו את החוכמה וישתמשו בה לצורך הזה בלבד. ויתר האנשים יעסקו תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" בעיסוקים אחרים. עד שיגלו שגם עיסוקיהם אלה הם חסרי ערך, ויגיעו לחוכמת הקבלה האמיתית.[3]

לעיסוק בחוכמת הקבלה האמיתית לעולם לא מגיע מישהו שאין לו צורך בשימוש הנכון בה. אדם כזה יכול להסתובב כך בין קבוצות הלימוד, לשבת עד שהזמן יאזל, אולי לעשות משהו, ולהתקדם. אבל האדם צריך כמה פעמים ביום, מהבוקר עד הערב, להצדיק בפני עצמו את החיים שלו, ואת הלימוד שלו, ולמצוא בהם כדאיות רוחנית עליונה. כי בחיי העולם הזה אין לאדם שום הצדקה למעשה כזה, ללמוד קבלה. כמו שוודאי אין לו הצדקה לחייו הקשים, ואין שום מילוי לאגואיזם שלו בעולם הזה.

לכן לחוכמת הקבלה האמיתית אין מה למכור. ולא באים אליה אנשים, שיש להם עדיין רצון אגואיסטי, רצון שלא בא מתוך הנקודה שבלב, אלא ממשהו לידה. אולי הם יבואו ויסתובבו בחברה, ואולי יהיו חברים טובים, אבל לא יחזיקו מעמד, אלא לזמן מה. עד שיבינו, שהמקום הזה אינו בשבילם. שאין בו מילוי לרצון דעולם הזה. אלא רק מילוי לרצון שמכוון כבר לרוחניות, לבורא. היינו, רק לנקודה שבלב.

בהפצת הקבלה לא מפרסמים את חוכמת הקבלה, אלא את הידיעות הקודמות לה. מסבירים לאדם איך בנוי העולם, איך בנוי היקום, הטבע, האדם שנמצא בטבע, בהיקף שמדענים רגילים לא מסוגלים לגלות. מוסיפים לאדם ידיעות, שאמנם התגלו על ידי איש אלוקי שמכונה "בעל הסולם", אבל הוא גילה אותן על אודות חוקים דעולם הזה, והן כל חוקי הטבע. ועניינה של הפצת הקבלה הוא גילוי הידיעות האלה לעולם, כי על ידן המדענים יגיעו ליתר פקיחת עיניים, שהעיסוק הרגיל במדע, אין בו תועלת ללא התקדמות לכיוון הרוחני, לחיפוש הרוחניות.

ואז כבר יבואו אלה שיש להם עניין בחוכמה עצמה. ואלה שעדיין לא מגולה בהם הנקודה שבלב, על ידי העיסוק הזה, הם בכל זאת יזרזו את הופעת הנקודה שבלב. אבל אי אפשר לפתוח לאדם את חוכמת הקבלה עצמה. כי אין לו דרישה, אין לו רצון אליה. אמנם אפשר לומר לו, שכדאי להשפיע, לאהוב את הזולת, להגיע לאלוקים, לבורא. שכך הוא ירגיש ביטחון, ויידע מה יהיה מחר, וישלוט בכל העולם. אבל אחרי שהוא לומד כמה שיעורים, הוא מרגיש בתת ההכרה שלו שהלימוד הזה לא הולך לאותו כיוון, ועוזב. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".[4] וכך יהיה תמיד. ובקבלה אף פעם לא מחזיקים בכוח מי שמתייאש והולך. אלא שמחים שהוא הולך לאחר שבירר משהו, כי בירור הוא דבר טוב.

חשיבות חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א. חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב. היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג. מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

אין לאדם עיסוק אחר עלי אדמות, שהוא גבוה יותר מהעיסוק בחוכמת הקבלה, שעל ידה הוא רוכש עולם עליון, נצחי ושלם. בעוד כל יתר עיסוקיו של האדם, לא רק הגופניים ועיסוקי כסף וכבוד, אלא אפילו מושכלות ומדעים דעולם הזה, לא מקנים לו דבר, מלבד ייאוש, ריקנות, ולעיתים גם הרס וצרות. כלומר, כל עיסוק בעולם הזה מעבר לקיומו ההכרחי של האדם, הוא שלילי. וכל עיסוק בחוכמת הקבלה הוא חיובי.

מכאן נובעות השאלות: האם לעזוב את המדע ולא לעסוק בו יותר, אלא רק בחוכמת הקבלה? ומה יהיה עם העולם, הרי "עולם כמנהגו נוהג"[5], וצריך להאכיל אותו ולהסתדר בו? האם על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, נשנה את כוחות הטבע ואת סדרי הטבע כך, שיהיה שפע בעולם, והאנשים לא יחלו, וחוקי הטבע המשתנים ישחררו את האדם מצרכים שונים שיש לו היום? התשובה לשאלות האלה אינה פשוטה. אלא שהיום, כאשר אנו נמצאים בתהליך התפתחות מתקדם, חייבים לפעול מתוך סדרי החיים שאליהם הגענו, ובהתאם להם. כמו אדם שהגיע בעסקיו להכרת הרע, אבל נמצא משוקע בחיים, בעבודה, בעסקים, במשפחה, בכל המערכות שהכניס את עצמו אליהן, מקודם שהגיע להכרת הרע, ומתוכן גם חייב להתחיל את התיקון שלו.

כך גם העוסקים בחוכמת הקבלה, כיוון שהם ממשיכים לחיות בעולם המודרני, בעולם המדומה עם עסקים מדומים, הם חייבים לעסוק בו כמו כולם. הם רק צריכים להוסיף לכל העיסוקים האלה את חוכמת הקבלה, ועל ידה לתקן את עצמם. ואז גם השימוש בכל סדרי העולם הזה יהיה מתוקן. ולא שאפשר לסמוך על לימוד חוכמת הקבלה, שיעזור לי להיפטר מהעולם הזה. ואז להפסיק לעבוד או להשתמש בדברים שרגילים, ומיד לעצור את תעשיית התרופות, למשל, ועוד כמה תעשיות. אלא לפי חוקי הטבע וחוקי התורה, אדם חולה חייב ללכת לרופא ידוע ומומחה, גם אם הוא לא יהודי, ולהשתמש בעצתו ובתרופתו. ורק לאחר מכן להודות לבורא שהציל אותו, כלומר, לקשור הכול יחד כ"הוי"ה אלקים", כפי שבעל הסולם כותב באגרת משנת תרפ"ה.[6]

אדם שלומד קבלה חייב להמשיך בסדרי החיים. ולכן מי שמתחיל ללמוד חוכמת הקבלה, ועקב כך מתחיל לשנות את חייו, מפסיק לעבוד וכדומה, הוא הולך בדרך לא נכונה. כי גם אם החיים נעשים לו קשים, והוא מפסיק להתעניין בסדרי העולם הזה, הוא חייב להמשיך.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, צריך לדעת שעיקר כתבי הקבלה, וגם התורה והתלמוד, כתובים בשפת הענפים.[7] ואפילו בשפת הקבלה עצמה, שבה מדברים על ספירות, פרצופים, וכל הפרטים והפריטים שבהם, גם בה משתמשים בשפת הענפים, וקוראים למונחים רוחניים בשמות מהעולם הזה, כמו "ראש", "תוך", "סוף", וכדומה.

ולכן, תחילה צריך לתרגם את המילים האלה למונחים רוחניים. כי הרי לא ידוע לנו מהו האובייקט הרוחני, שעומד מאחורי כל מילה ומילה. האדם יכול רק לתאר כנגדה אובייקט גשמי, מעשה גשמי, כוח או פעולה, אבל לא לתאר את האובייקטים הרוחניים. מילה כמו "מסך", למרות שיודעים מהי בגשמיות, ואפשר לתרגם אותה ליתר השפות, אבל לא ידוע מהי ברוחניות. ובלי להכיר את המושג הרוחני עצמו, אפשר לתאר אותה כקיר, כמסך טלוויזיה, כמסך מסתיר, או אפילו כמסך מגלה. וכך לגבי כל מילה ומילה שלומדים בקבלה.

ומי שלא מגיע לידיעת השפה, מי שלא מרגיש מהו צביונה הרוחני של כל מילה ומילה, אינו לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא עדיין בהכנה. ולכן כל שאיפתו של תלמיד מתחיל חייבת להיות לרכוש את שפת הענפים, כדי לעלות מהענפים לשורשים. ואז כשיידע מה צריך להרגיש, להכיר, לראות, להבין, תחת כל מילה ומילה בצביונה הרוחני, נקרא שהתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה. ולפני כן, לפני ההשגה מענף לשורש, האדם לא לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא בהכנה.

הבעיה היא שהתלמידים המתחילים רוצים לתפוס את העניינים מיד, ללא תיקון עצמי. ובלי שני התנאים העיקריים שעל ידם רוכשים את חוכמת הקבלה:

התנאי הראשון - אחיזה בגדלות הבורא מעל הכול.

התנאי השני - ידיעה שרק על ידי החברה אפשר להגיע לדרישה לגדלות הבורא ולתיקון עצמי.

אדם שלא מטפל בשתי הנקודות העיקריות האלה, התקדמותו איננה נכונה. אלא "חוכמתו מרובה ממעשיו".[8] הוא לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה טכנית. איך, היכן ומתי יוצאות הרשימות, ומה הפעולות שנעשות שם. הוא נעשה בקיא בהן, ויודע בעל פה את כל הדפים. אבל בלי להבין ובלי להשיג את פנימיות הכתוב.

אמר הרב ברוך שלום אשלג (רב"ש) לתלמידיו, שב"תלמוד עשר הספירות" מספיק להשיג שורה אחת, כדי להיכנס פנימה לתורה כולה. כי כל החוכמה וכל התורה נמצאות בלב האדם. ואחרת, הלימוד הוא סתם שינון וידיעה בעל פה, בלי יכולת לתאר את המושגים בצביונם הרוחני הנכון. מה שגם עומד בסתירה גמורה לדברי בעל הסולם על סדר הלימוד. בעל הסולם אומר, שתחילה צריך לשנן ולדעת בעל פה כל מושג ומושג, מה ההגדרה של המושג הרוחני. כדי שאחר כך בתוך הטקסט הכתוב, להשתדל, ולרצות לבנות ולסדר את מה שכתוב, בצורה רוחנית ורגשית נכונה. ואז מתוך הדרישה הזאת, יבוא האור מקיף, ויתחיל לקרב את האדם להרגשה הפנימית של אותן המילים.[9]

ולכן הסיבה לכך שמדענים מקובלים הם מעטים היא כי האדם משתוקק לידע, לידיעה, לחוכמה, ולא לשינוי עצמי, שדורש ממנו להגיע להשתוות הצורה לשורשים, מתוך לימוד הענפים. לימוד הענפים הוא בשכל, והשאיפה היא להגיע לשורשים בהרגשה.

האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי? והאם דווקא לימוד החוקים והדינים שבשפת התנ"ך והתלמוד יעורר בו את הצורך בתיקון מתוך שיראה עד כמה אינו מקיים אותם?

כביכול אפשר לחשוב שדרך לימוד החוקים והתיקונים, שמוסברים בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד, האדם יראה שהוא לא מקיים את דרישת החוקים האלה. ושהצער על כך יביא אותו לדרוש תיקונים, ולהגיע אליהם דרך העיסוק בחוכמת הקבלה. מה שאין כן בלימוד חוכמת הקבלה בשפת הקבלה.

בשפת הקבלה הוא לומד חומר טכני יבש, שכביכול אין לו שייכות אליו. והלימוד הטכני על פעולות מכניות של "מסכים", "אורות", "כלים", "זיווג דהכאה", "ביטוש", "התלבשות", "רשימות", אולי מסיט אותו מהכרת הרע, מונע ממנו לראות עד כמה אין לו השתוות עם אותם תנאים קדושים, שתלמוד התורה דורש מהאדם.

אבל במאמר "מהות חוכמת הקבלה" מתאר בעל הסולם את ארבע השפות (שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה), וקובע ששפת הקבלה היא השפה המועילה ביותר. מפני שהאדם בן זמננו, עם האגו שיש לו, לא מסוגל להוציא את המאור המחזיר למוטב, אלא מחוכמת הקבלה. כי דווקא בה נמצא המאור החזק ביותר להחזירו למוטב. ואפשר לעורר אותו בקלות, על ידי לימוד כתבי המקובלים שכתובים בשפת הקבלה.[10]

שפת הקבלה אינה נלמדת כדי ללמוד ספירות ופרצופים, אלא הלימוד הוא אמצעי בלבד. לכן לא חשוב מה האדם יודע. הבקיאות בחומר לא נועדה אלא כדי לגרום לאדם להיצמד לחומר הנלמד ולדרוש מאור בזמן הלימוד. ולא מפני שיש איזו חשיבות לידיעת הפרטים שמובאים ב"תלמוד עשר הספירות". הבקיאות היא רק סימן חיצוני לעיסוק בחומר, ומספיקה הבנה שטחית, ולא הבנה עמוקה. לא צריך לזכור את החומר בכוח. צריך ללמוד כדי להיצמד למקור הלימוד ולחיים.

גם תלמידי רב"ש לא עסקו בפרטי הפרטים של החוכמה, ולא היו בקיאים בכל חלקי "תלמוד עשר הספירות", לעומת תלמידים אחרים שלמדו ושיננו דפים שלמים. כי הדרך היא לגמרי אחרת. גם בעל הסולם לא הגיע לידע שלו מתוך שינון דפי ספר, אלא מתוך השגה. ולכן צריך להשיג. ההשגה הרוחנית הקטנה ביותר, שווה יותר מתלי תלים של ידיעות שטחיות שמשננים מהספר. וההבדל הזה בין לדעת מה כתוב לבין לדעת את פנימיות הכתוב, נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[11]

בקבלה אי אפשר לשפוט אנשים לפי הידע שלהם. מי שיש לו שכל חריף וזיכרון טוב, או ישן טוב לפני השיעור, ויש לו זמן לחזור על החומר, הוא לומד מצוין ובקיא בו היטב. ומי שנמצא בבלבול, ולא מסוגל להתרכז בזמן הלימוד בגלל בעיות פנימיות, או בגלל שלא מוצא את עצמו, החומר לא נקלט בו, כי יש לו שאלות אחרות. ואז הוא משתמש בלימוד מתוך ייאוש, ומצפה שיבוא ממנו המאור המחזיר למוטב, ולא הידיעה עצמה. כפי שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעטלף מצפה לחושך, לידיעה, והתרנגול מצפה לאור, לאמונה.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

בניגוד למדע הרגיל, את חוכמת הקבלה לא משיגים על ידי השכל. לא על ידי השקעה לפי שעות, ולא על ידי הצטיינות טבעית, אלא רק בהתאם לפנימיות הרצון. כלומר עד כמה האדם חייב למלא רצון יותר פנימי בו. אם לומדים מתוך אותו רצון פנימי, אם נמצאים בו, אז לומדים חוכמת הקבלה.

מה שאין כן אם הרצון שלו עדיין חיצון, לומדים משהו אחר שרק ממלא את אותו רצון. אז האדם לא יכול ללמוד חוכמת הקבלה, אלא לומד חוכמה אחרת. וזה נקרא "חוכמה בגויים תאמין, ותורה בגויים אל תאמין".[12] כלומר, אדם שיש לו רצון להשיג ולמלא תאוות דעולם הזה לכסף, כבוד, זיווג מוצלח, עבודה טובה, איזה עיסוק, ידיעת המחר, שליטה בגורל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, זה נקרא "חוכמה בגויים תאמין". הכוונה לאדם שלומד ורוכש תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" ידיעות וחוכמות שמוכְרים בחוגים שונים, על אסטרולוגיה, הכרת תווי הפנים, קריאת כף היד ועוד. או שלומד "תלמוד עשר הספירות" בלי לדרוש דבר מהלימוד, חוץ מיֵדע. כלומר הכול נמצא במישור העולם הזה, וכל המאמץ שלו מכוון להשגת העולם הזה.

אבל אם המאמץ שלו מופנה להשגת המאור, שחסר לאדם רק המאור, מפני שהוא מרגיש כחולה שחייב תרופה, אז הדרישה שלו היא אחרת, והלימוד שלו נקרא תורה, ש"המאור שבה מחזירו למוטב"[13], ולא "חוכמה בגויים".

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

מי שמגלה את החוכמה, מי שפותח אותה, מי שבונה אותה מניסיונות ומלימוד ההֶרכבים, הוא בונה לה שפה מתוך הבנת התופעות. והשפה שהוא מפתח היא מתוך ידיעתו את התופעות שגילה. ולכן גם השפה שממציא, שדרכה הוא מעביר את ידיעותיו, ורושם ומסביר את התופעות, זו השפה הקרובה ביותר לאופי התופעות. הוא מגלה את התופעות, כי הוא כנראה נמצא ברמה שלהן, ומהווה את הכלי שבו מתגלה התופעה. לכן הוא יכול לכתוב ולהביע באותה שפה את הצורה הקרובה ביותר לתופעה עצמה. כלומר, לתת תמונה או תיאור של התופעה. כך עושה מדען רגיל שמגלה חוק חדש או תופעה חדשה. הוא ממציא להם נוסחה והסבר כולל ומקיף. מתוך שהוא מבין ומרגיש את התופעה שהגיע אליה, ונמצא מקושר אליה, הוא מוצא מילים חדשות או ישנות, שהן הכי קרובות ומתאימות למה שהוא רוצה להסביר בתופעה החדשה.

אלא בשפת הקבלה, בניגוד לשפת המדע הרגיל, החיצוני, לא צריך לחפש מילים חדשות, או להמציא אותן מתוך אותיות והרכבים אחרים של זה דומה לזה. כי מי שמגלה תופעה רוחנית, מתוך הכרות עם התופעות הרוחניות, הוא יודע איך נקראת התופעה החדשה. מיד מצטייר בתוכו איזה שם, והוא מבין לְמה התופעה שבו שייכת.

וזה הדבר המופלא בגילוי תופעות רוחניות. שאין צורך להמציא שמות, אלא ההיכרות עם התופעה מעניקה לה את שמה. כי הכרת התופעה נעשית בכלי המורכב מ - י' ה' ו' ה' שיש בו עשרים ושתיים אותיות, שעובר התפתחות הנקראת טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), המורכבת גם מידיעות וכלים קודמים, וגם של אלה שיבואו אחריה, אשר מביאה לגילוי אותה תופעה. כלומר, הכרת התופעה כוללת השגת הסבר מקיף ושם ומילה עליה.

לכן כתוב, שכאשר "אדם הראשון" נולד, הוא התחיל "לתת שמות" לכל מה שראה בגן עדן.[14] כלומר, התחיל להכיר את התופעות, לקבל אותן בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. ואז קיבל מהן התרשמות וידע איך מכנים כל תופעה, באיזה שם. וגם אנו, כמו אדם הראשון, כשמשיגים רוחניות, מתוכה מבינים מה הן התופעות שמרגישים, שקודם רק למדנו על קיומן. ואפילו אם לא לומדים מראש איך התופעות נקראות, ברגע שהאדם מגיע לגילוי, הוא יודע לכנות את התופעות בשֵם.

האדם מרגיש שֵם של תופעה לפי הכלי שלו. והכלי, שבו הוא מרגיש את התופעה, כלול מ - י' ה' ו' ה', מעשרים ושתיים אותיות, מכל הרשימות, כלומר, מכל המושגים, ההבנות וההכוונות, שהאדם צבר במשך התפתחותו, עד בניית הכלי הזה. ומה הוא משיג? הוא לא משיג משהו שנמצא מחוץ לו, אלא תיקונים של הכלי עצמו.

כי מהו המילוי של הכלי? אותו אור עליון שנמצא גם קודם בתוך הכלי, אלא עכשיו לפי התיקונים שעבר, האדם מרגיש חלק מאותו אור עליון. אבל הוא מודד ומרגיש את התיקונים של עצמו, הנקראים אור כלפי הכלי שלו. שהכלי הוא הרצון. והתיקון הוא האור כלפי הרצון כולו. כלומר, הכלי מודד את מידת התיקון של עצמו, ומתוך שמודד אותו, יש לו שֵם.

אבל איך האדם מודד את השם? האדם מודד רק תיקון הכלים, הוא מרגיש, מודד ושוקל את הכלים. וכל ההבחנות של הכלים המתוקנים, הן אותיות השפה שלו - טנת"א. ואז יש לו שם. לשם הזה הוא מגיע על ידי משפטים קודמים, סְדרות של שמות, כלומר, התפתחות הכלים, כדי להגיע לכלי המפותח הזה, שבו האדם מגלה את השם.

ועל זה נאמר: "כל התורה היא שמות קדושים, שמות הבורא".[15] שֵם הוא התגלות האור בתוך הכלי. וכל גילוי של האור בתוך הכלי, נקרא שהבורא מתגלה. כי האדם מגלה את האור העליון לפי השתוות הצורה אליו. מתוך שנעשה דומה לבורא, הוא מגלה את התיקונים שלו, ולא שלומד ומרגיש את הבורא עצמו. אלא שהוא מכיר את עצמו המתוקן, זה נקרא "בורא".

למה אין ידיעה בעם, שכל כתבי הקודש כתובים בשפת הענפים?

מי ילמד את העם, אם המורים ומנהיגי העם בעצמם אינם יודעים את השפה הזאת? כולם אומרים, שבתורה כתובים דברים רבים, שיש בה פרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) שהיא עמוקה מיני ים, ומכילה את כל סודות העולם, מקצה העולם ועד סופו. אבל אלה אמרות בלבד. ואי אפשר להאשים אנשים, שעוד לא התפתחה בהם הנקודה שבלב. כי באותה מידה שאין לאדם חיסרון, באותה מידה הוא מיד משתתק, נרגע, נעשה מאופק. רק במידה שיש לאדם חיסרון, שבוער בו משהו, הוא מתקדם ועולה ופורץ.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

האדם רוצה להתפאר בעיני החברה. לאו דווקא בעיני החברה הקרובה של הסובבים אותו, אלא בעיני האנושות כולה. ולא לזכות רק להכרה של דורו, אלא של הדורות הבאים. ולשם כך האדם מוכן לעשות הכול.

כך מרגיש מטבעו האגו של האדם, מפני שאנו באים מכלי אחד, ומקבלים את כל השפע לא בכלי של כל אחד, אלא בהתחברות הכלי של כל אחד עם הכלים האחרים. כלומר, האדם נמצא בכלים האחרים ובהם מרגיש את המילויים. ולכן, גם בקדושה וגם בקליפה, מה שמקובל אצל האדם וחשוב לו מעל הכול, היא האהדה של האחרים, המורגשת בכלים שלהם. מפני שהם הכלים האמיתיים, שבהם הוא יכול להרגיש משהו. חוץ מתענוגים גופניים, שהם מילויים הכרחיים לחיים, שצריך למלא אותם לפי דרישות הגוף הביולוגי, שבו האדם קיים. את כל מגוון התענוגים האנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עם כל העושר שיש בכל אחד מהם, האדם לא מקבל בכלים שלו, אלא בכלים של החברה. וזה נובע מתוך ההתקשרות של הנשמות בכלי אחד.

לכן דעת החברה, כלומר המילוי שהאדם גורם בכלים האחרים, או המילוי שהכלים האחרים גורמים לו, לטובתו, נחשב למכובד והחשוב ביותר לכל נפש ונפש שבכלי האדם הראשון ביחס לכל יתר הנפשות שבכלי הזה. ומתוך כך, כותב בעל הסולם, דעת החברה היא הדבר החשוב ביותר לאדם. אם הוא רוצה או לא, חושב על כך או לא, הוא תמיד לוקח את דעת החברה בחשבון, מתוך אותו מבנה, שבו הוא רק פרט אחד מתוך הכלי הכללי. ואז כל אחד מוכן לעשות בכלי שלו את כל המאמצים כדי לגרום למילוי בכלים של החברה. מלבד אלה שמנתקים את עצמם מהחברה, למשל על ידי סמים. אבל מי שלא מנתק את עצמו, אין לו ברירה. הוא מרגיש קשור לאחרים ועושה בשבילם, אפילו אם הוא מטפס על הר אי שם בלי שאף אחד רואה, ועושה מעשה גבורה שאף אחד לא מכיר ולא יודע, כי זה עניין רוחני, הנובע מתוך החיבור הפנימי, הרוחני, לכל יתר הכלים בכלי אדם הראשון.

ומה שיש לאדם ביסודו, ומה שיהיה לו אי פעם, הוא רק מה שיהיה בכלי הכללי הזה, שבמישור החיים שלנו נקרא "מה יחשבו עלי". כלומר, המילוי של האדם הוא הכבוד והחשיבות שיקבל מכולם. רוצה או לא רוצה, האדם נמצא תחת התנאי הזה, כעבד של אותו מבנה. אלא אם כן מעלים את חשיבות הבורא ואת הקשר עימו, מעל דעת החברה.

ואז, לא שהאדם יוצא משליטת החוק הזה ולא איכפת לו מהחברה, אלא הוא מתחיל להשתמש בחברה, כדי להגיע לבורא. יותר חשוב לו להיות מחובר עם הבורא. להתפעל ולהתחבר ולהתקבל בעיני הבורא. הוא כביכול מחליף את החברה עם הבורא. אבל גם אז, הוא לא מקבל את המילוי בתוך הכלי הפרטי שלו, אלא בכלים של החברה. הוא מקבל בכלים של החברה את דעת הבורא, את ההשתוות עימו, ואת ההתחברות איתו.

כולנו כלי כללי של אדם הראשון, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחד משישים ריבוא נשמות, שהם כיום שמונה מיליארד בני אדם. וכל אחד במקורו, במדרגה הרוחנית שבה כולנו קיימים, לא מקבל לתוך הכלי שלו, אלא מרגיש את החיים, את החיות שלו, בתוך הכלים של האחרים.

ומתוך שכולם מחוברים יחד, וכל אחד מתמסר לאחרים וקונה כלים של כולם, ובהם מרגיש את החיים והחיות. אז מרגישים שקשורים אחד לשני גם ברצונות של העולם הזה, במילויים שבאים מכסף, כבוד, מושכלות.

הכול נמשך מהמבנה הרוחני. ואם במבנה הרוחני לא היינו מחוברים יחד ומרגישים הנאה דווקא בכלי הכללי, שתלויים במילוי ובהרגשה, במה שנמצא בכל יתר הכלים, אז גם בעולם הזה לא היינו משתוקקים לכסף, כבוד, מושכלות. מדוע לאדם חשוב לדעת, שיש לו מיליון, ולמישהו אחר יש מאה? כי ההפרש ביניהם משפיע על המילוי. ההפרש הוא המילוי של האדם.

אדם שעובד כדי שיהיו לו שני מיליארד במקום מיליארד, מרגיש היטב את ההבדל בין רצון למיליארד לבין רצון לשני מיליארד, לעומת מי שעוד לא הגיע לרצונות האלה ואינו מרגיש כלל בהבדל. והוא מרגיש בהבדל כי בעיני הבריות זה מכובד יותר, ומתקבל יותר. הוא מרגיש את עצמו יותר חשוב כלפיהם, שהמילוי שלו יותר חשוב ממה שיש להם. כלומר, כל המילויים החברתיים בנויים על הפער בין האדם עצמו לבין האחרים. או לטובתו, על מנת לקבל, לפני המחסום, או לטובת הזולת, לאחר המחסום.

מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

הקבלה לא עוסקת בשאלות האלה, אלא הן שייכות יותר לתחום הפסיכולוגיה.[16] אבל במושג הזה של יחס לחברה יש מרכיבים רבים. וכל מושג גדול אינו מבטל את המושגים האחרים, אלא הם נמצאים בתוכו בצורה נסתרת. כמו בעלייה מרצון לרצון. שאז כל הרצונות הקטנים נמצאים ברצון היותר גדול, אבל בצורה נסתרת, כלא נמצאים, כביכול מעדיפים את החדש על פני הישן, הקטן יותר. אבל רצון חדש לא מוחק את הרצון הקודם. אלא משתמשים בו, ולעיתים אפילו בצורה הפוכה. בעלייה לרצון החדש, האדם יכול לא לאכול ולא לישון ולעסוק רק בחוכמה. ובכל זאת הוא לא מפסיק להשתמש ברצונות הקודמים. אי אפשר סתם כך לעזוב אותם, כי הם כולם מרכיבים של הרצון, חלקים מהרצון הכללי של האדם.

ואין חשיבות לחלוקה הזו של הרצונות: להתפאר בעיני החברה כשחקן, או להתפאר בעיני החברה כמדען. אלא שוקלים לפי הכלים, לפי גודל הרצון. ובעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר.[17]

האם הרצון לכבוד ולהכרה מצד החברה עולה על הרצון למושכלות?

כל המילויים של האדם מתחלקים לשלושה סוגים: גופניים, חברתיים ורוחניים. מילויים גופניים, שהגוף דורש לפי חוקי הקיום הביולוגיים: אוכל, משפחה, בית, מין, בטחון. ומילויים חברתיים מכסף, כבוד, מושכלות, שהאדם משתוקק ונדחף אליהם רק על ידי החברה. כי אם היה חי לבדו, הוא כלל לא היה חושב עליהם.

"מושכלות" הכוונה להתעמקות בתוך הטבע, שלא בהכרח מיועדת להכרת הסביבה לצורך הקיום הגופני. אלא גם בכסף, גם בכבוד וגם במושכלות, האדם הולך למלא את הכלים, מפני שהוא רוצה להתפאר בעיני החברה. והאמרה "קנאת סופרים תרבה חוכמה"[18] היא הוכחה לכך שקנאה היא אכן הכוח הגדול ביותר שיש בחברה, ביחסים בין אחד לשני.

האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

כל רצון באדם הוא מימוש עצמי. בדרגה הראשונה, דרגת העשירות, מימוש עצמי נקרא רצון להיות עשיר, ולא משנה לאדם באיזו דרך. בין אם לגנוב מיליארדים ובין אם להרוויח מיליארדים, בין שמישהו ייתן לו, ובין שפתאום ייפול לידיו. לא חשוב, העיקר התוצאה.

בדרגה השנייה, דרגת הכבוד, כבר איכפת לאדם באיזו צורה הוא מבטא את עצמו, לכן נקרא שהוא מממש את עצמו. עשיר לא צריך לבטא את עצמו, להראות שהוא יפה או חזק. אבל שחקן רוצה כבוד. כלומר, "מימוש עצמי" נקרא לקבל כבוד על משהו שיש בו ואין באחרים, ואולי יש באחרים אבל לא באותה מידה. וזה ההבדל בין עשירות לבין כבוד ומושכלות.

אלא בכבוד חייבים להתפאר במעשים דעולם הזה. ובמושכלות האדם מתפאר בהישגים פנימיים, במשהו שיש בתוכו ואין באחרים. לכן הרצון למושכלות הוא הרצון הגדול ביותר. הוא בוודאי מבטא מימוש עצמי. אבל הוא גם מימוש עצמי כלפי החברה, כמו הכבוד אצל שחקנים או הכבוד אצל אנשי ציבור. רצון לכבוד שמתחלק לאופנים, של כבוד ושל שליטה ועוד.

ובמושכלות לא משנה לאדם מה החברה חושבת על החיצוניות שלו, העיקר שיכבדו את המילוי הפנימי ביותר שלו. שיש לו ידיעה על משהו שנמצא בעולם שאחרים לא מודעים לו. ברצון למושכלות טמונה בעצם השגת הבורא. להשיג את הבורא, את המעשים שלו, את הטבע. ידיעה שאין לאף אחד.

הרצון הזה הוא הרצון של המדען האמיתי, הוא הגבוה מבין כל הרצונות האחרים. ואחריו בא כבר הדחף להכיר את המקור של הטבע, את המקור של המציאות. דחף לקשר ממשי עם הבורא. וגם בו הכול הולך לפי הכבוד, מכבוד עצמי עד לכבוד ה', מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". אבל הדחף הזה יוצא באופן החלק ביותר, מרצון למושכלות לרצון להכיר מושכלות עליונות, בבורא.

ומה ההבדל בין החוכמות החיצוניות לחוכמת האמת? חסרה בהן רק ידיעת המקור, הבורא. והאדם, ככל שהוא משתנה, הוא מתחיל להכיר את הטבע בהתאם לשינויים בתוכו. והמנגנון הזה, שהאדם משתנה, ומכיר את הטבע שמשתנה, ושוב משתנה, ושוב מכיר את הטבע שמשתנה, הנוסחאות האלה שהוא רוכש, הוא נקרא חוכמת האמת. כי האדם לא רוכש משהו מוחלט שקיים מחוץ לו. אלא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו הוא רוכש את הטבע, שזה הטבע של התיקונים שלו. מתוך התפתחות של אותה משיכה, אותה נטייה, להכיר את הטבע, רק בכלים אחרים, בהכרה של הכוח הכללי.

על כל צעד ושעל, לכל מקום שהאדם פונה, וכל מה שהוא מרגיש, נעשה מתוך הרצון. והרצון של האדם כולל תמיד חמש דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'. בדרגות שורש, א', ב', ו - ג', האדם לא מכיר מה הדבר שהוא רוצה לקבל וממִי, באיזה הקשר ואיך, אלא רק בדרגה ד'. ולכן לאדם שלא נמצא בהרגשה הזאת, קשה לסמן עד איפה עוסקים בחוכמה הרגילה, ומהיכן מתחילים לעסוק בחוכמת האמת.

ומה ההבדל? ההבדל הוא, שבחוכמת האמת, האדם מתחיל להכיר שיש כוח כללי, בורא. והאדם מקבל אותו כתנאי, כמקור, כקובע בהישגים שלו בהשגת המציאות. ועליו להכניס את בעל הבית לתמונה הכללית. וכל העולם שהוא חוקר, זה בשבילו כבר תוצאה מאותו בעל הבית. כך מתרקמת בו ההבנה, שכל העולם זה המקום, שבו הוא מתקשר לבעל הבית.

שהעיקר הוא בעל הבית, ולא העולם. אלא העולם הוא העתק של תכונות האדם. ואם האדם משנה אותן הוא מגיע לעולם, למרחב, לתיקונים כאלה באותו מרחב, שנמצא יחד עם בעל הבית. כלומר, אדם שמתקן את הכלי שלו, מתחיל להרגיש מה קורה בתוכו, את בעל הבית, שיכול להיכנס לתוך הכלי שלו. כפי שנאמר, שהאדם יכול לגרום לבורא להיכנס לעולם.[19]

מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

ההבדל בין ידע לבין השגה רוחנית הוא, שידע קונים לאט לאט על ידי יגיעה. על כל יגיעה מקבלים פיסת מידע נוספת, נפתח ומתגלה נתון נוסף, וכך צעד אחר צעד נבנית החוכמה. להבדיל מחוכמת האמת, שאותה רוכשים על ידי גילוי פתאומי, הנקרא "יגעתי ומצאתי".[20] שאין קשר בין היגיעה והחיפוש לבין מה שנפתח לאדם. הגילויים לא נאספים פעם אחר פעם, ומתקבצים לאוסף ידיעות שנקרא חוכמת הפיזיקה או חוכמת הכימיה. אלא היגיעה שהולכת ומצטברת, נותנת לאדם זכייה, מציאת חן בעיני הכוח העליון, בעיני הבורא. שמגלֶה תמורתה לאדם, אבל לא כתוצאה ישירה של היגיעה, תמונה אחת מלאה ושלימה המתגלה לו בבת אחת. ולא שמגיעים לאותה תמונה כמו בבניית פאזל, שמגלים אותה בחלקים, כפי שקורה בגילוי החוכמות דעולם הזה.

ביגיעה לגילוי הרוחני מחוברים יחד כמה רצונות, לעומת ההישגים בחוכמות הרגילות. כדי להגיע לחוכמה הרוחנית, הולכים ורוכשים את החוכמה האלוקית, לאו דווקא מפני שיש השתוקקות לדעת בשכל, אלא קודם כל מפני שיש תשוקה פנימית למלא כלי אחר, כלי פנימי, רגשי.

אמנם גם פיזיקאים ומדענים אחרים, שהולכים לרכוש חוכמות, ממלאים כלים רגשיים, כי האדם הוא רצון ליהנות, אבל פועלים אצלם כלים ששייכים לשכל. כלומר, הם לא יודעים, ולא רוצים, ולא דורשים מעצמם לקיים את התנאי, שכדי לרכוש ידיעה, עליהם להשתנות לא בשכל אלא להצטיין בתכונות אחרות, בתכונת ההשפעה, להזדהות עם הכוח העליון, להידמות אליו. וההבדל הזה הוא הבדל מהותי.

כדי לרכוש את חוכמת האמת, האדם חייב להיות ראוי לה. זאת אומרת, מתוקן באותה רמה שהוא רוצה לגלות אותה. ואז היגיעה שלו איננה על קניית החוכמה, אלא איך להשתפר בהתאם לה, כדי שתיפתח בפניו. ואפילו ב"לא לשמה", בזמן שרצים אחרי הישגים, אחרי החוכמה עצמה, עדיין הריצה הזאת היא בידיעה שלצורך זה חייבים להשתנות, להיתקן.

למה המדענים הם הקהל שמתאים לקלוט את רעיון הקבלה?

מתוך רצונם להגיע להישגים בתחומי המדע, המדענים מקבלים את מאמרי בעל הסולם, שבהם מוסברים חוקי המציאות בצורה יותר בולטת, כוללת וחדישה. ומפני שהידיעות האלה חסרות להם, הם מקבלים אותן, ומיד רוצים לקשור את הידיעות האלה עם מה שהמדע השיג עד כה. הם שואפים להתקדם שלב נוסף, להבנה נוספת, לתפיסה כוללת נוספת של המציאות. ומתוך כך תהיה להם יותר הבנה איפה הם חיים. הם לא ירגישו צורך מיידי להתקדמות רוחנית, אבל העיסוק במאמרים האלה יעזור להם לעורר את הנקודה שבלב. כי אחרי התפתחות במושכלות, מגיעה ההתפתחות הרוחנית.

מלבד זאת, הידיעה על המציאות בכללותה כפי שמסביר בעל הסולם, יש בה ידיעות רבות שאינן ידועות למדענים, המתארות את חוקי המציאות, את סיבתם ואת אופניהם, בהקשר לחוקים רוחניים. מידיעת המציאות בכללותה נובעת ההכרה הפשוטה, הראייה המושכלת, של אותם החוקים, כחוקי העולם האמיתיים, הכוללים חוקים חברתיים וחוקי דרגת האנוש והתנהגותו.

גילוי העובדות האלה למדענים ידרבן אותם לכבד את חוכמת הקבלה, ולהעמיק בה בחיפוש אחר התשובות. והחיפוש יבנה בהם הבחנות והכנות לתפיסת מושגים יותר רוחניים. מדען שיעסוק במאמרי בעל הסולם אפילו רק בהקשר לחוכמה שלו, בהכרח ישתנה. פתאום הוא יכיר בהם כאוצר של חוכמות מיוחדות שאינן קיימות באנושות, אלא הגיעו אליו מלמעלה, מהשמים, ויתחיל להתייחס למאמרים בכבוד ולראות בהם דבר יקר.

אין לדעת עד כמה העיסוק הזה יאלץ את המדענים להשתנות. אבל אם מתוך המאמרים האלה הם יגיעו להכרה, שהאדם על ידי שינויים בתוכו משפיע על המציאות. ידיעה זאת עצמה חשובה מאוד. ולא שצריך לפנות לבורא בתפילות ותחנונים כל הזמן, כמו שחושבים בכל הדתות וגם לא שהאדם חופשי לגמרי לעשות כרצונו בעולם הזה. אלא ההסתכלות שלהם תקבל תמונה יציבה וסדר. ובכך הם משתנים.

ואם נגיע לכך שהידיעות של חוכמת הקבלה יחדרו בין חכמים חיצוניים, שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית, הפרסום הזה יזרז את הפצת הקבלה ויביא להתקדמותה של כללות האנושות. ואם מפרסמים את החוכמה ואת ההוכחות עליה בין אנשים שלא עוסקים במדע, אין תגובה מספקת. וזה הסימן שלא פונים לשכבות הנכונות של הציבור.

בשכבות, שנמצאות בכבוד או במושכלות, יש יותר חיפוש. אמנם חיפוש במישור דעולם הזה, אבל קרוב לרוחניות. גם לרוחניות לא מגיעים מפני שרוצים רוחניות. לכן הפנייה למדענים, בייחוד לאלה שניזונים מהציבור, היא יותר מפוקחת ומועילה. כי הם תופסים את חוכמת הקבלה מהר. המוח והרצון שלהם יותר מפותחים לתפיסה כזאת. אמנם לאחר שהם מרגישים אותה, הם לא רצים מיד לחיות לפיה, אבל הם לפחות מכירים בה.

לא מדובר ביחידים, אלא בקהל, בציבור רחב, שאפשר למצוא בו הד ותגובה רחבה לרעיון הקבלה. ציבור שצריך בכללות לעמוד בפסגת הפירמידה האנושית. ובדרך כלל לא מוצאים התעניינות כמו זאת של המדענים בין אנשי השוק. למרות שיכול להיות עובד בשוק, שיתעניין בטבע וירצה להכיר את החיים. אבל ככלל, בהפצה פונים רק למקומות שבהם מרוכז קהל היעד.

למרות שגם בקרב המדענים, יש כאלה שאינם מדרגת המדענים, שאינם משתוקקים לידיעה, אלא רוצים להרוויח כסף וכבוד. בכל זאת רובם משתוקקים לידיעה טהורה, רובם נמצאים בדרגת מדבר, ורוצים להכיר את המציאות הכללית, להכיר את הבורא, את מעשי ה'. לא אותו, הוא עוד לא ידוע להם. אלא רוצים להכיר את המעשים שלו. הם לא יודעים שהם מחפשים דווקא את המעשים שלו, אבל לכך הם נמשכים.

הפנייה למדענים אינה כדי להפוך אותם למקובלים. הפנייה אליהם היא מפני שהם בשלים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לתפוס את הרעיון של חוכמת הקבלה. איש לא מצפה שמהיום למחר תתעורר בהם נקודה שבלב, והם יבואו ללמוד קבלה. הם עדיין נמצאים ברצונות דעולם הזה, ללא נקודה שבלב, וכמוהם כל הציבור.

ואם המגמה היא לאתר מכלל הציבור, רק את האנשים עם נקודה שבלב, אז חייבים לפרסם בעולם כולו מהי חוכמת הקבלה. ואז יש סיכוי, שלפתע יבוא מישהו מארץ אחת, מישהו מארץ אחרת, מישהו עשיר, מישהו עני, ובלא הבדל מי הם, יתגבשו ויתקבצו יחד. וכך נוכל למשוך אור מקיף כללי לעולם כולו. וכדי להגיע לאנשים האלה, שהם החשובים ביותר, כדי לברור אותם, להכיר אותם ולמשוך אותם, חובה לפרסם את חוכמת הקבלה בכל העולם. והכלי שבו כדאי לפרסם את חוכמת הקבלה, שדרכו הידיעות עליה יגיעו לכל העולם, הם אנשי המדע. מפני שהם הקרובים ביותר לחוכמת הקבלה. שנמצאים עדיין ברצונות דעולם הזה, אבל כדאי להם לרכוש את ידיעותיה.

המדענים לא בהכרח יהפכו לתלמידי קבלה. אלא הידיעות שתביא הקבלה לאלפים ולמיליונים מהם, יחוללו שינויים רבים, גם אם האנושות עצמה תתקדם רק במעט בהבנה הכללית של המציאות, איך היא פועלת, ובעיקר איך היא קשורה יחד.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

המדע שמתפתח דורש כוחות, אמצעים ומשאבים, שאין למדענים. ולכן הם נאלצים למכור את המדע תמורת בצע כסף, כדי להמשיך בחקירותיהם ובהתפתחותם המדעית. אבל, כאמור, עוד אריסטו התריע, שאסור למכור את המדע לאנשים שאין בהם תשוקה למדע אלא עדיין יש בהם רוח חומרנית, תשוקה לכסף ולכבוד. כי הם ישתמשו בהישגי המדע ובתוצאות המדעיות לרעת האחרים, כפי שקורה כיום.

לכל מדען ברור היום, שהוא לא עובד לצרכי המדע אלא לצרכי השוק. היום ברור שכל המדע הוא הזמנה מקהל, שרוצה יתר כוח, כבוד וכסף. ולמרות שהמדע הוא פסגת ההתפתחות האנושית, במקום להיות הגבוה מכל יתר הרצונות של האדם, הוא הופך למשרת שלהם. כך שיתר תשוקות האדם ניזונות מהמדע. כלומר, האדם משתמש במדע לצרכים ולרצונות נמוכים יותר מהרצון למושכלות. והטענה, שבלי המדע האדם לא היה מפתח לא תרופות ולא את כל אותם תנאים שמאפשרים לספק מזון לעולם, אין לה תוקף. מפני שאם האדם לא היה מפתח את כל אלה, הוא בסך הכול היה פחות מתרבה. והרי לא לזה נועד המדע. אלא כל רצון חייב לשמש את דרגתו, ואת הדרגה הבאה של ההתפתחות הרוחנית.

לכן האדם צריך להשתמש ברצונותיו הגופניים, אותם רצונות שהגוף דורש לעצמו: אוכל, מין, בית ומשפחה, במידה ההכרחית בלבד. ובשאר הרצונות עליו להשתמש להמשך התפתחותו כחלק מהחברה, להתפתחות רצונות גבוהים יותר, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות. עליו להשתמש ברצון לכסף ולכבוד כדי להתפתח הלאה לרצונות הגבוהים.

כך צריך להיות סדר ההתפתחות, ולא ההפך. על האדם להשתמש בכל רצון, ובכל ההישגים ממנו, בכל המילויים שבו, גם בתענוגים גופניים וגם בתענוגים אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, רק במידה הנחוצה וההכרחית, וביתר הרצונות להשתמש לטובת התפתחותם של רצונות גבוהים יותר. אלא שבכל הרצונות של האדם, ובמיוחד בתחומי המדע, לא כך קרה. ולכן היום אנו מגלים, שהתוצאות מהתפתחות האדם ומהכרת עולמו, הן לרעתו. ומהתוצאות האלה חשש אריסטו, בהזהירו את המדענים עוד בתחילת ההתפתחות האנושית, שלא לקבל תלמידים, שעלולים למכור את המדע.

אדם, שמסדר את רצונותיו בצורה נכונה, מגלה שבכל מצב, בכל מדרגה, יש חלק מהמדרגה העליונה שנקרא "אח"פ דעליון". שבמצבו הנוכחי, יש את הרצון שהוא חי בו, וישנה גם תחילת התפתחותו של רצון גבוה ונעלה יותר. בדומה לילד, שאמא גוערת בו, למה במקום לשחק כדורגל הוא לא פותח ספר. היא לא אומרת לילד לעשות מה שאין בו, אלא דורשת ממנו לעשות מאמץ, ומכל הרצונות שנמצאים בו, לבחור ברצון הגבוה יותר. היא מדביקה לרצון הגבוה חשיבות יתר במקום הרצונות הנמוכים.

רצונות נמוכים הם הרצונות הטבעיים של הדרגה הנוכחית, טבע המדרגה. לאחר שגדלים, "לפתוח ספר" נעשה כבר הטבע, ועניין אחר, עליון יותר, נעשה מעל הטבע, ודורש מהאדם מאמץ כדי לבחור בו, ואחר כך במשהו מעליו, וכך בכל פעם. צורת ההתפתחות הזאת נובעת מהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, שכל מדרגה תחתונה יוצאת ממדרגה עליונה, בצורה שהאח"פ דעליון שלה נמצא ב"גלגלתא ועיניים דתחתון".[21]

לכן, ההתפתחות של האדם היא כל פעם להעדיף ולעבור מרצונות טבעיים לרצונות גבוהים יותר, לאח"פ דעליון שנמצא בו, ולשם כך עומדים לרשותו כוחות, הכנות, אפשרויות, חברה, חינוך ולימוד. ורצון גבוה יכול להיות לכסף וכבוד, אם הוא גבוה ואיכותי יותר מהרצון הקודם, הטבעי. וההתפתחות היא מרבית, כשמשתמשים ברצון הנוכחי, הטבעי, לפי מידת ההכרחיות, מפני שהוא הרצון הטבעי, שהאדם עדיין חי וניזון ממנו. ובכל שאר הרצונות - רק כדי לרכוש רצון גבוה יותר.

ואף פעם אי אפשר לעסוק ברצון גבוה כדי לספק רצונות נמוכים. כי הם לא לצורך התפתחות, ואף לא בכיוון ההתפתחות. אבל מפני שהאדם לא נמשך לתיקונים, להתפתחות לקראת מטרה גבוהה, הוא משתמש ברצונות הגבוהים יותר כדי להשיג על ידם הישגים נאים ותוצאות יפות, בכך שהוא יורד ומשתמש איתם לטובת הרצונות הנמוכים. מה שמתבטא במיוחד במדע ובמושכלות.

לכן אריסטו הורה למדענים לקחת תלמידים, שיש להם רק רצון למושכלות. כלומר, שהרצון שלהם למושכלות הוא רצונם הטבעי, שהם כבר התפתחו לאותה דרגה. ולא שהרצון הטבעי שלהם הוא עדיין לכסף, לכבוד או לשליטה. אחרת הם יעסקו במושכלות, כדי לחזור ולספק את הרצון הטבעי שלהם. ובמדע טמון כוח רב, ואפשרויות שמגדילות את יכולתו של האדם אלפי מונים, ומי שמחזיק במדע, יכול להחריב את העולם, או להצליח לקנות את כולו, ולשלוט בו. אלא שהמדע לא נועד לצורך זה.

המדע הוא השלב האחרון בהתפתחות האנושות, כדי שהאדם יבוא למדע עם רצון להשכיל מהו העולם שבו הוא נמצא. שישתוקק לדעת את העולם, ודרך הרצון לדעת ישאל, מהו העולם ומה אני בו, ויגלה את הרצון לשורש, לאלוקות. כי התשובה על השאלות האלה היא הכרת הבורא. ולא חזרה אחורה לסיפוק תאוות גופניות ורצונות לכסף וכבוד.

בימינו המדע התפתח למדע שימושי, שנועד לתועלתו הגופנית והאנושית של האדם בעולם הזה. אלא התוצאה היא שהעיסוק הגבוה ביותר, הנעלה ביותר של האדם בעולמנו, משמש לצרכיו הנמוכים ביותר. ולכן לא צומחת מהמדע שום תועלת. כי התועלת מהמדע היא כמו התועלת מכל מדרגה - לשרת את המדרגה העליונה שלה. שכך הוא כיוון ההתפתחות הנכון. בדומה לסדר התיקונים הנכון מדומם לצומח, מצומח לחי, מחי למדבר וממדבר לאלוקות. כפי שקורה בטבע בצורה טבעית. הצמחים ניזונים מהדומם וגדלים מתוכו, החי אוכל צומח או חי ומשרת לאדם, והאדם שניזון מכל הדרגות הקודמות, משרת לבורא.

אין כלים שלא עברו שבירה, כולל כלים של דומם, צומח וחי. אבל הם לא יכולים לתקן את עצמם. רק בבחינה ד', האדם, מתקן את עצמו. ובתיקונים האלה הוא כולל גם את התיקונים של הכלים האחרים. בכך שנכלל מהאחרים הוא מתקן אותם. אין בחתול כלי שצריך לתקן, אלא האדם מתקן את הכלי של החתול שנמצא בהתכללות בו. זאת אומרת, בכלים של דומם, צומח וחי, אין כלים שצריך לתקן. אלא הכלים שלהם שצריכים תיקון, נמצאים בבחינה ד', באדם. ואם כל התהליך מתפתח בכיוון הזה, אז מלמעלה למטה חוזרת דרך אותו התהליך התפתחות של השפע, והעולם מגיע לתיקון ולמטרה.

ובצורת התפתחותנו הנוכחית, האדם מגיע למבוי סתום בכל התחומים ובכל הערוצים. ובהכרח יבוא להכרת הרע, שהתפתחותו לא נכונה. כי כל התפתחות חייבת להתחיל מהשאלה על מטרת ההתפתחות, לשם מה, למה עוסקים במדע. לכן חייבת להיות אצל המדען תחילה התפתחות רוחנית, פנימית, נפשית ואתית, כלומר, שהמדען מגיע ברצונות שלו לגובה המדע שהוא חוקר, ורק אז הוא חוקר אותו.

ואם המדענים יחקרו את החוכמה בצורה כזאת, הם ירגישו שיש לאן להתפתח. כי ההתפתחות מעבר למדע של היום, היא התפתחות רק על ידי שינוי האדם עצמו. לא שינוי במכשירים ובהמצאות. אלא ההתפתחות, הגילוי, פתיחת העולם לפני המדען, יתרחשו רק על ידי השינוי הפנימי במדען עצמו.

השאיפה לרוחניות היא אותו רצון, כמו יתר הרצונות הקודמים. כמו רצונות גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות. העניין אינו הרצון עצמו, אלא כיוון ההתפתחות שלו.

הרצונות של האדם מתפתחים על ידי שני גורמים. גורם שמושך קדימה למטרה, הנקרא התפתחות ב"דרך תורה", שהאדם מחפש איך לפתח את הרצון, מרצון קטן לרצון גדול, על ידי הבחירה ברצון הגבוה והטוב לפי איכותו. התפתחות שמביאה להתקדמות המהירה והמועילה ביותר. או שההתפתחות היא ב"דרך ייסורים", הנקראת הכרת הרע. שהאדם מתעסק ברצון מסוים, עד שהוא מבין שרע לו, ומגלה עד כמה התוצאות מהשימוש בו רעות בשבילו. ומאין ברירה מחליף שימוש ברצון אחד לרצון שני. וכך עובר משימוש רע לשימוש, שאולי יהיה יותר טוב בשבילו.[22]

כך שאין הבדל בין רצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, או לרצונות רוחניים. הרצונות עצמם הם לא רעים ולא טובים. אלא המטרה של השימוש בהם היא זו שיכולה להיות טובה או רעה לבעל הרצון. בקבלה לומדים על המציאות, שכל הרצונות מתעוררים לצורך, שהאדם יגדל על פניהם, עד הרצונות הגבוהים ביותר, כדי שכל רצונותיו יהיו בדומה לרצון הבורא. ועד שהאדם לא מגיע לצורה של רצון הבורא, הוא נמצא בהתפתחות.

כשמסתכלים על כל התהליך, דרכי ההתפתחות הם באותם שלבים. אלא ברצונות רוחניים האדם מתחיל להשתוקק לשורש, לבורא. בתחילה הוא משתוקק על מנת לקבל, "לא לשמה", ולאחר מכן הוא משתוקק על מנת להשפיע, "לשמה", שגם בה יש מדרגות התפתחות רבות. אבל בתהליך לפני התעוררות הרצון לרוחניות, האדם לא יודע איך הוא מתפתח.

ללא חוכמת הקבלה, שהיא השיטה וההוראה שמלמדת איך העולם בנוי, וללא העצות של המקובלים שנותנות לאדם הכוונה נכונה, האדם מתפתח באותם שלבים של רצונות גופניים ואנושיים, על ידי ייסורים. כפי שקרה לאנושות במשך אלפי שנים. אבל כעת האנושות בכללה מתקרבת לשלבים האחרונים של הרצונות דעולם הזה, להתפתחות הסופית לפני הכרת הרע הכללי. ובעזרת גילויים או מכות נמרצות היא תלך ותכיר בכך שההתפתחות שלה לא טובה.

ודרך תורה או דרך ייסורים הן הכוח המחייב את האדם לעבור מרצון לרצון, מדרגה לדרגה. או על ידי התעניינות בספרים, שהוא רוצה להתפתח, לומד, מחפש ומכיר חברה מתאימה, כי סביבה מפתחת. או על ידי ייסורים, שהוא לא רוצה להתפתח, ואז מתפתח מאין ברירה, כי חוק ההתפתחות לוחץ עליו. אבל תמיד בכל רצון נוכחי שלו נמצא אח"פ דעליון, רצון יותר גבוה, והאדם יכול לבחור או בטוב או ברע.

האם אריסטו הזהיר מפיתוח המדע?

אריסטו הזהיר שלא לגלות חוכמות לאנשים לא הגונים, כי הם יסחרו בחוכמה וימכרו אותה. כלומר, הם ישתמשו בהישגי המדע ובמושכלות למלא רצון לתאוות נמוכות. הוא לא הזהיר מפני הרצון לפתח רצונות גבוהים יותר. הבעיה היא כלפי הרצונות התחתונים. אדם שיש לו רצון לשליטה, ששולט במדע ובתוצאותיו, ישתמש במה שהשיג במדע כדי לשלוט.

"לסחור", "למכור" נקרא השימוש לצורך רצון נמוך יותר. אבל לרצון גבוה יותר, האדם חייב לשאוף - זו דרך ההתפתחות. לעולם לא לרדת.

רצון האדם חייב להתעלות, ולהיות כתומך ומחזיק את מדרגת האלוקות, וזה נקרא לשרת את האלוקות. זאת אומרת, כל מדרגה תחתונה היא תחתונה לפי הטבע שלה. אבל אם היא רוצה להידמות למדרגה עליונה, היא מדמה את עצמה על ידי גדילה איכותית, לא כמותית. כל גדילה, ובעיקר ברוחניות, נעשית על ידי שינוי איכותי.

איך האדם נעשה דומה לאלוקים? על ידי שינוי כוונת הרצון שלו לעל מנת להשפיע. הוא לא צריך להגדיל את הרצון. הרצון בלאו הכי גדל, אלא ההשתוות היא בצורה. שכל הרצונות שלו מקבלים צורה בעל מנת להשפיע.

כל אדם מסוגל וחייב להגיע להשתוות הזאת. ולשם כך עליו להשתמש בכל האמצעים והתנאים שנמצאים בו. וכך יוצא שהוא לוקח גם את כל הרצונות של הדומם, הצומח והחי, ומקבץ אותם בתוך עצמו יחד עם הרצונות שלו, ואז הופך אותם בעל מנת להשפיע. וכך כל הטבע, כל הרצון הכללי שברא הבורא, מקבל את אותה תמונה, אותה צורה, כמו הבורא. וזה נקרא שהאדם משרת לעליון.

למה אי אפשר לסחור בחוכמת הקבלה?

מחוכמת הקבלה לא מקבלים שום דבר, לכן היא נקראת חוכמת הנסתר. חוכמה שנסתרת מהאדם, ונפתחת רק בהתאם להכנת האדם, אם הבורא מעיד שהאדם לא יחזור לטבעו הרע. ועד אז האדם לא מרגיש, ולא יכול ליהנות משום פרי רוחני, משום גילוי.

אלא רק לפי מידת התפתחותו הרוחנית של האדם, לאחר שקנה מסכים וכוחות, והדרגה הפכה לטבע שלו, בלי שהוא יכול לסגת ממנה. כי הבורא שנפתח, האור, נעשה עֵד שלא ייפול, ומחזיק את האדם, והאדם משיג כוחות רוחניים, ונעשה בעל המדרגה, בעל הכוח הרוחני. בכל התפתחות רוחנית, תחילה בא התיקון, לאחר מכן בא המילוי, ורק בַסוף באה השליטה בַּכוח, במדרגה, בטבע.

ולכן אין מניעה שכל אחד יבוא וישתמש בחוכמת הקבלה. כי עם חוכמת הקבלה, אומר בעל הסולם, אי אפשר לסחור בשוק.[23] בכל דבר אחר אפשר לעשות מקח וממכר, להחליף זה בזה. מדען שרוצה פרנסה מוכר את המדע שלו למישהו שתמורת כסף רוצה לקנות כבוד וכדומה. אבל חוכמת הקבלה היא חוכמה על רוחניות, ואינה מביאה לאדם שום תועלת גופנית או אנושית. כלומר, הוא לא מקבל מחוכמת הקבלה מילוי לרצונות של העולם הזה. ולכן אי אפשר למכור אותה.

לקבלה זקוק רק מי שרע לו, וחייב כבר לצאת ולחפש מילוי רוחני. לכן אין סכנה, שהאדם יפנה את הישגיו בחוכמת הקבלה חזרה לרצונות נמוכים. המקרים שבהם השתמשו כל מיני חכמים לא מקובלים בידיעות הקבלה קרו במהלך ההיסטוריה כחלק מהתפתחות הדתות, מפני שהיה צורך עליון במעין קלקול, כפי שקרה בשבירת הכלים. והקלקול לא קורה בצורה טבעית, בהתפתחות מלמטה למעלה, אלא בהתפתחות מלמעלה למטה.

האדם מצדו חושב שהגיע ללמוד קבלה במקרה. הוא עצמו לא יודע למה הוא בא ולומד, ולא יכול להצדיק את מה שקורה לו. אבל פעולות רבות בחייו האדם עושה ללא ידיעה וללא הבנה, כאילו מתוך חוסר הכרה למה הוא עושה. כי בעולמנו מתקיימים כחולמים, על ידי דחפים, בלי להבין היכן נמצאים ומה עושים. אבל אדם שמגיע לקבלה, הביאו אותו מלמעלה. והיתר תלוי בו.

אם האדם מגיע ללמוד קבלה, היה רצון מלמעלה שיתקרב לאמת, ועל האדם להתחזק בלימוד. כדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[24] ועל האדם מוטל להפעיל יגיעה כדי להתחזק בדרך. כי מיד לאחר שהבורא נותן לאדם הזדמנות, הוא מתחיל לתת לו הפרעות, כדי שהאדם ילך ויתחזק בדרך. שעל ידי ההפרעות ירכוש כוחות והבנות היכן הוא נמצא, ואיך להתקדם באותו הכיוון.

בחירתו של האדם היא להוסיף יגיעה כדי להחזיק בדרך ולא להיזרק מהמסלול. אבל מלמעלה הבורא פותח לו את הדרך, ומראה לו מה כדאי לו.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

בעל הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון "האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.

המצב בימינו מחייב את פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה שלו כבר מכוונת לבורא.

והקבלה חייבת לאפשר לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.

במאבק בין הרצון הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם, ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[25] היא בלבד חופש הבחירה שלו.

כלומר, האדם מגלה שאין בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[26], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל ה"ראש" שלו.

אלא הוא צריך לבחור חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות, רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.

והעיקרון הזה נובע מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.

איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

משיכה לרצונות נמוכים נובעת מהעיקרון, שכולנו נשמה אחת, ואדם שנכלל בדרגה של הסביבה הופך להיות כמוה. לא חשוב מהי אותה דרגה. בדומה לסיפור על רבי יוסי בן קִיסְמַא, שלא רצה לעבור לעיר שאין בה חכמים. כי למרות כל חוכמתו ולמרות שהיה גדול הדור, הוא ידע שאם ילך להתגורר בעיר שאין בה חכמים, סופו שיהיה כמו כל תושביה, מתוך הטבע.[27] כי הסביבה עושה את האדם.

לכן הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ואין שום אמצעי אחר בין המדרגות, כדי לעבור מדרגה אחת לחברתה. וכך גם מלמטה למעלה, וגם מלמעלה למטה.

איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

בסיפורי המקובלים המקובל תמיד מתואר כאדם סגור, שלומד בצנעה ולא מתערבב עם הבריות. וגם היתה להם עזרה מלמעלה. הבורא נתן לקהל, לעם, לסביבה, שנאה וזלזול כלפי המקובלים, והיא שעזרה להם להישאר בבדידותם. אלא השנאה המתמדת כלפיהם עזרה למקובלים להישאר בדרכם המיוחדת. שזו למעשה שמירה מעולה מלמעלה.

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[28]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[29] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[30], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

[1] ראה דברי אריסטו כפי שמביא אותם בעל הסולם: "כי כשהחכם מלמד החכמה למי שאינו הגון לה הוא חומס החכמה ומשחיתה" (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ב).

[2] סנהדרין דף לז ע"א.

[3] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[4] ויקרא רבה פרשה ב פסקה א. ראה גם בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מד.

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[7] על שפת הענפים ראה בביאור על "מהות חכמת הקבלה" עמ' 182.

[8] אבות ג, ט.

[9] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סדר הלימוד.

[10] בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: סוד השגת החכמה.

[11] אמרה זו מיוחסת לר' יהושע פלק כ"ץ מלבוב (תחילת המאה ה-17), ספר מאירת עיניים לשולחן ערוך (לחושן משפט, סימן ג, יג): "פסקי הבעלי הבתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים". לאמרה זו ראה גם ר' ישראל כהן, ספר חפץ חיים, הלכות אסורי לשון הרע, כלל ו: "ידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה". על האמרה ראה: רב"ש, דרגות הסולם, מאמר תסט: מחלוקת קרח ומשה: "בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו'".

[12] איכה רבה, פרשה ב, פסקה יג: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן [...] יש תורה בגוים אל תאמן".

[13] איכה רבה, הקדמה, פסקה ב: "המאור שבה היה מחזירן למוטב".

[14] בראשית ב, כ: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"; ילקוט שמעוני, תהלים פרק ח, רמז תרלט: "חכמתו של זה שבראתי אני שואלו והוא אומר לי מה שמותן של אלו וקורא שמות לכלן".

[15] זוהר ח"ב, משפטים, דף קכד ע"א: "אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ: שני מצבים.

[16] בעל הסולם כיבד את הפסיכולוגיה, שמתבססת על הניסיון בלבד, על מה שמתגלה בבירור בתוך החושים. ראה על כך להלן במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" עמ' 214.

[17] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ג.

[18] בבא בתרא דף כא ע"א.

[19] האמרה מיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק: "היכן מצוי אלוקים? — במקום שנותנים לו להיכנס".

[20] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[21] על הקשר בין עליון לתחתון ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר ריז: ענין שיתוף מידת הדין ורחמים.

[22] בעל הסולם דן בנושא דרך תורה ודרך ייסורים ב"מאמר החרות" ובמאמר "מהות הדת ומטרתה".

[23] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ד.

[24] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[25] בעל הסולם, מאמר החרות.

[26] יונה ד, ג: "עתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". להסבר ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ב (שמות), וכאשר יענו אותי: מאמר ל"ה תשמ"ה: "זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו".

[27] אבות ו, י.

[28] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[29] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ויש לדעת שענינים רוחניים.

[30] למושג זה ראה: הרמב"ם, אגרת לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "דע כי יש הנה עמי בעיר אנשים אשר אין להם שם כלל ואפי' בעיר ולא מעלה ולא יכולת ותגיע להם מן הקנאה והתחרות שלא רצו להביט ולא לעיין בזה החבור הגדול כלל ולא ראו אותו לעולם כדי שלא יאמר עליהם שקבלו תועלת בחבור פלוני, והם בפחות מעלה מזה מאד בלמוד ובחכמה והם הולכים בשרירות לבם כמו שאר המון העם הפחותים והם עם הזמן מגששים קיר כאשר מגשש העור באפלה"; הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד מגששים כעורים קיר בלבושי התורה".