עת לעשות

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[1]להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

[1] בעל הסולם מעיד על עצמו.