התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה
קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:
א. אין צורך לפרסם
ב. אי אפשר לפרסם
ג. סוד שמור של הבורא[1]
על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.
האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[2]יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.
האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.
על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[3]
תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.
לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.
לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.
לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.
האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.
משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.
ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.
האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.
שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?
העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.