ביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"
קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:
א. אין צורך לפרסם
ב. אי אפשר לפרסם
ג. סוד שמור של הבורא
על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.
האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.
לפרסום הידיעות של חוכמת הקבלה יש תנאים, ולפרסום יתר הידיעות אין תנאים, מפני שיש חוק של השתוות הצורה, של התאמת הכלי לאור, של הקדמת הכלי לאור. והחוק הזה פועל על כל חלקי הבריאה כך, שאם האורות באים לכלים לא ראויים, מתרחשת שבירה. ו"חטא אדם הראשון" [1] היה, שאכל פגה, פרי עץ לא בשל [2]. כלומר, כל החטאים הם מפני שהכלי עדיין לא בשל.
הבורא יצר את הנברא עם רצון לקבל, והוא רוצה להביא אותו לדרגת השוואת הצורה, לדבקות, לכן הוא נותן לנברא בעיה, עבודה, שעל הנברא להגיע לפתרונה. למצוא היכן היא בדיוק השתוות הצורה, במה, באיזה אופנים, באיזו דרך, באיזו שרשרת היא צריכה להתפתח. ובמציאת הפתרון הזה חייב הנברא להקדים את הבורא, כלי קודם לאור.
התיקונים האלה של הכלים, למרות שהם כולם נעשים על ידי האורות, הם באים רק בהתאם להעלאת מ"ן, רק על ידי התפילה. אפילו בתפילה שלפני תפילה, כלומר, על חיסרון שעדיין אינו חיסרון, או על כל התחלה של קשר שהאדם מרגיש, שאין לו קשר ולא רוצה קשר, גם עליהם חייבת לבוא תפילה, העלאת מ"ן. ומקצה החוט הזה האדם מתחיל להתפתח, עד שמגיע לתפילה אמיתית, לדרוש את האור המחזיר למוטב.
ואם בנברא לא מתפתחת שרשרת הבקשות האלה, מתוך עצמו, מתוך הכרתו, במה הוא נמצא ולאן עליו להגיע, נקרא שהוא "פרי לא בשל". ובדרך הזאת אסור לו, מתחילת הבריאה ועד סופה, לקבל משהו לא לפי מצבו, או לא לפי דרגתו, כי קבלה כזו תביא לקלקול. היא לא תבנה בנברא את הבקשה, את הכלי, אלא ההפך. הקלקול עלול לסתום אותו, ולבלבל אותו, ולהעמיד בפניו מטרות ומטלות לגמרי שונות ולא נכונות ביחס לאותם המצבים שהנברא נמצא בהם לעת עתה.
ולכן מלמעלה, מהשמים, האורות מגיעים תמיד לפי הסדר, ומגלים לפי הסדר רשימות בתוך הנברא. אבל הנברא יכול להתקדם, יכול להגיב בעצמו על האורות האלה, רק על ידי הסביבה. אמנם הבורא מעורר אותו לפי סדר נכון של סיבה ומסובב, אבל הנברא יכול להתחיל לממש את הסדר הזה, או אפילו להימצא ללא ידיעתו תחת אותה התפתחות מהשמים, רק אם הוא נמצא בחברה.
לכן הבורא ברא סביבנו חברה, סביבה, כדי שהנברא, על ידי שימוש נכון בחברה, יוסיף מידת השתוקקות למה שמעורר בו הבורא. שבדיוק לאותו כיוון, הוא ימצא כוחות סביבתיים שידחפו אותו קדימה, שזו כל בחירתו החופשית. ואם הנברא לא משתמש בחברה בצורה נכונה, למרות שהבורא כל פעם מעורר אותו נכון, אז במקום למצוא כוחות נכונים להתקדמות בדרך, ולתוספת יגיעה שמביאה למ"ן הנכון, הנברא מוצא בחברה מטרות שקריות שמבלבלות אותו, והוא לא מתקדם באותה צורה שהבורא מעורר אותו, אלא מתקדם למשהו אחר.
כך הדרך נעשית מסורבלת, קשה וארוכה. בדומה לאותם מקרים בחיים, שנמצאים באיזו דרך ולפתע פונים לכיוון לא נכון, ואז מגיעים למבוי סתום כשמגלים את הטעות, ונאלצים לחזור ולמצוא את הכיוון הנכון שבו צריך להמשיך. כך האנושות כבר אלפי שנים נמצאת בחיפוש אחר המטרה הנכונה, ועדיין לא מצאה את נקודת הפריצה לכיוון הנכון.
לגלות את הכיוון הנכון אפשר רק לאחר שמגלים את כל יתר הדרכים, שכולן מביאות את האדם למבוי סתום. אבל לא חייבים להיכנס לאותן דרכים. אלא אפשר על ידי החברה לעורר אור מקיף, ובאורו לראות מלכתחילה את השביל הנכון, ולהימנע מכניסה לכל יתר השבילים.
ואופן ההתקדמות תלוי כולו במידת בשלותו של הנברא. לכן חשוב שהחברה, הסביבה, תביא לנבראים רק את הדברים הנכונים להתפתחותם. ואלה שמביאים לאנושות ידיעות מן הסתם, שאין בהן צורך להתקדמותה כלפי המטרה, הם מזיקים לאנושות. ולכן חכמי הקבלה הזהירו במיוחד, שאסור לגלות לאדם דבר טרם זמנו, לפני שהוא זקוק לו, משום שהוא עלול לקבל אותו בצורה לא נכונה, לפרש אותו בצורה שאינה לטובת התקדמותו.
אין מניעה שהאדם יתבלבל, ויקלוט מטרות או יקנה רצונות מהחברה, בעניינים הקשורים לחייו הרגילים, כי הבלבול שלו נשאר במישור העולם הזה. אבל אם הוא מקבל ידיעות על חוכמת הקבלה, שאינן לפי דרגתו, הן עלולות לגרום לטעות מתמשכת, שייקח לו זמן רב ויגיעה רבה להתגבר עליה, ותיגרם לו אריכות התיקון. לכן את מה שנמצא בשליטתם, המקובלים דאגו לא לפתוח, מעבר לצורך של האדם.
גם בלימוד הקבלה, וגם בחיים, כל אחד מקבל מלמעלה, מהבורא, מה שלטובתו, והיתר תלוי במידת התפתחותו. לכן אסור לדרוש שמלמעלה יתנו, אלא לדרוש עזרה בתיקון, וכל היתר כבר יבוא. כפי שכתוב: "שנא את הרבנות" [3], כלומר, צריך לשנוא את הגדלות, לשנוא לקבל יותר ממה שזקוקים לפי מידת הכלי, כי בכך האדם נעשה "מקבל" במקום "משפיע".
לכן האדם זקוק לידע וכוחות רק לשם התפתחות מידת ההשפעה שבו. ואם הצורך לידע ולכוחות אינו נובע מרצון להשפעה, אלא רק מרצון לקבל, מרצון למלא את הכלי, הצורך הזה לא יכול להתקיים ברוחניות. ואם הוא לא מתקיים מלמעלה, אלא על ידי החברה, על ידי הסביבה, הוא מזיק לאדם. מהחברה מותר לקבל לא את הידיעות, אלא רק התרשמות מרצון החברה, ואותו להוסיף לרצון העצמי להתקדמות כלפי מעלה.
לפיכך בין החברים לדרך הרוחנית אין צורך לדבר על ידע, על ידיעות, על ניסיון בעבודה, ולא כל שכן על אופני היחס של האדם לבורא. אלא כפי שהיה נהוג תמיד בין המקובלים, לדבר על דברים קלי ערך, ומתוך ההתקשרות החיצונית הפשוטה, להעביר אחד לשני התפעלות מהרצון שיש בלב להשגת התיקון. ואין צורך להתחלק איש עם רעהו במידע או בידיעות, כי גילויים באים מלמעלה.
לכן התנאי הראשון לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, הנקרא "אין צורך", הוא תנאי חמור מאוד. ואחרי אלפי שנות התפתחות מתגלה היום לאדם, שחייו הגשמיים נקלעו למבוי סתום, מפני שהתמלא בידיעות לא נחוצות למטרה. שאם האנושות היתה בוררת ומקבלת רק מה שצריך למטרה, לא היה לה צורך בהתפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית ובכל אופני החברה והשלטון. אלא כל דאגתה היתה רק על כיוון התפתחות אחד, הכיוון הרוחני. ובכל היתר היתה מסתפקת בנחיצות בלבד.
ואם לומדים לפי המקורות שהשאירו לנו בעל הסולם ורב"ש, נמצאים בשמירה מעולה של הכתבים עצמם. מהכתבים אי אפשר לקבל יותר ממה שיודעים. אין כוחות ואין מידע, יותר ממה שאפשר להעביר לאחרים. לכן צריך רק לדאוג שאנשים ישמעו ויבינו את הקבלה בצורה נכונה וטובה. בדומה לילדים בבית ספר, שמלמדים אותם במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותם. גם לימוד הקבלה צריך להיות מועבר במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותו של האדם.
בניגוד למה שחושבים, בחוכמת הקבלה אין לא כוח ולא קסם שאפשר להעביר אותם מאחד לשני, שהשני בא ונוטל ומשתמש בהם לרעה כדי לנצל אחרים. אין שום סכנה שעל ידי חוכמת הקבלה נותנים לאדם כוחות וידיעות מהשמים, שאיתם הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים. חוכמת הקבלה פועלת רק עם מסכים. ללא מסך אי אפשר להיכנס ולפעול ברוחניות. ומי שיש לו מסכים כבר יודע ויש לו חשבונות משלו, מה ואיך לפתוח לתלמידים ולאנשים אחרים.
אבל מי שאין לו מסכים צריך לדאוג כמו כל מורה בבית ספר, להעביר לתלמיד את כמות הידע שמתאימה להתפתחותו. ואין טעם ללמד תלמידים מתחילים חלקים מתקדמים של "תלמוד עשר הספירות", או לבלבל אותם עם פלפולים שמתעמקים בהם תלמידים ותיקים. כי לכך צריך הכנה שכלית וגם הכנה נפשית כלשהי, שתוך חודש חודשיים, כל תלמיד מתחיל מדביק את הפער הזה.
לכן אין בעיה בלימוד הקבלה, שמעבירים או לא מעבירים מידע אסור מרוחניות. אלא בדומה לכל לימוד רגיל, צריך לשמור להעביר את החומר לפי תוכנית לימוד שמתווים מראש, ומחליטים שהיא המתאימה לאותם תלמידים.
למה התפתחות טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפריעה להתפתחות רוחנית?
ההתפתחויות האלה מפריעות, מפני שאין בהן צורך. אם האדם היה מתפתח בהן במידת הצורך, אז הן היו דבר נכון וטוב. אבל בכל סוגי ההתפתחות האנושית, על כל אופניה, התרבותי, הכלכלי, המדיני והחברתי, המטרה של האדם היא להגיע על ידם למילוי.
ואם האדם היה מפתח את יתר אופני ההתפתחות הגשמיים מתוך הצורך להגיע לדבקות בבורא, הם היו מובנים לו מתוך הצורך בהתפתחות רוחנית, ולפי זה הוא היה מתפתח. או לא היה צורך שיתפתח בהם, אלא הם היו מסתדרים מתוך השפע הרוחני, שהיה מביא תוצרת, מילוי, הרגשה של מילוי, גם בגשמיות, "בגשם". הרוחניות היא הנחיצות היחידה שצריכה להיות מחויבת, וכל כיווני ההתפתחות האחרים אינם נכונים. מפני שכל יתר שבילי ההתפתחות של האנושות ושל האדם התפתחו מבלי להתקשר למטרת הבריאה.
אלא לפתע החלו לייצר ולעסוק בדברים מיותרים, שאין בהם צורך. לכתוב ספרים ושירים על נושאים שאינם שייכים למטרה, ולפתח מכונות ומדעים שלא נחוצים להשגת המטרה. ועל העיסוקים המיותרים האלה בזבזנו אלפי שנים וכוחות, שהביאו את האנושות לאותו סיבוך, שמתגלה לה כעת. אם היו אומרים לנו לפני מאתיים שנה, שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האנושות אינה לטובת האדם, איש לא היה מקשיב, כי כולם היו בסחרור שההתפתחות הזאת מביאה אושר ותקווה לאדם.
אבל כעת, ככל שמגיעים לסוף ההתפתחות, מגלים עד כמה היא היתה לרעתנו. כנגד ההתגלות ההדרגתית של הנקודה הסופית, של מטרת הבריאה, מתגלה לעינינו ההתפתחות השקרית שלנו. עד כה בזבזנו אלפי שנות חיים של סבל רב ויגיעה, שהלכו כולם ל"סיטרא אחרא", ועוד יהיה עלינו לצאת ממנה. האנושות עוד לא מכירה את כל הדרך חזרה, את דרך התיקון.
וכמו במצב הכללי, כך גם בחיים הפרטיים של האדם. אחרי ארבעים שנות עבודה ויגיעה בבנייה ועשייה, לאחר שנגמרים לו הכוחות, פתאום האדם מגלה שלא השיג בחייו כלום. לכן, חוכמת הקבלה לא אוסרת על האדם להתפתח, אלא להפך, תמיד תבוא התפתחות הדרגתית מכסף לכבוד, למושכלות, ולבסוף לרוחניות. אבל ההתפתחות הזאת חייבת להיות מתוך רצון להגיע למטרה, מתוך "סוף מעשה במחשבה תחילה" [4], בלי לאבד את המטרה שנקבעה בתחילת הדרך.
גם אז הרצון לקבל מתפתח בנו בצורה הדרגתית, אבל השימוש בכסף, בכבוד, בשליטה ובמושכלות, הוא לטובת השגת המטרה. וכך הכלי יבוא תמיד מבושל בצורה הראויה, ולפי אותה צורה יקבל את המילוי. כלומר, הכלים יהיו מותאמים לאורות, ושניהם יתפתחו יחד זה על ידי זה, ויגיעו למטרה בצורה הקצרה והטובה ביותר.
ואם נשארים באמצע הדרך, יש תמיד סבל. אבל אין מצווה ולא חיוב "להישאר באמצע". אם יכולים לקפוץ לסוף, חייבים לקפוץ. אלא בלתי אפשרי שנקפוץ לסוף. לכן הרצוי ביותר הוא לעשות את הדרך בצורה נכונה, טובה ועקבית. להתפתח מסיבה למסובב כמה שיותר צמודים, בלי לברוח בכל צעד הצידה מהמטרה, אלא במצב הנוכחי לגלות, שגם המצב הבא הוא הכרחי.
אנחנו מפתחים אנרגיה גרעינית, בלי שנדע, כי עוד לא גילו לנו, עד כמה האנרגיה הזאת היא דבר איום ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו. אי אפשר לסגור כורים גרעיניים ולא לנטרל פצצות גרעין. וכך העולם הופך למחסן עצום של אנרגיה גרעינית, שבכל רגע עומד להתפוצץ ולהביא נזק נוראי, שאין מה לעשות נגדו. לאדם אין לא כוחות, לא כסף ולא טכנולוגיה לנטרל את מה שעשה במו ידיו.
כך גם לגבי רעלים וגזים כימיים, שהאדם יצר. לא רק לשמור אותם לא פשוט, אלא עוד כמה שנים יתגלה איזו פצצה מתקתקת אצורה בהם. כל הכוחות שנמצאים בידי האנושות לא יספיקו לה כדי לנטרל את כל הגזים הרעילים, ואת כל האנרגיה הגרעינית שטמונה בפצצות. לאנושות אין שום אמצעים להיפטר מהם, גם לא לזרוק אותם מכדור הארץ. וכך יתגלה לעינינו, שאותם פיתוחים שפיתחנו אין בהם צורך כדברי הכתוב במאמר זה.
אלא תפקיד הקבלה לדאוג להתפתחות הרוחנית, ולא איך לנטרל פצצות גרעין וגזים רעילים. עליה להביא לאנושות את הידיעה על ההתפתחות הנכונה. והידיעה על ההתפתחות הרעה, עוד צריכה להתגלות. האנושות עוד צריכה להבין ולהכיר את התפתחותה הנוכחית במלוא הכרת הרע שבה. כדי שהכרת הרע והצער ממנה, יעזרו לאנושות, לא רק לצאת ממצבה, אלא גם לעזוב את יתר דרכי ההתפתחות, חוץ מההתקדמות למטרת הבריאה.
ואסור לטשטש את הרע הזה. אדם שנמצא בהכרת הרע, אסור להביא לו תרופה לפני שהוא רואה את המחלה שלו. אחרת היא לא תרופה, הוא לא צריך אותה. כל פעם צריך להיות כלי מוקדם לאור. והקבלה, בתרופה שהיא מביאה לאנושות, אינה מטשטשת את הבעיה של האנושות. אלא להפך, היא מעוררת את האדם לראות אותה הרבה קודם. כי בלי לראות את הבעיה ובלי להכיר שהיא רעה, האדם לא יוכל למצוא את הדרך הנכונה.
לכן לומדים בקבלה, שבא האור ומחזיר למוטב. על ידי מה? האור פותח את הרע שבו נמצאים, לפני שהרע מתגלה בצורה טבעית. על ידי השכל, על ידי החוכמה, האדם מתחיל לראות את המחלה, כמו בצילום רנטגן, לפני שהיא נאחזת בגוף כולו. וזהו עניין האור המחזיר למוטב, שמושכים אורות מקיפים, כדי להגיע להכרת הרע. כלומר, צריך לתפוס את הטעות עוד בשורשה, לפני שהיא מתגלה בכלים הסופיים.
בדומה למצב, שמתחילים ללכת בשביל ולאחר זמן משנים את מסלול ההליכה, וצריך לראות שנשארים בכיוון הנכון. הקבלה מפתחת באדם את האמצעי לראות את סוף הדרך, הנקרא "להגיע להכרת הרע על ידי התורה". [5] זו הכרה שחייבת להיות לאדם, כדי לראות מה יש בסוף הדרך, ולתאר את עצמו שהוא נמצא בסוף. הוא צריך להרגיש את סוף הדרך, ומלבד אותו הכיוון הנכון, הוא חייב לבדוק גם את כל יתר הדרכים.
ואם הוא משיג את האור, שמראה לו את כל השבילים עד סוף הדרך, האור הזה מקצר לו את הדרך. מקצר בלבד, כי האדם חייב ללקט את כל ההתרשמויות הנכונות והלא נכונות מן הדרך, שבלעדיהן בלתי אפשרי להגיע לסופה. לכן מי שעובר בדרך, לא יכול לדלג על אף שלב, אבל הוא יכול לעבור את השלבים בדרך תורה.
כלומר, להכיר בכל מצבי ההתפתחות האחרים כרעים, מבלי להיכנס אליהם עם החומר, עם הגוף, ולהתבלבל בהם עשרות שנים. אלא הוא "יטעם" את התפתחותו הרעה של כל פרט ופרט, ורק לאחר מכן יגלה את הדרך הנכונה. אבל את כל ההליכה הזאת הוא יעשה באור, בעזרת אותו מכשיר הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבדומה לצילום רנטגן, מאתר איפה נמצא הרע, ולפי "התמונות" האלה האדם רואה מיד איך ללכת.
למה התפתחות תרבותית היא התפתחות רעה?
שירים על אהבה גשמית או סרטים שמבלבלים את העולם, במטרות שהם מציבים על המסכים, אינם מקצרים את הדרך של האדם למטרה, אלא רק במידה שהם מזרזים את ההתפתחות הרעה. על ידי ההתפתחות התרבותית הזאת, האדם מגלה את הרע הרבה יותר מהר. לכן קורה תהליך של התפתחות.
כלומר, יותר גרוע להישאר ברצון קטן ושקרי כל החיים, מאשר לממש את הרצון, ליישם אותו, אפילו עד המצבים הנמוכים ביותר, כדי לגלות מהר שהכול ריק. לכן שירים וסרטים עוזרים כרע במיעוטו. אבל בצורה אידיאלית עדיף היה שהאדם לא היה נכנס לכיוון ההתפתחות הזה, והיה רואה מראש באופן חד וברור, שההתפתחות צריכה להיות רק לכיוון אחד.
והאדם שמחפש מילוי יכול לקנות שכל מראש, במקום כל פעם לחפש מילוי באותה שיטה ולא למצוא אותו, ובסוף רק ללמוד שבצורה כזאת אי אפשר להתמלא. שלא עוזר להיתקע כל פעם באותה טעות, ולחשוב שבצורה הזאת שלפניו יהיה לו טוב יותר.
אבל האדם ממשיך לחלק פרסים לאלה שמצליחים להביא לו יותר תענוג, ויותר לבלבל אותו.
מהי הכרת הרע הנכונה?
הכרת הרע הנכונה היא לא לגלות את הרע במצב שהרע התפתח לצורתו הסופית, ומאין ברירה בורחים ממנו. מצב הנקרא "מכבש ההתפתחות", שבאה מכָה מאחור, והאדם מכוח הרע שמתגלה, חייב לחזור ולחפש דרך אחרת. אלא לראות את הכרת הרע מראש. ולראות אותה מראש אפשר רק על ידי החברה, שאינה מספקת לאדם חוכמה ולא אור, אלא התרשמות בתוך הרצון.
תוספת הרצונות, שהאדם נכלל בהם מהחברה, שקולט מהחברה, הם רצונות למטרה לעומת רצונות לכיוונים אחרים. חברה נכונה נותנת לאדם רצון לשביל אחד, לעומת עשרות שבילים שנמצאים לפניו. היא מגדילה לנו את הרצון לכיוון הנכון, וכך גדל הסיכוי של האדם להתקדם בו, או לגלות את הפחיתות ואת השקריות של כל יתר השבילים, לעומת השביל הנכון.
רק על ידי חברה אפשר לפתח את הרצון לרוחניות מבלי לטעות בדרכים אחרות. ולא טוב אם החברה נותנת מידע וידיעה על התפתחויות לא נכונות. מחברה צריך לדרוש רק כוח להתפתחות נכונה, עידוד ללכת בחיוב, ולא הטפות מוסר איך כדאי ללכת, שאז נמצאים בייסורים, בהרגשה רעה של השגחת הבורא. התפתחות נכונה היא לקבל מהחברה כוח, משיכת יתר, לכיוון הנכון.
ומה האדם עצמו יכול לעשות כדי להגיע מהר להכרת הרע? להשקיע בחברה כדי לעורר בה יתר כוח לכיוון הנכון. להשקיע בכניעה כלפיה ולהתפעל ממנה ביתר עוצמה לכיוון הנכון. האדם צריך לדרוש מהחברה התפתחות לכיוון הנכון, ולדרוש מעצמו להיכנע כלפיה, כדי שתשפיע עליו.
ואם בחברה לא רואים תוצאות, למרות כל התיקונים שעושים, צריך להבין שהסיבה לזה היא, שהחברה הזאת לא לבד, אלא יש לה חיבור לכל העולם, לכלי הכללי.
מה היתרון בגילוי מוקדם של הרע?
אין תרופה, לפני ידיעת המחלה. לכן תחילה צריכים לדעת שיש מחלה. לגלות את המחלה בצילום רנטגן לפני הסבל, לפני שהיא תתגלה על הבשר, ותהפוך חשוכת מרפא. לכן הולכים לרופא מומחה, שמסתכל על האדם ומיד יודע מה המחלה. בעוד האדם עצמו, גם אם יסתכל על עצמו, לא יראה אותה ולא ייקח תרופה. לכן מומחה נקרא "החכם עיניו בראשו" [6], "הרואה את הנולד" [7], את מה שייצא בסוף. ומומחה מזהיר את האדם לקחת תרופה מיד, לפני שיהיה מאוחר וייגרם לו סבל מיותר.
וכך הקבלה אומרת לאנושות, שיש בורא, "רופא כל חולים", שעל ידי האור שלו יכולים לגלות מראש מהי המחלה. וכל העיסוק בלימוד חוכמת הקבלה הוא רק כדי למשוך אורות מקיפים, שבדומה לקרני רנטגן, יראו לאדם את התוצאות מראש, ויביאו אותו להכרת הרע לפני שהוא ימעד לתוכו. או לחילופין, שיכיר בכל ההתפתחות שלא לצורך כרעה, מבלי ש"יִגע" בה. ומיד יזהה את כל הגורמים לצורות ההתפתחות הלא נכונות, וימגר אותם מן העולם.
לכן בעל הסולם אומר, שיש תנאי הנקרא "אין צורך", שאוסר לגלות לאדם משהו, שאינו מפתח אותו לכיוון המטרה. האדם חייב להתפתח לכיוון המטרה, וכל כיוון אחר או צורה אחרת של התפתחות לא עוזרים לו, אלא מביאים לו רק צרות. לכן ההגבלה הראשונה והחמורה ביותר על חוכמת הקבלה היא "אין צורך". גם כלפי המקובלים וגם כלפי תלמידיהם שנמצאים בדרגות רוחניות ונקראים "תלמיד חכם", לומדי חוכמה.
אסור לפתוח לאדם יותר מדרגתו, אלא רק אותה מידה שעוזרת להתפתחותו. וקורה גם שמקובלים מגלים לאדם יותר קו שמאל ממה שצריך, כלומר, באור של המקובל האדם רואה את המצב כנגדו, את החושך. וזה מצב שיכול להזיק לאדם ולהוציא ממנו את הכוחות להתפתחות, את התקווה, את הביטחון, משום שהוא לא מוכן עדיין לסבול את הקו שמאל. ומי שאין לו קו שמאל, שלא התפתח לפי טבעו במידה מספקת, גם אם נמצא בקבלה, אסור לפתוח לו יותר ממה שבכוחו לסבול.
לכן יש לנקוט משנה זהירות, שלא להביא את האדם לידי ייאוש, לחשוב שהתקדמות לרוחניות קשה מדי ובלתי אפשרית, שאז יחליט לעצור ולחכות. כל אדם מתקדם וחי מחיוב, משמחה, ממילוי. לפיכך צריך לדאוג שתלמידים יישארו תמיד בהרגשה טובה, במרץ, בביטחון ותקווה. והאיסור "אין צורך" שייך לגילוי קו שמאל. שאסור לצאת משיעור או מישיבת חברים בהרגשה לא טובה, אחרת אין התקדמות, אלא צריך לצאת מהם בשמחה ובהתפעלות.
האם צריך לפתח כוח סבל כדי להתקדם למטרה?
האדם לא מסוגל בעצמו לפתח כוח סבל. כוח סבל הוא תוצאה מחשיבות המטרה. האור שבא מעורר באדם את חשיבות המטרה, ומראה לו עד כמה היא גדולה וחשובה, ומיד הוא מקבל כוח לסבול כדי להגיע אליה. לכן צריך להגדיל בעיני האדם את גדלות הבורא, ואז כדאי לו להיפטר מיתר הדברים, ולסבול מכל מה שיהיה בדרך, כדי להגיע אל הבורא.
גדלות הבורא צריכה לתת את הכוח לסבול. אחרת הכוח של האדם הוא כוח הייסורים, שחייב לברוח מהרע. כוח שפועל לטווח קצר, עד שיוצאים קצת מהייסורים, ומרגישים יותר טוב. מכבש ההתפתחות פועל רק באותו רגע. וברגע הבא שוב צריך להגיע עד הכרת הרע, ולברוח מהרע במילימטר אחד לנקודה הבאה בדרך, שבה האדם ירגיש יותר חופשי, ויוכל לנשום לרווחה. ואז שוב צריך לגלות את הרע. וכך נראית כל הדרך של האנושות.
וכשאדם תופס מטרה רחוקה, אבל גדולה בעיניו, אין לו צורך בכוח דחיפה מאחור. אלא הוא נמשך אליה ונאחז בה כמטרה שעוד מעט יקבל אותה, ומראש הוא מרגיש את המילוי. ואין לו צורך אחר אלא שהמטרה הזאת תלך ותגדל לעיניו כל הזמן.
איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?
ההבדל בין הרצונות הוא רק בגודל הרצון. בעולמנו גודל הרצון מתבטא בלבוש מסוים הנקרא "כסף", או "כבוד", או "שליטה", או "מושכלות", שהם לבוש חיצוני על הרצון הפנימי. ובהתפתחות כלפי רוחניות מרגישים את הלבושים האלה בצורה אחרת.
כפי שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", בגמר התיקון האדם יעבוד כל היום לטובת הזולת. הוא לא יבטל מעבודתו או יעבוד כדי להרוויח את לחמו בלבד, אלא יעבוד עבור חסרונותיו של השני. וכך במקום כבוד עצמו, הוא יעבוד כדי למלא את כבוד הבורא, ושליטתו תהיה על עצמו ולא על אחרים. [8]
הביטויים החיצוניים האלה הם צורות שמקבל הרצון לקבל שגדֵל, בדומה לילד שגדֵל. בינקותו הוא אהב צעצועים, אחר כך הוא נמשך לספרים, ויותר מאוחר לסרטים ומחשב, ובבגרותו הוא חובב מכוניות ואופניים. ההבדל הוא רק בגודל של הרצון לקבל. וככל שהרצון לקבל גדֵל, מתעוררות באדם צורות חדשות, מלאכותיות, שהחברה מביאה לו אותן.
וכך בחברה אחרת אותו רצון לקבל יתבטא בצורות אחרות, הוא יעורר באדם ציור, לבוש חיצון, צורה חיצונית אחרת. בחברה שלנו יתעורר בו רצון למחשב או לאופניים, ובשבט אינדיאני יתעורר בו רצון לכמה נוצות, כדי להרגיש גדול. הציור שהאדם מצייר לעצמו, מה הרצון שלו, ואיזה מילוי מגיע לו, תלוי בחברה. לכן אם היינו מתפתחים לקראת מטרת הבריאה, הצורות שהיינו מקבלים על הרצון לקבל שהלך והתגבר, היו מכוּוַנות אחרת ממצבנו הנוכחי, הן היו מקבלות צורה לקראת המטרה.
האם אפשר לחנך ילדים לעבור מרצונות גשמיים לרצונות מכוונים למטרה?
עם ילדים אפשר להצליח יותר מאשר עם מבוגרים, כי הם עדיין לא מבולבלים על ידי מטרות שקריות, שהחברה ממלאת בהם את המבוגרים. ילדים שמתחנכים בסביבה נכונה, מתפתחים נכון. אלא שהסביבה הזאת חייבת להיות אמיתית. לא כמו ברוסיה, שרצו לחנך דור חדש על אידיאלים, שלא היו קיימים בחברה עצמה, ולכן הגיעו לפשיטת רגל.
במשך שנים הטיפו לדור הצעיר ברוסיה, שצריך לאהוב את הזולת, בעוד שבחברה עצמה לא קיימו את האידיאלים האלה. אהבת הזולת היתה קיימת, אלא שעבור המבוגרים היא לא שימשה אידיאל. לכן גם הילדים קלטו אותה בצורה שקרית. הם שאפו לתפוס את הרעיון שלימדו אותם, אבל ראו שבחברה מתקיים ההפך. וההבדל הזה בין הרצוי למצוי היה מורגש מאוד וקלקל את הדור.
אבל אם המבוגרים היו מבינים, שכדאי לקיים את אהבת הזולת, למרות שלא קיימו אותה בעצמם, אלא רק היו רואים בה מטרה, הילדים היו מפנימים אותה כמטרה. הם היו סופגים את הרעיון הזה מהחברה, וגדלים לאור התפיסה החדשה. ואז לפחות הם, אם לא האבות, היו מתפתחים בצורה נכונה.
בעל הסולם מתאר את מה שיקרה בגמר התיקון. יהיו אנשים שלא יוכלו להתרשם מהמטרה, אבל החברה המתוקנת תקבל אותם רק בתנאי שיתבטלו בעצמם כלפי החברה, כלפי מטרת הדבקות בבורא, ויחתמו על התחייבות למסור את ילדיהם לטיפול החברה. אותם אנשים לא יקבעו את גורל ילדיהם, כי הם לא בכיוון הנכון כלפי המטרה, אלא ימסרו את ילדיהם לחינוך החברה. רק בתנאי הזה אדם יוכל להצטרף לחברה המתוקנת, משום שבדרך הזאת ניתן לנטרל את הגישה שלו, ולהציל את ילדיו מהתפתחות לא נכונה. [9]
וכשלחוכמת הקבלה יהיו תומכים רבים, אמצעים רבים וחברים רבים, היא תוכל לבנות חברה. כדי לפתח מערכת חליפית צריך מספר רב של אנשים. כל זרם חרדי שמכבד את עצמו, בונה מערכת חינוך עצמאית, הכוללת גני ילדים, בתי ספר, כוללים, כיתות לימוד, וכן מערכת בריאות ומערכת סיעודית תומכת ועוד. זו מעין מדינה בתוך מדינה. ויש בכך צדק רב, כי מי שרוצה לשמור על הקו שלו, חייב לבנות חברה משלו, כי הסביבה היא המחנכת את האדם.
כיום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, וצריך להשתדל לעשות מה שאפשר. אבל ילד שגדל בחברה, שהאידיאל שלה הוא מטרת הבריאה, כאשר הוא מַפנים את האידיאל הזה, הוא רוכש את הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם. ורק צריך לשמור שלא ייצא לחברה אחרת, כי שם הוא מיד מקבל התרשמות, שבלתי אפשרי לו להיסגר מפניה ולהיבדל ממנה.
לכן בעל הסולם אומר, שצריך לבנות חברה קטנה, קבוצה, שתקיים את כל חוקיה של החברה הרוחנית, ובה יתפתחו גם החברים וגם הילדים לכיוון הנכון. והדור החדש שיגדל בה, הוא יגדל בסביבה נכונה. והיום צריך לעשות מה שאפשר בתנאים הקיימים. עדיין אין בתי ספר וגני ילדים, ולא מערכת שמספקים לאדם סביבה נכונה לחיות בה, והילדים יוצאים לעולם הרחב ולתרבות הרגילה.
מהבעיה הזאת נובעת השמירה היתרה של החברה החרדית על החינוך. היא לא רוצה השפעה זרה של טלוויזיה, קולנוע וסרטים, שיוציאו את האדם מהמסגרת. הם מבינים היטב מה נקרא "חברה זרה".
האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.
התנאי של "אי אפשר", אינו נובע מהדרגה הגבוהה אליה מגיע המקובל, אלא בדומה למה שקורה בעולמנו. יכול להיות פרופסור גדול בעל ידע עצום, שאינו מסוגל להעביר את ידיעותיו בצורה מובנת. הוא מכיר את כל רזי המקצוע בעמקות יתרה, וברורים לו כל הקשרים של החוכמה, ולמרות זאת הוא לא מסוגל להסביר אותה לאחרים.
ויש אדם אחר, שבקושי מבין את המקצוע, ולא בעמקות, וללא קשרים רבים בין מרכיבי החוכמה, אבל מטיב להסביר אותה ולהרגיע בעזרתה ולמלא בה כל ספק, ונחשב לכן מורה מצוין. כלומר, הוראת החוכמה אינה תלויה בעמקות ההבנה של המורה. למרות שמי שרוצה להשפיע את החוכמה, חייב שיהיו לו אי אלו ידיעות וגילויים בתחומה. אבל לא בהכרח מי שיודע יותר, מסביר טוב יותר.
עיקרון זה נכון גם בעניין גילוי חוכמת הנסתר. בנוסף למקובלים שעליהם אנחנו יודעים, פעלו מקובלים רבים שלא ידוע לנו מי היו, מתי פעלו ומה עשו, למרות שהם עשו מעשים גדולים למען העם והאנושות. הם פעלו בלי לגלות את עצמם, אם משום שלא קיבלו רשות להתגלות, אם משום שראו עצמם כלא ראויים, ואם משתי הסיבות גם יחד. אבל למקובלים שהתגלו, היתה הכנה מיוחדת בנשמתם, שבנוסף לה קיבלו רשות להתגלות.
והתנאי "אי אפשר" נובע מהטבע עצמו. שאי אפשר לגלות משהו הנמצא מעבר למחסום, שלאדם אין שום דמיון, או חוש, או הרגשה כלפיו. לא הכנה בשכל ולא הכנה בחושים. אלא בהתאם לדרגת התפתחותם, הנבראים מפתחים שפה להתקשר זה עם זה. ושפה זו מהווה ביטוי לקשר ביניהם. אם יש לנבראים הרגשות משותפות וצורך להעביר אותן אחד לשני, כלומר, איך למלא את עצמם, שזה רצון שנמצא ביסוד כל נברא, אז הם מעבירים את אותה ידיעה מהם והלאה, או מוכנים לקבל ידיעה כזאת מכל הנבראים האחרים.
לכן כל חוכמת האדם, כל החוכמות שפיתחה האנושות, כל הקשרים בין האנשים, נובעים רק מהצורך של האדם למלא את עצמו באמצעות הקשר עם אחרים. אבל ככל שהנבראים מתפתחים, ומפתחים את החושים ולידם את השכל, במידה הזאת מתפתחת גם שפתם. לכן יש שפות רבות, וכל שפה מתפתחת ומשתנה בכל אומה בהתאם להתפתחותה. וכל קבוצה או אומה מפתחת את אופני השפה שלה בהתאם לתנאי חייה ולתקופתה.
וכמו שבעולם הגשמי, השפה נובעת מרצונם של בני האדם להתקשר ביניהם, כדי להתמלא אחד על ידי השני, כך גם בעולם הרוחני, המקובלים פיתחו לעצמם שפה, כדי לדבר איש עם רעהו ולהעביר ביניהם מידע, ידיעות, שיטות ועצות. אבל הבעיה היא להתקשר בין העולמות, בין בני אדם שנמצאים בחושים שונים, שיש לצד החושים של כל אחד מהם שכל אחר, ורצונות הפוכים שאינם דומים או זהים.
אם האחד נמצא בגשמיות והשני ברוחניות, אז אין קשר ביניהם ואין להם צורך בשפה משותפת, הם מנותקים זה מזה. הרצון של האחד לא שווה לרצון של השני, ואין להם צורך לעזור או להיעזר אחד בשני, צורך שמפתח שפה. אבל אפילו אם ירצו בקשר ללא הצורך הטבעי הזה, לא תיתכן ביניהם שפה משותפת, היינו, שהאחד יבטא את הרגשתו כלפי השני. כי שפה מבטאת הרגשה, השפה כולה היא קשר של הרגשה עם פעולה, עם שכל, עם סיבה ומסובב.
וכך אדם, שנמצא בעולם אחר וברצונות אחרים, לא יכול לתאר לשני, שלא נמצא באותו עולם, מה הוא עושה, מה הוא מקבל, מה היה הרצון שלו, ומה יהיה, והשני ירצה אותו דבר. וגם אם ירצה, הוא לא יוכל לקלוט את השפה, להבין אותה, כלומר, להרגיש ולקלוט מה שנאמר, לאמץ את הדברים וליישם אותם על עצמו, מפני ששפה זרה אפשר לשמוע, אבל לא להבין. וגם אם מבינים, לא מבינים מה רצו לומר בה, כי נמצאים בתפיסה שונה וברצון אחר.
והקושי קיים משני הצדדים. מצד אחד, אנשים שנמצאים בשני עולמות שונים, אין להם רצון ואין להם צורך אחד בשני. ומצד שני, אפילו אם העליון רוצה לתת לתחתון קצה חוט מעולם עליון לעולם תחתון, שיעזור לתחתון, הוא לא יכול. כי המוח והלב שלו עובדים על פי נוסחאות שונות מאלה של התחתון, שמסתובב שם בעולמו. והתחתון, עד שלא יהיו לו רצונות דומים לרצון העליון, הוא לא יוכל להתקשר עם העליון, לשמוע את שפתו ולהבין אותו.
שפת הקבלה היא השפה שמשתמשים בה אלה שנמצאים בעולם העליון. אלה שיש להם הרגשה משותפת, הבנה משותפת, מטרה משותפת, רצון משותף, על מנת להשפיע. ומתוך הרצון הזה הם מבינים איש את רעהו ומתקשרים זה לזה. בני אדם רגילים יכולים להשתמש באותה שפה, לא מתוך הבנת השפה, כי אין להם אותו רצון, אלא מתוך המטרה המשותפת. אם הם רוצים אותה מטרה, אז הם רוצים לקלוט את אותה שפה, וכך נעשים מוכנים לקלוט חלק מעוצמת השפה, מאותן ידיעות שמקובל אחד רוצה למסור למקובל שני. ואותו חלק נקרא אור מקיף.
היינו, אם מקובל אחד מוסר ידיעות למקובל שני בשפת הקבלה, הוא מוסר לו בצורה מפורטת כל מה שכלול בעולם העליון. נתונים מדויקים, שאותם חַברו יכול לבצע, ולהבין מה הוא הרגיש, ומה הוא מייעץ לו לעשות, כמו שבעולמנו שומעים לעצת חבר. אבל, אם התחתונים רוצים לשמוע לעצת העליון, למרות שהם לא מבינים אותו, ולא יכולים לקלוט בעולמם את המסר שלו, כלומר, ליישם את עצתו על הרגשתם, מתוך הרצון הזה בלבד, הם מצליחים לקלוט אותו חלק בשפתו שקשור למטרה ולא להבנה.
הבנה, חוכמה, יכולה להתגלות רק בכלים מוכנים. אבל הארה מהמטרה יכולה לבוא אפילו אם אין כלים נכונים ומוכנים, אלא רק רוצים אותה מטרה. ולמה? מפני שגם העליון, שנותן ידיעה לתחתון דרך השפה, מתכוון למטרה שהוא עצמו לא נמצא בה. ואם התחתון הולך יד ביד עם העליון, משום שהוא רוצה באותה מטרה, נחשב שהם משתווים ביניהם. כי המטרה הזאת, לא שיש בעליון ואין בתחתון, אלא אין בעליון ואין בתחתון. ומהי המטרה? רצון העליון ששניהם יהיו במצב מיוחד. להעלות את התחתון למצב מיוחד שגם לא נמצא בעליון, אלא חייב להיות בשניהם יחד.
וכך התחתון משתתף ברצון העליון, אפילו שנמצא למטה מהמחסום. בדומה לילד קטן, שלא מבין לאן ולמה, אבל הולך יחד עם הגדול לכל מקום שהגדול הולך. הוא מדביק את עצמו לעליון "למעלה מהשכל". מפני שהעליון רוצה בפעולה, התחתון מתבטל ונמצא עימו באותה פעולה, באותה תנועה. ובהתאם להשתוות הצורה הזאת הוא מקבל הארה, הוא מקבל כוח ונמצא יחד עם העליון. והיכולת הזאת להתבטל, היגיעה שמשקיעים בה, מידת הרצון להשתתף עם העליון, היא נקראת לצרף לעליון את הרצון, את המ"ן. אותו כלי של הרצון, שבו התחתון מקבל אור, שמחזיר אותו למוטב.
סגולת השפה היא בכך, שאותה חבילה של רצון, מרץ, מידע, ביטחון, שמביא עימו העליון, עוברת לתחתון רק בכלי שרוצה להיות דבוק לעליון, ללכת עימו באותה פעולה, "למעלה מהדעת", לְמה שהעליון רוצה להוביל אותו. לא שהתחתון קובע את הרצון, כלומר, דורש מהלימוד ומהספר שיאירו לו, לפי מה שהוא חושב שרוצה. אלא עליו לדעת בעלמא, לשאוף לדעת, מה העליון רוצה ממנו, לאן הוא רוצה לקחת אותו. ולא שחשוב לו לאן, אבל שירצה להיות עם העליון באותה דרך, להסכים שייקח אותו לאן שהעליון חושב לנכון.
וכוונה כזאת בזמן הלימוד בונים בהדרגה, משום שיש בה אופנים פנימיים רבים, שהתלמיד צריך לחיות בתוכם, להיות בהם, שיהיו בשבילו כמו בית, בזמן שחושב על הקשר שלו עם העליון. ועל ידי הכוונה הזאת הוא לאט לאט מגלה את האח"פ דעליון, שמאיר לו, שנותן לו את הבית הזה, כדי להידבק בו, להיות בתוכו. ואת כל ההכנות האלה ניתן לעשות על ידי הלימוד, באמצעות קליטת המידע והרגש. אבל אם התחתון שם לו למטרה לרצות לתפוס את ידו של העליון כמו ילד קטן, וללכת אחריו בעיניים עצומות, ללא שום ביקורת בכלים שלו, בכלים של התחתונים, אז הוא מתחיל להרגיש שמובילים אותו.
לכן אין טעם להתרעם על שפת הקבלה ועל המוגבלות שלה. הרי טבעי הדבר שאי אפשר להסביר בה משהו. אלא לומדים בה רק כדי להתקשר, כעין זריקת חבל או קצה חוט, ולא את פנימיות הדברים, את מהותם, את הפירוש הנכון והאמיתי שלהם, שאין לנו במה לקלוט אותם. אבל תחתונים שרוצים להתקדם, יש בהם נקודה שבלב, אותו "חלק אלוקי ממעל" [10], שבלעדיו לא נקראים "תחתון כלפי עליון". וכשיש אותו לאדם, הוא כבר מוכן להיות מובל על ידי העליון.
ומי הוא אותו עליון? לא כל מקובל יכול להתקשר ולהוביל את התחתונים, למרות שכל אחד מהם מתקן את הרצון לקבל שלו, ב"להשפיע על מנת להשפיע", ואולי גם ב"לקבל על מנת להשפיע", ונמצא בדרגות רוחניות. אלא נדרשת תכונה נוספת בנשמה, הנקראת מהות הקשר עם התחתונים. כי מבנה הנשמות דומה למבנה של גוף האדם, שיש בו איברים חיוניים שהכרחיים לקיומו, ואיברים משניים, שאינם הכרחיים. יש בגוף איברים פנימיים כלליים כמו מוח, לב, כבד וכליות, שמשרתים את הגוף כולו, ואי אפשר לחיות בלעדיהם. ואיברים כמו ידיים ורגליים, שאפשר להמשיך ולחיות גם כשהם חסרים.
אלא האיבר הכללי, החיוני, הוא נחשב פנימי יותר ביחס לאיברים האחרים, משום שהוא קשור לכל תא ותא בגוף, כדי לספק לו את שרותיו ולהיות אחראי על חיותו. והקשר הזה לא שייך לקשר ההדדי בין חלקי הגוף, אלא למערכת ההפעלה, למערכת האספקה, שמביאה את החיות לגוף, כפי שידוע לפיזיולוגים שעוסקים בגוף החי.
ואותה החלוקה קיימת בנשמות של גוף אדם הראשון. יש נשמות כלליות, פנימיות, בדומה למוח, לב, כבד, כליות, שהן אחראיות על תפקודו של הגוף כולו. ולנשמות האלה, הנקראות נשמות מיוחדות, יש עוצמת אור מקיף מיוחדת.
על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.
הנשמות המיוחדות יורדות לעולם הזה על מנת להימצא בגוף, ולהתקשר דרכו עם מי שנמצא בעולמנו, כדי להעביר לו במסר חיצוני, או של דיבור, בזמן שהמקובל נמצא בחיי חיותו, או בכתיבה, שמשאיר לדורי דורות משהו שקשור לאור המקיף שלו. ומי שמשתוקק להיות דבוק לאותם המקובלים, יכול על ידי החיצוניות הזאת של צלילים, או סימנים, או אותיות, להידבק בהם כמו קטן לגדול, ולהשתמש באור המקיף שיש להם, כדי להתחיל לקבל ממנו השפעות ותיקונים.
תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.
לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.
לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.
לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.
הנשמה הגבוהה והמיוחדת ביותר היא אותה נשמה, שבאה לעולמנו מאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י ובעל הסולם. היא חוזרת ומופיעה בכל תקופה של התפתחות הרצון לקבל מדרגה לדרגה, כדי על פני הדרגה החדשה של הרצון לקבל, שמתפתח מעביות שורש לעביות א', ב', ג', וד', לפתוח ולהוליד שיטה חדשה לתיקון הרצון לקבל שצמח.
וכך אדם הראשון שהתגלה בעביות דשורש, אברהם אבינו שהתגלה בעביות א', משה, הרשב"י, האר"י ובעל הסולם, הם המקובלים שהביאו את שיטת התיקון, שערוכה היום לפנינו בכל עוצמתה ובמלוא יכולתה לעזור. ובעל הסולם, המקובל שהופיע בתקופתנו, אופן הגילוי שלו ושפת הכתיבה שלו הם המותאמים לכלים שלנו, ולכן מאפשרים לנו לקלוט באמצעותם את האור המקיף בצורה המועילה ביותר.
האם יש קשר בין התפתחותו של המקובל ליכולתו לבטא את הגילויים שלו?
מקובל מתפתח ללא קשר ליכולתו להתבטא. התכונה הזאת לא שייכת לגודל ולגובה הנשמה, אלא לסוג הנשמה.
בעל הסולם מציין כאן, שלפני רשב"י היו מקובלים גדולים הרבה יותר, אבל רשב"י היה נשמה מיוחדת בדור מעבר. ומפני שהשתייך גם לדור של טרם החורבן, וגם לדור שלאחר החורבן, לכן לאחר החורבן, כשהרצון לקבל פרץ מדרגה לדרגה ונעשה יותר גדול בדרגה אחת, ניתנה לו הרשות להשתמש בידע וביכולת שהיו לו לפני החורבן. ומהזַכּוּת של טרם החורבן, לספר על פעולות רוחניות שיהיו ברצון לקבל לאחר החורבן.
רשב"י השתמש במעבר הזה משני הכיוונים. את הזַכּוּת שהיתה שייכת לדור הקודם, הוא הסביר לדור החדש של הרצון לקבל. ואילו המקובלים שהיו לפניו, למרות שכולם היו מוריו כמו רבי עקיבא, שאף ידע הרבה יותר ממנו, או אנשי כנסת גדולה, ולפניהם תלמידיו של משה רבנו, הם לא כתבו לדורנו.
כמו שרואים בעולמנו, יש אנשים שיודעים להסביר, שנחשבים נואמים בחסד עליון, וישנם כאלה שלא יכולים להוציא מילה, למרות שהם גדושים בכמות ידע ובאיכות הבנה. אין קשר בין הדברים. אמנם מכבדים יותר את אלה שיכולים לבטא את עצמם, מפני שבעזרתם אפשר לעשות יותר תיקונים בעולם. אבל מכבדים אותם רק לפי היכולת החיצונית, כי איש לא יודע מהי ההכנה הפנימית שלהם.
גם האדם עצמו לא יודע מהי מידת הכנתו הפנימית, ושופט את עצמו לפי ביטוי חיצוני. הוא לא מכיר את עצמו הפנימי. אלא רק לאחר שעולה על המדרגה הבאה, מתגלה לו המדרגה הקודמת שבה היה. האדם אף פעם לא מכיר את מצבו. לכן אין לשפוט את החברים לפי ביטוי חיצוני. וגם החברים עצמם, אל להם למדוד את עצמם לפי איך שהם מרגישים את עצמם. אלא בהדרגה, דרך ההבנות האלה, האדם מגיע להכרה, שהיחס הנכון כלפי עצמו, כלפי הסביבה וכלפי הבורא, הוא רק למעלה מהדעת. כי הוא עצמו אף פעם לא יכול לתפוס ולמדוד את עצמו ואת העולם בצורה נכונה.
למה רב"ש, בנו של בעל הסולם, הסתופף בצילו של אביו?
רב"ש היה מקובל גדול בזכות עצמו, אבל בפעולתו הוא התחבר כל כולו לאביו, והשתדל והשתוקק לחיות בצלו. לכן למרות שנות פעילותו הרבות, רק בעשר השנים האחרונות לחייו הוא החל לכתוב מאמרים בעצמו. וגם אז רק מפני שהגיעו אליו תלמידים חדשים, והיה צורך לתת להם יותר מלימוד ושיחות, שגם הם היו בצורה לא מובנת. שהיה לוקח לתלמיד לפחות שנה להתרגל, עד שהבין את הנאמר, בלי שהדברים ישמעו לו כשפה אחרת. ומכך נבע ההכרח להעביר את תורתו לכתב. והוא אמנם הצליח בכך.
האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.
משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.
קריטריון נוסף בנוגע לאיסור פרסום חוכמת הקבלה הוא, למי מותר למסור את החוכמה. חוכמת הקבלה מהווה אמצעי להגיע למטרה, למי שמשתוקק למטרה. ומי שאינו משתוקק למטרה, אין לו תפיסה בה ולא הבנה. לאור אין מה להביא לו, אומר בעל הסולם, ולכן הוא מרגיש חושך. [11] הוא מתחיל להשתמש בכל הידע של הקבלה בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם הכיוון הנכון כדי להגיע למטרה.
הכלי תמיד חייב להיות מוקדם לאור. היינו, שיש לאדם צורך במטרה, והוא מכוּוַן להשיג אותה. הוא משתוקק למטרה, ויכול לכוון ולסדר את עצמו כלפיה, ומוכן לאחוז בעליון כדי להגיע אליה. הוא מוכן לסבול את סדר ההתפתחות הלא נעים, שעתיד לעבור עליו, כדי להגיע למטרה. כלומר, הוא מצרף לעצמו את מידת האמת, והיא נעשית לו חשובה יותר ממידת הסבל שמוכן לסבול, כדי להשיג את מידת האמת הזאת. רק לאדם הזה חוכמת הקבלה יכולה לעזור, כי הוא מוציא את הכלי שבנה ומגיש אותו לתיקון.
ומי שכלל לא מרגיש ולא מבין את המטרה, מי שאין לו שום הכנה או דחף נפשי להגיע למטרה, הוא לא זקוק לידיעות של חוכמת הקבלה, להפך, הן עלולות לבלבל אותו. כי הוא לא מחפש בידיעות האלה מעבר למה שמוכן בכלי שלו. ולְמה הכלי שלו מוכן? למלא את עצמו בתענוגי העולם הזה. לכן האנשים מגיעים למקובלים עם צורך אנושי, להשיג זיווג טוב, להצליח בעסקים, להסתדר עם הפרנסה, לשפר את הבריאות, ומצפים לקבל מהם ברכה שתעזור.
אבל חוכמת הקבלה לא נועדה למטרה הזאת. חוכמת הקבלה מיועדת להביא לאדם כוחות להתקדם לכיוון ההשפעה, לפי הצורך במטרה שיש בו לפני שפותח את הספר. אפילו במצב של "לא לשמה", שרוצה ולא רוצה. כי גם "לא לשמה" הוא כיוון נכון, שהאדם חושב על המטרה, יודע אותה, מבין שכך צריך להיות ואין ברירה, אבל לא מסכים עדיין. לכן המקובלים הגבילו את מסירת החוכמה, ערכו לאנשים שהגיעו אליהם בדיקות ומבחנים והציבו להם תנאים מחמירים.
עד היום משתמשים בקבלה כאילו יש בכוחה לעזור לאדם בחיי העולם הזה. עדיין חושבים שבכוחו של המקובל לעזור להטיב את החיים האלה, שהתפילה והרצון שלו פועלים בצורה שמועילה לאדם הפשוט. אין הבנה, שהמקובל בהתקשרותו עם האדם, יכול להביא לו רק אור מקיף ומאותה מדרגה עליונה, שמופיעה כלפי האדם כדוגמה בלבד, ככוח שמוציא אותו ממצבו, להעלות אותו למעלה. היינו, לעשות אותו יותר מתוקן, יותר משפיע, יותר דומה לבורא.
אין למקובל כוח אחר. וכל הסיפורים שמספרים על המקובלים, כאילו הם יכולים לעשות אותות ומופתים בעולם הזה, הם בדויים ושקריים. בלתי אפשרי לאף אחד לעשות אותם, כי "חוק נתן, ולא יעבור" [12], "אני הוי"ה, לא שיניתי" [13], "עולם כמנהגו נוהג". [14] הכול נמצא תחת אותם חוקים, ואף מקובל לא עושה פלאים ולא הופך מעשה בראשית. הדבר היחיד שהמקובלים מסוגלים לעשות, והם עושים, הוא לפעול על מי שניתן לקדם אותו למטרה.
אמנם ישנן פעולות, שהמקובל יכול לצרף לעצמו את התחתון, ולעשות איתו פעולה כרצון אחד, בתנאי שמבטלים את התחתון. אבל הפעולות האלה נעשות רק בתנאים מיוחדים בלי להזיק לתחתון, או כדי שיהיו לו יותר כוחות, או לצורך מטרות שהמקובל רואה בהן נחיצות. אבל גם אז הן לא נעשות כדי להטיב את חיי התחתון בעולם הזה.
האם בעבודה פנימית צריך לרצות להידבק לבורא או לאור המקיף של המקובל?
למרות שכל העיקרון של לימוד הקבלה בדורנו הוא לפתוח ספר של בעל הסולם ולהשתמש בכלי שלו, באור המקיף שבא על ידו, אין צורך לבטא רצון להידבק דווקא בו, באח"פ שלו, באור המקיף שבא על ידי הפעולה שלו. אמנם אין זמן ברוחניות, והאח"פ שלו פועל כלפינו גם כעת, ועושה כלפינו פרצוף חיצון ופעולה חיצונית מיוחדת, כעליון כלפי תחתון, אבל אין צורך להתקשר אליו, ולהזכיר את שמו, ולהשתדל להיות עימו בקשר פרטי, אישי, מיוחד. ואפילו לא עם רבי שמעון, שהביא לנו את "הזוהר".
למה? כי כל המקובלים, כמו כל העולמות, כל המדרגות שבינינו לבין הבורא, הם רק נציגי הבורא כלפינו. לא מתוך רצון שלהם, אלא מפני שהם נדבקים לרצון של הבורא ומביעים אותו כשליחים נאמנים, יש להם כוחות להשפיע לאדם ולתקן אותו. לכן אין צורך לפנות אליהם, אלא לאותו כוח שממנו הם שואבים את הכוחות לפעול עלינו. הם רק המעבר, המרכבה. הם שואבים כוחות מהשורש העליון, ומעבירים אותו לאדם שרוצה תיקון.
והטעות הזאת אל מי פונים, ממנה נובע שורש העבודה הזרה, אומר הרמב"ם. כי מלכתחילה האנשים הבינו שיש בורא אחד, וצריך להתפלל אליו, ולהיות קשורים עימו. אבל הם הרגישו שרע להם מאיזה רוח, או הר געש שמתפוצץ פתאום, או משמש, ירח, קור או חום, שהם תלויים באדמה ובעצים. הם ידעו שמאחוריהם עומד הבורא, אבל הרגישו קשורים לנציגי הבורא שקרובים אליהם. וכך הלכו ועזבו את הכוח האחד והתחילו להשתחוות לנציגיו. שכחו שהם נציגים בלבד, והחלו להדביק להם ישות עצמאית, וכל אחד מהם הפך לאל בפני עצמו, כעין "אלוקים" בצורות שונות. [15]
וההתייחסות הזאת היא פסולה, משום שהיא מביאה לקלקול, ליחס שגוי ולכיוון לא נכון כלפי המטרה. הקשר שלנו הוא רק עם הבורא. והנשמות הגבוהות שפועלות בכל המדרגות, הן אמנם מתבטאות בגופי בני אדם, אבל הן מהוות מעבר בלבד, כעין מתאם, בינינו לבין הבורא. שרק הוא המטרה, והוא מקור הכוח, ואליו בלבד צריך להתכוון.
למה המקובלים חדלו להגביל את החוכמה והחלו לפתוח אותה לכולם?
מזמנו של האר"י המקובלים הפסיקו לבדוק מי מתאים ללמוד קבלה. כפי שכתוב בהקדמת חיים ויטאל לשער ההקדמות של "עץ חיים", שמזמנו והלאה כל אחד, גם קטן וגם גדול, לא חשוב מה תכונותיו, מה השגותיו, ומה הכנותיו, יכול ללמוד את חוכמת הקבלה. מפני שבזמן האר"י הרצון לקבל גדל בדרגה נוספת, מה שהביא להופעת נשמת האר"י בעולם הזה, כדי לתת שיטת תיקון לדרגה החדשה של הרצון. [16]
ברצון לקבל שגדל, האדם החל להשתוקק למלא אחד מן השניים, או למלא את הרצון לקבל החדש, או למלא את הנקודה שבלב. הוא לא נשאר יותר ברצון לקבל קטן, שרוצה בחוכמת הקבלה כתוספת. אלא הרצון לקבל שגדל בוער באדם להתמלא בכל דבר, בכסף, בכבוד, במושכלות, בתאוות גופניות. הוא לא הסתפק במושכלות, למרות שזו הנטייה, שאפיינה את הרצון לקבל החדש. אלא הרצון לקבל גדל כלפי כל מגוון הרצונות, מתאוות גופניות לאוכל ומין, דרך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.
ומצב כזה לא היה בעולם משך כל ההיסטוריה. למרות שהיו תרבויות שלמות, שהתבססו על השתוקקות לתאוות גופניות ואחרות. אבל לא בעוצמה ובכמות כפי שקורה היום, שלא חשוב לאדם כלום בחיים, העיקר הכסף, או שמוכנים לעשות הכול כדי לקבל כבוד. בעבר ההשתוקקות של העם היתה למלא רצונות גופניים לאוכל, לבית טוב, ולא לכסף וכבוד, כמו שהיום כולם רוצים עוד ועוד. גם במושכלות, האדם רוצה לדעת הכול על העולם שבו הוא נמצא, מהו החלל ומה יש מעבר לו. וכל הרצונות האלה חיים ובוערים בו.
והנקודה שבלב נמצאת או לא נמצאת, בתוך הרצונות האלה. אבל אם היא נמצאת, ודורשת להגיע להשגת מטרתה, אז האדם פותח את הספרים ורוצה להשיג אותה. ואם היא לא בוערת בו, ולא חזקה יותר משאר הרצונות של האדם, הוא משתוקק לדברים אחרים, ולא ניתן לשכנע אותו לקחת לידיו ספר.
ובכלל, ברצון לקבל האחרון הזה, חוכמת הקבלה מתגלה כחוכמה. כי הרצון הגדול הזה הוא רצון לקבל שיכול לבטא מושכלות, בניגוד לרצונות הקודמים, שלא יכלו לבטא מידע מדעי. וכך הביטוי הזה של חוכמת הקבלה, לא כרמזים או כסיפורים כמו ב"זוהר", ולא כדימויים ציוריים כמו בכתבי הנביאים ובתורה, אלא כשפה מדעית יבשה של ספירות, הבחנות, דרגות, אורות שמגיעים לכלים לפי נרנח"י, הוא ביטוי שמקרב ללימוד בספרי הקבלה רק את מי שמרגיש מתוכו קשר לכַּתוּב, שבתוך החומר הזה מוסתר משהו, שאליו הוא צריך להגיע בנקודה שבלב.
לפיכך אין טעם יותר בהסתרת החוכמה. ואפשר לפתוח אותה לכולם. כי מי שניגש אליה ופותח את הספרים ומתקדם, הוא מי שיש בו נקודה שבלב. למרות שגם בין האנשים האלה יש עדיין כאלה, שלומדים מספרים רק לצורך לימוד, ועוד לא מסוגלים למצוא את הקשר הפנימי בין הנקודה שבלב למה שכתוב בספר. אבל היכולת לקשור בין השניים כבר בדרך. הם לומדים ולא באים לקלקולים, כפי שרואים אצל אלה, שמוכרים קורסים בקבלה להצלחה בזוגיות או בעסקים. הם לא לומדים בספרי בעל הסולם המקוריים. רק מי שיש לו נטייה ויחס לחוכמה הזאת מתוך הנקודה שבלב, נוטל לידיו ספרים אמיתיים.
לכן אין ממה לחשוש. לא יתכן מצב שמישהו יפתח בספר "תלמוד עשר הספירות", ויחלק ברכות לפי מה שכתוב שם. אפילו בצורה חיצונית הספר לא בנוי בצורה שמושכת את האדם, ואין בו ביטויים שאפשר להשתמש בהם בצורה שקרית. לא כל שכן בהשפעתם הפנימית, שמייצבת את האדם בצורה מאוד חדה כלפי היחס ללימוד, לספרים ולמטרה. התורה של בעל הסולם לא מושכת את אלה שאין להם נקודה שבלב, את אלה שרוצים להשיג דרך הקבלה זוגיות והצלחה בעסקים. ללימוד הקבלה מגיעה איכות ולא כמות. לימוד הקבלה מיועד רק לראש הפירמידה.
איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?
האדם נמשך אליו ולא יודע למה. הוא מרגיש שבספר הזה כנראה מדובר עליו, שיש בספר איזה סוד בשבילו, ומתחיל לחפש בין המילים. מדובר בכלי פנימי, שהאדם לא יודע איך, אבל מרגיש קשר, הספר מושך אותו.
ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.
האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.
שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?
העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.
בחוכמת הקבלה, חלים על כל פרט ופרט שלושת האיסורים האלה יחד, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו" [17], מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד, וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.
האיסור האחרון, "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה כבר הוסרו במשך ההיסטוריה, כאשר הכול השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוּסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים, שגם עובדי ה', כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר מה נמצא ברומו של עולם. [18]
לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שאז המקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם בלי חשש. מי שיבוא ללמוד, יש לו השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ויחס מיוחד ואישי להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.
ואם אין באדם הכנה, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי הוא עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות השונות. לא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. אז הוא לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.
לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, נועד ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה. במאמר הזה בעל הסולם מסביר שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג מגילוי הזה של חוכמת הקבלה, כי יבואו בשעריה רק אלה שראויים לה.
ומי שהולך בעקבות בעל הסולם, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק אנשים מעטים, מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים מגלים באותה בהירות, שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת הקבלה. להפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.
ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. ולפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, האדם יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.
ומי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לו לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, חיבורים שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.
גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, המושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא שאדם ירגיש מחויב, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא צריך להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.
למה ללא הנקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?
כל דבר שנמצא בעולם, בא ונברא ופועל רק לצורך הגבוה ביותר. אבל השאלה היא האם הוא פועל בדרך הקצרה והנכונה הנקראת דרך התורה, או בדרך ארוכה ומלאת ייסורים. מסופר שאברהם אבינו שלח את תלמידיו "קֶדְמַה" [19], כלומר, להתפזר בעולם. ומהם צמחו כל הדתות והאמונות למיניהן. הם כביכול עסקו בעבודה זרה. אלא שבצורה אחרת האנשים לא היו מסוגלים לקלוט את מושג הכוח עליון.
המוח, השכל, הנפש, עדיין לא היו מוכנים לתפוס את המושג הזה, שנמצא אצלם במימד אחר. אפילו היום, אנשים לא מסוגלים לקלוט אותו. הוא לא מתלבש בתאים של המוח ולא של הרגש. גם מי שבא ללימוד הקבלה, צריך לעבור מאבק פנימי, ממש מהפכה פנימית, בהסתכלות שלו על החיים, בתפיסת המציאות שלו. יש כאלה שעוברים את המהפך הזה בקלות, ויש כאלה שעוברים אותו באובדן מסוים של התמצאות בחושים. כלומר, אפילו אנשים שמוכנים לרעיון של קשר עם הכוח העליון, עוברים משבר שדורש כוחות רבים ומאמץ פנימי.
לא כל שכן כאשר מדובר בדרגות האנוש, שמתפתחות באיטיות משך הדורות. ואם מתבוננים בעמים פרימיטיביים, אותו סוג אנשים שחי בצורה הגשמית ביותר, רואים שגם הרוחניות לא מפותחת אצלם. אי אפשר להסביר להם על שום הסתכלות אחרת שקרובה לרוחניות. הם מסוגלים להאמין רק במה שכדאי להם, מתוך רצון לקבל לא מפותח. אבל אם מלבישים מן רוחניות, שקשורה לרצונות שלהם, שהבורא מלובש בכסף ובכבוד, הם מוכנים להכיר שיש כוח עליון. אם הכסף או הכבוד שלהם תלויים בבורא, הם מוכנים להתמסר לו.
לכן, אם הקבלה תתאים את ההסבר שלה לגבי תמונת העולם, לצורך של האנשים, היא תוכל לקדם אותם. גם השיטות והדתות האחרות, שלעת עתה פועלות על האנושות, צמחו והתפתחו לא מן הסתם, אלא היתה להן מערכת הפצה רחבה מאוד. איך הנצרות התפתחה והתפשטה בכל העמים, שבאותם זמנים לא ידעו קרוא וכתוב? על ידי הציור. השימוש בציור כאמצעי הפצה נבע מחוסר התפתחות של האנושות, ולא מסיבה אחרת.
רוב האנשים בכל העמים חיו בלי ידיעת קרוא וכתוב. ורק בעם ישראל היה נהוג מדורי דורות, מאברהם אבינו ואילך, ללמד קרוא וכתוב כל ילד מגיל שלוש, כדי שיגדל וילמד את השיטה דרך קריאת התורה. וכבר במשנה מופיע ציווי כזה. לכן לא היה עם כדוגמתו, שבו כולם ידעו קרוא וכתוב. אלא בכל האומות שלטה הבורות ברוב האוכלוסייה עד אמצע המאה ה - 19.
והנצרות הלכה יחד עם רמת ההתפתחות של תקופתה, עם האמצעי שאפשר היה להציע לאנשים, שלא ידעו קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיון שלה. לכן התחילו בנצרות לצייר סמלים. למשל, ציור של איש מחזיק דלי מים, סימל קדוש מסוים. וציור של איש מחזיק אלומת חיטה, או רוכב על חמור, סימל קדוש אחר. בצורה כזאת בנו בנצרות מערכת סימנים, שבעזרתה יכלו לספר סיפורים.
רואים היום שבכל האומות, האנשים לא היו מסוגלים לתפוס בצורה אחרת את רעיון העליון. אלא בהדרגה, לאחר שמתפתחים, מתחילים להבחין שמדובר ברעיון הרבה יותר מופשט ממה שנראה בתחילה. ואז מסוגלים לקלוט מושגים מתקדמים כמו "ללא זמן", "ללא תנועה", "ללא מקום". מושגים שהחלו להתגלות במדע רק מזמנו של איינשטיין, ולפניו גם המדענים לא חשבו שהם קיימים.
אם רוצים להביא לידיעת כל העולם מה כתוב ב"זוהר" או בכתבי האר"י, צריך להסביר את המושג "מעל הזמן", שאין מקום ואין תנועה, לקהל שבקושי תופס את מושג הזמן. המקובלים ידעו וחשו את הקושי הזה, לכן את המושגים הרוחניים העבירו לתלמידיהם בהדרגה. אבל גם באדם עצמו נדרשת הכנה מרובה.
וכדי שהאנושות תגיע להכנה כזאת, היה צורך שיבוא מדען מדרגתו של איינשטיין, ויגלה את תורת היחסות, שעד היום רבים לא מבינים אותה. שכדי ללמוד אותה חייבים לעבור מהפכה פנימית, להסתובב כמה חודשים מבולבלים, ורק אז תופסים את הרעיון שלה. זו תופעה ידועה בקרב סטודנטים שלומדים את תורת היחסות.
לכן הקבלה לא יכולה להתגלות בבת אחת. אלא המקובלים קבעו זמנים מיוחדים לפתיחת החוכמה בהתאם להתפתחות האדם. אחרת היא מקלקלת. כי כל החטא, שנובע מחטאו של אדם הראשון, הוא אכילת פרי בוסר, רצון לקבל "לא מבושל", ללא כיסוי המסך. וגילוי ללא מסך רק מזיק לאדם. [20] לפיכך נפוצה בעם הידיעה שחוכמת הקבלה מסוכנת, שאפשר להשתגע ממנה, שבגללה עוזבים את הדרך והולכים לאיבוד. וזאת, כדי לבטא שיש בה מושגים, שהאדם חייב לקבל אותם רק לפי מידת הבשלות שלו.
ודי בחלק קטן מכלל האנושות שיקלוט את רעיון העליון, כדי להביא את האור הנקרא "משיח". והיתר, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", יצטרפו אליהם מתוך הבנה שכך צריך להיות, אבל ללא הרגשה פנימית, שבשבילה צריך כוחות ומסכים מיוחדים. אלא הם יצטרפו לדרך הרוחנית מתוך הבנת חשיבותה ויהיו מוכנים לעזור ולהיות בה. [21] ההצטרפות לקבלה היא בדומה למבנה של פירמידה. והרצון להשתייך אליה לא תלוי בלאומיות. מקובלים גדולים כמו רבי עקיבא ואונקלוס, שמהם קיבלנו את כל שיטת הקבלה, לא השתייכו במקור לעם היהודי, אלא לשורש גבוה, גם מצד הכלים דגלגלתא ועיניים וגם מצד הכלים דאח"פ. [22]
לכן בהפצת הקבלה חייבים לחבר ספרים בשיטה שתהיה כמה שיותר מתאימה לדורנו, תוך הבנה שהקבלה צריכה את כולם ושכולם שייכים לה בהתאם למבנה של הפירמידה לפי גודל הרצון. חייבים לגרום לכך שכולם יהיו בדרך תורה ולא בדרך ייסורים ולא לשכוח את אותם האנשים, שאין להם יכולת נפשית לקבל את רעיון העליון. שיקבלו אותו בשכל ולא בנפש, ברגש. שיקבלו איזו התייחסות, אהדה, קשר. כמו בכל תחום אחר, פחות רוחני ופחות אמיתי, שגם בו יש תמיד אנשים שייכים יותר ואנשים שייכים פחות.
ולכן כאשר "עוטפים" את הקבלה בצורות שהעם מסוגל לקבל, סימן שנותנים הסבר בצורה נכונה. בכל הרצאה ובכל שיעור תמיד עוטפים רעיון, שהוא רעיון ללא מילים, במשהו שהשומע יהיה מוכן לקלוט את המסר שלו. בכל הסבר בקבלה טמונים ידיעה ורעיון יותר גבוהים ממה שבאותו רגע מספרים.
כל העניין עצמו, גם הסיבה וגם ההבנה, אינו כפי שמסבירים, אלא הרבה יותר חד וגבוה. אבל באין ברירה, כדי להתקשר לאדם או לקבוצה, חייבים להסביר בצורה ובמבנה שמתאימים לשומעים. בדומה ל"שקר" שבו משתמשים, כשנותנים לילדים מעדן חלב בטעם שוקולד. הילד חושב שקיבל מעדן שוקולד, אבל האימא יודעת שבתוכו יש חלב, שאותו חשוב לתת לילד.
באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?
אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.
הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.
אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.
ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.
לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.
ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד" [23], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.
בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.
אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.
אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.
הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.
חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.
לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.
למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?
סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.
אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.
לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו" [24] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.
הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.
אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.
אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.
האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?
בספר תהילים נמצא המאור המחזיר למוטב. ומי שקורא בו נשאר אמנם בדרגת דומם, אבל מדרגת דומם הוא יבוא לדרגת צומח. כי הוא תלוי בספרים הקדושים ולא בסגולות. וכאן ההבדל הוא מאוד עדין.
אדם שמקיים תורה ומצוות בתמימות, שמאמין שמקריאת ספר תהילים לו ולמשפחתו יהיה טוב, והוא צריך לקרוא בספר הזה מפני שהבורא ציווה. זו אינה עבודה זרה כמו חוט אדום או קמע, אלא לפי דרגתו של האדם זו מידת הקשר שלו עם הבורא. ואחר כך מאותו ספר הוא יבוא לספרי הקבלה. במשך הזמן הוא יראה שספר תהילים וספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" הם אותו ספר. בכולם הוא קשור עם הבורא ומבקש ממנו שיעזור לו. הוא אולי קורא בו "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" [25], ולא חושב על משהו אחר חוץ מטובת עצמו, אבל הוא מבקש שהבורא בעצמו יביא לו טוב. והיחס הזה הוא כל ההבדל בין הדת היהודית המקורית לבין יתר האמונות.
במקורה, הדת היהודית חייבת לתת לאדם התפתחות הדרגתית מדרגה לדרגה, לפי מידת הדרישה שלו, כי הכול נמצא בתורה. כך היה עד חורבן בית ראשון ושני, כשהמנהיגים היו מקובלים. הם חינכו את העם בהתאם לתהליך ההתפתחות. אבל לאחר חורבן בית שני נוצרה מחיצה מבדלת בין העם לקבלה, עד שבדורות האחרונים נעשו "פני הדור כפני הכלב" [26], שהולכים ומחפשים כמו כלב מרחרח, איפה יש יותר רווח.
אם המנהיגים של היום היו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, הם היו מחנכים את העם להתפלל ולקרוא תהילים, כדי שיהיו לו בריאות ואושר. וכך העם היה מתפתח, שהוא קשור לאותו מקור, ולא משתחווה לחפצים מהעולם הזה. האדם היה יודע שאפשר להשיג טוב דרך התפילה. ולמרות שתפילתו היתה "לא לשמה", והאמצעים שלו היו רק לעצמו, לא היה בחייו דבר שיסיט אותו מהדרך.
מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?
לאט לאט הוא יתבגר מבפנים ויגיע לרצון לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה החיצונית הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.
העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים אותם ומתי. הם הביאו מלמעלה צורה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם, המשפחה, והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.
המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שבמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שצורה זאת של הדת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לרווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו ועשו בה קלקול גדול.
והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הישראלית, ובכל העולם אין. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. המערכת נשארת שלמה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.
וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם בעל צורה נכונה. חיפוש של מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שגם דרגת דומם דקדושה נדרשת על ידי העם, אלא שאז יחפשו ויבנו אותה בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.
מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?
דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.
הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם. [27]
הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.
דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.
והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.
במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.
בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.
אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.
לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.
[1] על "חטא אדם הראשון" ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"טז, אור פנימי דף א' תתקיד אות מח: "ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה"; ראה גם רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".
[2] ראה בעל הסולם, בקורת למרקסיזם.
[3] אבות א, י: "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות".
[4] להסבר ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג: ענין ההשגה הרוחנית: "שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'".
[5] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ד"ה: מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע.
[6] קהלת ב, יד: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם".
[7] תמיד דף לב ע"א: "איזהו חכם הרואה את הנולד".
[8] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: שיעבוד בשביל טובת בני האדם.
[9] שם. ראה גם הנ"ל ח"ה, ביאת הגואל, ד"ה: והנה אין זה חידוש.
[10] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".
[11] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.
[12] תהילים קמח, ו.
[13] מלאכי ג, ו.
[14] עבודה זרה דף נד ע"ב.
[15] ראה הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק ב: "עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים [...] שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן ובענין הזה צוה ואמר הרח"ו מביא את דברי השמרו לכם פן יפתה לבבכם כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא".
[16] הרח"ו מביא את דברי הזוהר ח"א, דף קיח ע"א: "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא ולמנדע ביה קצין וחושבנין ובההוא זמנא אתגליא לכלא" (הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות). לתרגום מארמית ראה בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם, דף קלז אות תס (לזוהר ח"א, דף קיח ע"א): "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תנוקות שבעולם עתידים למצא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל".
[17] תהילים כה, יד.
[18] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, מאות סו עד סוף ההקדמה.
[19] בראשית כה, ו: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".
[20] על "חטא אדם הראשון" ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א — תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".
[21] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: כל הנכנס.
[22] ראה רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר פרי צדיק, פרשת שקלים, אות ד: "רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא היה שורש תורה שבעל פה" וכן ראה דברי השל"ה הקדוש, מסכת שבועות פרק תורה אור, אות צא: "רוב נתינת התורה היה על ידי אחיזה בגרים, משה רבינו היה מתדבק ליתרו שהוא גר, אונקלוס הגר תירגם התורה. בתורה שבעל פה אמרו רז"ל (סנהדרין פו, א), סתם משנה רבי מאיר סתם ספרי כו' וכולה סתימאה על ידי רבי עקיבא, ורבי עקיבא היה מגרים מסיסרא, וכן רבי מאיר מנירון קיסר".
[23] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.
[24] דברים ד, לה.
[25] סוכה ב ד, ג.
[26] מדרש רבה, שיר השירים, פרשה ב, פסקה לג.
[27] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.