אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "שכל הפועל"

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

מטרת הבריאה, המטרה שבשבילה נברא האדם ונבראה כל המציאות, היא רצונו של הבורא ליהנות לנבראים. כלומר, לברוא מישהו שיקבל את כל טובו, שיקבל את הטבתו. הטבה שיכולה להיות רק שלמה ונצחית כמו הבורא עצמו, לא פחותה ממנו. כי הוא לבדו קיים, ופחות מדרגתו אין ולא קיים. ומה שנדמה לאדם שהוא קיים בדרגות פחותות ממנו, במצבים שונים משלמות ונצחיות, במצב מחוץ למצב הבורא, זו אשליה בלבד. לכן כתוב "אין עוד מלבדו" [1], שחוץ ממצבו לא קיים שום מצב אחר.

וכדי שהאדם יגלה באיזה מצב הוא נמצא וקיים, הוא חייב להשיג את השכל הפועל, את דרגת הבורא. להשיג אותה בסדר של פעולות השגה, שעוברות עליו ובונות בו חוש מיוחד. דרכן הוא רוכש גם את השכל הפועל. מתוך מה הוא רוכש אותו? מתוך "ממעשיך היכרנוך" [2], כלומר, האדם לומד על עצמו את כל פעולות הבורא, שאז נקרא שהוא עוסק בעבודת ה'. כלומר, ה' עושה את העבודה, והאדם לומד אותה.

ומתוך שהאדם לומד את פעולות הבורא עליו, הוא לומד את הכוונות שלו, את התכונות שלו, את השכל שלו, שהוא הסיבה לפעולות. וכך הוא מגיע מלימוד הפעולות, מהרגשת הפעולות, לקניית שכל הבורא, הדרגה הגדולה ביותר בהתפתחות האדם, הדרגה היחידה שבה הוא קיים. וכל מה שפחות ממנה נקרא "דרגות ההסתרה" [3], שאותן האדם בכוונה עובר, כדי לאט לאט על ידי לימוד פעולות הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא.

בדומה, אומר בעל הסולם, לנגר שעושה שולחן מתוך כוונה מיוחדת, מתוך מחשבה ורצון, שמתבטאים בפעולה שלו. אבל אין לדעת מה הוא השכל שלו, אלא רק על ידי "ממעשיך היכרנוך". כלומר, לפי המעשה שלו לומדים על השכל שפעל במעשה. כך הנבראים, אין להם אפשרות אחרת להגיע לדרגה של הרגשת פעולות הבורא עליהם, להכרה או לדרגה של הבורא עצמו, לשכל שלו, אלא רק להרגיש פעולה אחר פעולה, לפענח אותן נכון, שהן לטובת הנבראים, וכך לגלות את יחס הבורא אליהם, היינו, את השכל שלו.

וכדי לתת לאדם יכולת לגלות את יחס הבורא בצורה עצמאית, להרגיש את פעולותיו ולהשיג את השכל הפועל, הבורא חייב לבנות אותו מחומר הפוך ממנו, מחומר הרצון לקבל. כדי שהאדם ירגיש את כל פעולות הבורא בצורה הפוכה מטיב הפעולה שהבורא מפעיל עליו. שיוכל כ"יתרון האור מן החושך" [4], מהניגודיות שהוא מרגיש בפעולת הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא, את כוונותיו. וכך האדם מפתח את ההבנה, ההרגשה, ההכרה של פעולת הבורא, מהמצב הנגדי בפעולה ובהרגשה עד למצב דומה לבורא בשכל ובכוונה.

ולכן הדרך של התפתחות האדם כוללת תמיד שלושה מצבים:

א. ברצון לקבל מרגישים מצב הפוך מהבורא.

ב. משתדלים להכיר מה הוא המצב בבורא עצמו.

ג. במה שיכולים, נדבקים בשכל הפועל. והמצב הזה נקרא "קו אמצעי".

ואם האדם שם לב שכל מה שעובר עליו, בא מתוך השכל הפועל של הבורא, שפועל על החומר של האדם, בדומה לשכל הנגר, שפועל על העץ כדי לבנות שולחן, אז הוא נמצא תמיד, כל רגע בחייו, בחקירה של פעולות הבורא, בהשגה של שכל הבורא. וכך הוא מקצר את הזמנים בצורה המועילה ביותר, ומגיע לקניית שכל הבורא בעצמו, וקונה אז את דרגת הבורא.

דווקא בהשתוות בין שכל האדם לשכל הבורא, הם נמצאים באותה דבקות, שנקבעה מראש על ידי הבורא כמטרת הבריאה. כלומר, אין לאדם דרך אחרת, אלא לעבור על כל פעולות הבורא, להרגיש את כל פעולות הבורא עליו, ולהכיר בטיב כל פעולה ופעולה, שמצד הבורא הן כולן על מנת להשפיע, לטובתו, ולא כמו שתמיד נראה לאדם מלכתחילה, שהוא רואה ההפך מהפעולות האלה. אלא עליו להגיע להצדקה שלהן, ומתוך כך להבין את השכל, את המטרה שלהן.

האדם יכול לזרז את התפתחותו רק על ידי היחס שלו, היינו, לראות כל מצב ומצב כפעולת הבורא עליו, ולגלות בכל מצב ומצב את ה"אחד, יחיד ומיוחד" [5], ה"אין עוד מלבדו" שפועל. שכדי להכיר את השכל הפועל, חייבים להשתוות, להזדהות, להתחבר עם הפעולה, להצדיק אותה, ללמוד אותה, לקבל אותה, ומתוך זה להכיר את השכל הפועל שבה. כך קונים כל מדרגה ומדרגה מלמטה למעלה, וכך מגיעים למטרת הבריאה.

השכל הפועל הוא כוונת הבורא בבריאת הנבראים. ההחלטה מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה, היא השכל. וההחלטה הזאת מהיכן היא באה? היא באה מאהבה, מטבע של "טוב ומטיב". ש"טוב ומטיב" הפעיל את השכל, לעשות פעולה בצורה מסוימת, שהפעולה הזאת תגלה את השכל, כדי שנבין שהשכל נובע מהאהבה, מטוב ומטיב.

אם כך, למה מספיק להשיג את השכל הפועל? דרך השכל הפועל האדם צריך להגיע ליחס של הבורא כלפינו. היחס שלו כלפינו הוא בדיוק הכוונה שלו. אבל כשהאדם מגיע לשכל הפועל, ומבין מה שעשה בו הבורא, מתעוררת בו אהבה, בדיוק באותה מידה כמו אהבת הבורא אליו, שהפעילה את השכל ואת הפעולה. לכן הפקודה היא "ממעשיך היכרנוך". לכן המטרה היא דבקות.

מהי דבקות? השתוות הצורה ולא יותר, כי מתוך הדבקות, מתוך השתוות הצורה, מתוך השתוות הפעולות, השתוות התכונות, האדם מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. הוא לא יכול להרגיש מתוך הבורא, מה שהבורא מרגיש. אלא הוא עושה את עצמו דומה לבורא, ואז מרגיש מה שהבורא מרגיש.

הדבר דומה למה שקורה בעולם שלנו. אדם שלא עבר מצב שהאחר עבר, לא יכול להזדהות איתו. רק אם הוא עבר מצב דומה למה שעבר האחר, אז הוא יכול להבין אותו, ולהשתתף עימו בשמחה ובצער. רק כך נוצרת ביניהם הרגשה משותפת. רק מתוך השוואת המעשים, השוואת הפעולות, באים להשוואת הרגשות. כי רגש אי אפשר למסור. אלא צריך לבנות כלי שירגיש אותה התפעלות, אותה התרגשות, כמו שמרגיש השני.

לכן על ידי זה, שמגלים את הפעולות ועושים אותה פעולה כמו הבורא, משיגים את השכל שלו באותה הפעולה, ואז משיגים את הרגש של אותה הפעולה.

איך אפשר לפרש את מעשי הבורא בצורה נכונה?

אם ורק אם האדם לא תלוי בטבע שלו. לכן כדי לגלות את פעולת הבורא בצורה הנכונה, התיקון הוא להתנזר, להתנער, להתרחק, מכל נגיעה עצמית בדבר. לא לערב את ה"אני" בשום דבר, לא להכניס שום הפרעה בפעולה.

כך רוצים לפעול תמיד בתחום המדע, לא להיות מעורבים במדידה. אלא שזה בלתי אפשרי, משום שבכל דבר שהאדם בודק או מודד, חום, קור, לחץ, הוא תמיד מעורב במדידה. הוא מכניס בה משהו מעצמו ואז מודד את התגובות. ומדידה כזאת אינה אובייקטיבית, כי האדם מודד איך הוא מתפעל, איך המכשיר מתפעל ממשהו, אבל לא את הנושא עצמו.

ובחקירת השכל הפועל צריך לצאת מההגבלה של המדידה כפי שהיא בעולם הזה, ולמדוד את הפעולה כפי שהיא עצמה. לכן הרוחניות נקראת "למעלה מהדעת". כי האדם צריך להתעלות מעל לכל נגיעה של עצמו בפעולה. לראות אותה בצורה נקייה לגמרי, כאילו הוא לא קיים ולא נמצא כלל במציאות.

אבל אם הפעולה עוברת על האדם עצמו, על החומר שלו, ולא על מישהו אחר, אז איך הוא יכול להיות לא קיים, אם הוא האובייקט שעליו מתבצעת הפעולה? הוא חייב לעשות צמצום, להתעלות מעל ההרגשה שלו, וכך בשכל "קר", כפי שאומרים המדענים, ללא שום נגיעה של עצמו, לראות את הפעולה מעל עצמו, בצורה בלתי תלויה בו. ומתוך הפעולה עצמה, שהאדם צופה בה, חוקר אותה, כאילו היא אינה עליו וכאילו הוא אינו קיים, הוא מכיר את הפעולה ואת השכל הפועל.

לכן היחס הזה לפעולה נקרא למעלה מהדעת. הבורא עושה תרי"ג פעולות על האדם, שעל האדם להידמות אליהן. העליון נותן דוגמה ומורה איך לעשות, שזה נקרא "נה"י דאמא שיורדים לתוך זעיר אנפין". וזעיר אנפין חוזר ומעתיק את הפעולה הזאת, חוזר עליה. ומתוך שהוא עושה אותה בצורה בלתי תלויה, הוא מתחיל להבין את השכל של "אמא".

לעליון ולתחתון יש אח"פ דאמא משותף. "גדלות דֶמִין הא'" היא על ידי שגלגלתא ועיניים דתחתון יכולים להשתוות עם האח"פ דעליון, להתחבר איתם. התחתון לא משתמש עם האח"פ שלו, הוא משתמש עם האח"פ דעליון. משלים אותם לעשר ספירות, ועל ידי כך יכול לעשות פעולה כלשהי. זה נקרא שהעליון עוזר לתחתון לבצע פעולה, עושה יחד עימו פעולה. העליון נותן לתחתון את כל הכוחות וכל ההבנות, ומהתחתון נדרש רק רצון להשתתף, היינו גלגלתא ועיניים.

ומתוך כך התחתון, גלגלתא ועיניים, לומדים את הפעולה עצמה. ואחרי שהם לומדים, יש להם שכל איך לעשות את הפעולה. כלומר, יש להם כוח ורצון. הם הבינו מהי הפעולה הזאת, מה טוב בה, ואז הם מבקשים כוח, לוקחים את האח"פ שלהם ומבצעים את הפעולה בעצמם. והביצוע הזה נקרא "גדלות דֶמִין הב'", הגדלות הרגילה.

וכשמשיגים את הפעולה, את השכל הפועל, ומבצעים את הפעולה, אז מגיעים לדבקות, להתאמה. ומתוכה מרגישים מה מרגיש הבורא בזמן שפועל, שכך הנברא מרגיש ממה שהבורא פועל באותה הפעולה. וההרגשה הזאת היא נקראת "להטיב לנבראיו". שהנברא מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. ואין יותר מההרגשה הזאת של שלמות ונצחיות בהשפעה. אהבת הבורא לבריות מורגשת בנברא כאהבת הבריאה לבורא, בדיוק באותה עוצמה. כלומר, הנברא משיג את השכל ואת השורש של השכל, את "רצונו להטיב לנבראיו". [6]

למה האדם לא מרגיש מלכתחילה את הבורא במעשי הבורא?

מעשי הבורא על האדם מורגשים באדם בניתוק מהבורא, היינו שהאדם לא יכול לייחס אותם לבורא, וכן בצורה הפוכה מהבורא. וזאת כדי לתת לאדם אפשרות להתנער, להתנזר, להתנתק, מנגיעה עצמית בדבר. אם האדם היה רואה את הפועל, אם הוא היה מרגיש את הפעולה כטובה, שהפועל נותן תענוג, או הפעולה נותנת תענוג, הוא לא היה יכול להינתק מהם.

מפני שהפועל נסתר, והפעולה מורגשת בנו כשלילית, יש לאדם יכולת לצאת ממעורבות אישית בפעולה ולצפות בפעולה בצורה בלתי תלויה, שזה נקרא לקנות כוח הבינה מעל הרצון לקבל. ואז לחקור את הפעולות שמעל הרצון לקבל בצורה אובייקטיבית, ללא שום קשר להרגשת מר או מתוק, אלא לחקור אותן רק לפי בירור של אמת או שקר.

מר או מתוק הם בהרגשה ובירור שמעל ההרגשה נבחן כאמת או שקר. אמת ושקר שייכים לתכונות הבורא, איך האדם מעריך ושוקל אותן. מר ומתוק הם הרגשה בתוך האדם, ללא שום קשר כביכול לבורא. אם האדם קונה את חשיבות הבורא, את חשיבות הקשר עימו שהיא יותר מאיך שהאדם מרגיש, החשיבות הזאת נותנת לו אפשרות לעשות צמצום, להתעלם מהרגשתו, להיות בתוך טיב הפעולה ולא בהרגשה, איך לעת עתה הפעולה מורגשת בכלים שלו.

בחיים שלנו אין דוגמאות בולטות למצבים שבהם הרגשת חשיבות מדכאת כאב שמורגש. אבל כל החיים שלנו הם חשבון ארוך של חשיבות מול סבל. אפילו אדם שיושב ולומד, הוא סובל מלחץ על הגוף, מאי נוחות, שמביאים אותו לשקול מה כדאי, אם עדיף לעשות אחרת, לשקול חשיבות כנגד סבל. רווחים לא במישור הגופני, אלא במישור אחר, נפשי, שעוזרים לו לא לראות את הסבל, לא להרגיש שלא נוח ולא נעים לגוף, אלא ההפך, להיות שמח בפעולה.

ללדת ילדים, לטפל בהם ולגדל אותם, אינן פעולות נעימות במיוחד, אבל מי לא רוצה אותן? אלא עושים שיקול. כלומר, אפילו בחיים הגשמיים, האנושיים, האדם לא פועל לפי אינסטינקטים, בניגוד לחיות ובהמות שממליטות ומגדלות צאצאים מתוך דחף טבעי, ברמה אינסטינקטיבית. אלא האדם שוקל. הוא לוקח בחשבון נתונים נוספים, וכשהוא מחשב אותם ליד תענוג או ייסורים גופניים, גם הם מקבלים אותו צביון כמו אותו תענוג או ייסורים. יכול להיות הפסד של כסף ועם זאת יש לו בריאות, או כבוד, או אהבה, או שנאה, או פעולה שעלולה לקלקל את הבריאות ועוד. הכול הוא שוקל, והשיקול הוא תמיד של תענוג לעומת ייסורים.

כל הרמות של עיסוקי האדם הם רק שיקול של כל אחד ואחד מהנתונים, שמביא את כולם לאיזו משוואה. אם כך, איך אפשר להתעלות מעל התענוג או הייסורים? על ידי קניית חשיבות הבורא. אם הוא חשוב, אז גם המזוודה הכבדה ביותר מורגשת לאדם כמו תיק קטן. כל הבעיה היא לקנות חשיבות. וחוץ מזה אין כלום. אבל אי אפשר לגלות חשיבות, אלא על ידי הקדם מאמצים של האדם עצמו. אם החשיבות היתה מגולה, הכול היה פשוט מאוד. כל העבודה הקשה היא להכיר בחשיבותו של מי שנסתר. לאחר מכן כבר יש כוחות וכל מה שנחוץ.

לנו קשה לקבל, שאם לא מנענעים את האדם, שום דבר לא מתרחש, שאחרת לא נכיר בחשיבות. נפילה באה מחוסר קשר. והקשר נוצר מהרגשת הייסורים. איך מהייסורים מרגישים חוסר קשר? על ידי שמוסיפים ייסורים בטיב אחר, שהם חוסר הקשר. העליון לעולם לא נותן דברים טובים, כי הוא רוצה לעורר התקרבות לצמצום, לניתוק מהרצון לקבל. מצד העליון המצב הפוך, כל "החיבוקים", כל הרגשות הטובים כביכול, מחלישים את הנברא. אבל מצד התחתון, מצד האדם עצמו, מצד הקבוצה, מצד החברה, חייבים כל הזמן לעורר חיוב, כי משלילה אי אפשר לחיות. לכן הכרח לעורר בחברה גדלות הבורא וחשיבות המטרה.

כדי להגיע לפעולה כמו הבורא, האדם חייב להתנער ולהתנזר מהשתתפות עצמו, מרווח לעצמו. וכדי לעזור לו, הבורא מכניס בו את המצבים האלה. לפיכך נאמר: "דרך תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". [7] ואנחנו לא מבינים את פעולות הבורא. לא מבינים מה הן הפעולות שנעשות מלמעלה, ותמיד חושבים שהן לא בסדר. אבל איך באים לקבלה? מתוך השאלה מהו הטעם בחיינו, מתוך שאין לאדם שום טעם בחייו ומחפש הצלה לעצמו. לכן אי אפשר לקבל כל רגע ליטוף, כי התהליך כולו הוא כדי לצאת מעל הרצון לקבל ובצורה הדרגתית מאוד, ש"פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". [8] ורק בגמר החשבון נותנים לאדם מסך.

לכן בעל הסולם כותב, שיש לטפס להר המלך, עד שמגיעים לארמון. וכל זמן שמטפסים, אין לאדם לא רוויה, ולא רווחה, ולא חניית ביניים, באיזה מקום טוב ונוח באמצע הדרך. אלא כל החניות וכל המנוחות אפשריות רק על ידי גדלות הבורא. שהמלך שיושב שם למעלה, הוא כל כך גדול בעיני האדם, שהוא לא מרגיש שום קושי להגיע אליו. עד כדי כך הוא מנותק לגמרי מכל אי - נוחות אישית. [9]

כלומר, אם לא מגדילים את גדלות הבורא, שהיא כוח העלייה של האדם, אי אפשר לעלות על ההר. ה"הר" הוא הרצון לקבל. ו"לטפס" על הרצון לקבל, להיות מעל לרצון לקבל, אפשר רק על ידי גדלות הבורא. היא הכוח, אין חוץ ממנה. כי באדם יש רק שני נתונים, רצון לקבל והרגשת הנותן. לכן לא נכון לומר, שהאדם מתעלה מעל הרצון לקבל לפסגת ההר, אלא ההר עצמו הוא הרצון לקבל שלו.

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם ולהיות יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

לעולם אי אפשר לצמצם הרגשה, אלא רק להכניס בה עוד נתון אחד. רצון לקבל אי אפשר לצמצם. אי אפשר להרוס אותו, למחוק אותו, להרוג אותו. אי אפשר לעשות איתו שום דבר. אלא ליד הרצון לקבל אפשר לבנות איזו חשיבות בנוסף לו, מפני שיש באדם רצון לקבל, כמו ב"בחינה א'", והבורא נתן לו חוץ מרצון לקבל, גם את הרגשת הנותן, הרגשת עצמו, שממנה התפתחה בחינה ב'.

לכן אין לאדם חוץ משני הנתונים האלה:

א. רצון לקבל, שמרגישים בו תענוג או ייסורים.

ב. חשיבות הנותן, חשיבות בעל הבית כגדול או קטן, שאפשר לפתח ליד הרצון לקבל.

אם בעל הבית יותר גדול מההרגשה ברצון לקבל, אז לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו. האחד מדכא את השני. לכן לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לגדלות בעל הבית. ואז הרצון לקבל לא קיים, לא איכפת לאדם מה קורה בו, עד כדי כך שהוא מתחיל להשתמש ברצון לקבל לטובת בעל הבית, לטובת הרגשת בעל הבית.

אם מגיעים למצב, שחשיבות בעל הבית יותר גדולה ממה שקורה ברצון לקבל, נקרא שמגיעים לצמצום. מאותו רגע והלאה לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו, גם אם כולו ריק. הרגשת בעל הבית מדכאת את הריקנות הזאת, את הסבל הזה. אבל בשביל זה הבורא צריך להתגלות. וההתגלות שלו נקראת עדות, עדות הבורא, שהאדם "לא ישוב לכסלו עוד". [10]

ואז האדם חי בגדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא הוא חושב מה בכוחו לעשות למען הגדלות הזאת. הוא מעורר הרגשה בתוך הרצון לקבל שלו ומצרף אותה לגדלות הבורא, כדי לבנות את עצמו שווה לאותה גדלות, לאותה צורה, כדמות בעל הבית שמתגלה.

אין חוץ משני הנתונים האלה. לכן אין לאדם שום עבודה ללא הרצון לקבל. או שעובדים בתוך הרצון לקבל, ואז נקרא שנמצאים בעולם הזה. או שמפתחים גדלות הבורא, שנותנת לאדם אפשרות להתעלות מעל הרצון לקבל, פעולה הנקראת למעלה מהדעת, ולעבוד בגדלות הבורא, שאז נקרא שנמצאים בעולם הרוחני, ב"ט' ראשונות", בעולמות רוחניים. העקרונות הם פשוטים מאוד, כי אין חוץ מבורא ונברא. ובנברא מתגלים שני הנתונים האלה, גם הרצון ליהנות וגם בעל הבית, המאציל.

האם ניתן לתאר מהי גדלות הבורא במילים של העולם הזה?

גדלות הבורא היא י"ג מידות הרחמים, מה שמתגלה מ"ראש דאריך אנפין" בעולם האצילות. אפשר לראות בסידור תפילה איך מבטאים את גדלות הבורא. בדרך כלל מתארים אותה כ"אחד, יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו" וכדומה. אלה מילים שנכתבו על ידי מקובלים שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד בשפת הענפים המשתמשת אמנם במילים של העולם שלנו, אך ורק כדי לתאר שורשים רוחניים. כמו על ידי הרמח"ל בסידור התפילות שלו. [11]

את גדלות הבורא לא ניתן להגדיר במילים. כמו שמראה סיפור חסידי ידוע על הרב הגדול לוי יצחק מברדיצ'ב, שערך סדר פסח יפה והסתובב מתגאה בו, פתאום הוא שומע מהשמים את הבורא אומר: "הסדר שלך היה טוב ויפה, אבל סדר פסח שעשה משה העגלון, הוא יותר חשוב לי". מיד הלך למשה העגלון לחקור איך עשה את "הסדר".

תחילה לא הבין העגלון, מה הרב הגדול רוצה ממנו, לאחר מכן התרצה והתחיל לספר לו, איך באותו היום הוא היה כל כך טרוד בעבודה, שבכלל שכח שהגיע ערב פסח. אבל פתאום הוא נזכר, ששבוע יהיה אסור לשתות וודקה, אז התחיל לשתות ולשתות, עד שנרדם. לפנות ערב מנערת אותו אשתו: "קום! צריך לעשות קידוש, הגיע ליל הסדר". הוא קם, הסתכל על השולחן, ראה שיש מה לאכול, שהכול יפה וטוב, מילא את כוסו יין ובירך: "תהיה בריא!", ושוב נרדם.

כלומר, בברכה לבורא "תהיה בריא!", הוא אמר כל מה שיש לו בלבו. ובאמת, איך אפשר לבטא הרגשה? באיזה מילים? גם אי אפשר לספר הרגשה בכמה בחינות וספירות. אלא, מה בעל הסולם עושה בכתביו, הוא נותן לאדם נתון טכני, שאם האדם מבצע אותו על הרצון לקבל שלו, אז הוא מרגיש על מה בעל הסולם מדבר. ולכן הקבלה נקראת תורת הנסתר.

ואי אפשר אחרת. מקובל לא יכול למסור לאדם הרגשה, הוא יכול למסור לו נתונים, רשימות, מידע, איך לבצע אותה פעולה. לכן קוראים לתהליך הזה "ממעשיך היכרנוך". מתוך הידיעה על הפעולה, מביצוע הפעולה, מגיעים לשכל הפועל, להרגשה.

איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

לעולם האדם לא יכול לצייר לעצמו גדלות הבורא, וגם זיכרון לא יעזור לו, אפילו שהרגיש אי פעם התפעלויות כאלה, אלא רק החברה יכולה לעשות זאת. אם הנברא, האדם, מחכה עד שיוכל לעשות זאת לבדו, זה לא יעזור לו, אלא רק החברה.

את גדלות הבורא מגלים רק על ידי הערבות. והאמצעי להעביר איש לרעהו את גדלות הבורא הוא הקבוצה. אם הבורא נסתר, אין לאדם שום אמצעי מלבד הקבוצה. אין לו שום ספָּק, מקור, שיכול להשפיע עליו, להביא לו את תמונת הגדלות. האדם לא יודע מה קיים ומה לא קיים.

החברה יכולה להכניס לו דמות, שהוא יחיה ממנה כל חייו. זהו כוח החברה. כל האנושות חיה מהכוח הזה. אנשים רצים כל החיים אחרי דמויות שבונה להם החברה, מה גדול, מה חשוב, מה טעם החיים. האדם מוכן להרוג את עצמו לשם אותן הדמויות שהחברה מציירת לו כחשובות. לכן צריך לבנות חברה או להשתייך לחברה, שמציירת לאדם את דמות הבורא. לא חשוב אם זו דמותו האמיתית של הבורא או לא, מספיק שהחברה מספקת לו את דמות הבורא.

ותמיד חייבים למצוא תחבולות ולבושים, כדי שפרסום הגדלות לא ידחה, אלא יתקבל ויחייב. צריך ללמוד מחברות, איך הן עושות פרסום ומכוונות אותו לקהל. הן משקיעות בפרסום הון עתק, ומאמצי הפקה, ותחכומים חדשים כל פעם. הרווח בהן גלוי, רואים אותו בחוש.

ואם יודעים, שתלויים בגדלות הבורא, אז רק מחפשים כל היום איך, באיזה תחכום, באיזו ערמומיות, יכולים בכל זאת לבלבל את הרצון לקבל, שיתפעל מדמות הבורא הלא נודע, שיהיה כנודע, כנמצא. אחרת כתוב: "לא אותי, קראת יעקב". [12]

ואם החברה מפתחת את דמות הבורא כגדול, כנגד הרצון לקבל של האדם, אז אין שום קושי לעלות על הרצון לקבל, על ההר, על הר סיני, על ההר להיכל המלך. ובכך כל עניין העבודה הרוחנית.

[1] דברים ד, לה.

[2] מחזור ליום הכיפורים, סדר ליל יום כיפור, שיר היחוד: "קצות דרכיך הלא הכרנו, וממעשיך הן ידענו". סידור תפילה, שיר הכבוד: "דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך". להסבר ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; רב"ש, דרגות הסולם ח"ב, מאמר תרפב: ממעשך היכרנוך.

[3] על ב' בחינות הסתר ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מו.

[4] קהלת ב, יג.

[5] על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[6] בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[7] על עניין זה ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר קה: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ: "הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות". ראה גם הערה מס' 12 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".

[8] סוטה דף ח ע"ב.

[9] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קלג.

[10] הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

[11] למשל ראה בסידור התפילות של הרמח"ל, ספר תקט"ו תפילות, תפילה טז: "אל אחד, יחיד ומיוחד הרי יחוד שלך מתיחד בפי ישראל עמך שני פעמים בערב ובקר, כנגד שני שמות שלך שאתה מנהג בהם עולמך ה' אלה-ים, לדעת כי ה' הוא האלה-ים אין עוד מלבדו. וכנגד זה אומרים ה' אלהיכם אמת, ה' אלהיכם אמת, בערב ובקר, לדעת אמתך בעולם, שאתה אחד ואין אחר, אעפ"י שנראים שאר שליטות בעולם, הרי שקר נסכם, הבל המה מעשי תעתועים ודאי. שאתה אחד ואין זולתך, ולך מקוים ישראל עמך, להודיע אמתך בכל העולמות, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. לישועתך קויתי ה'".

[12] ישעיהו מג, כב: "ולא אותי קראת, יעקוב: כי יגעת בי, ישראל".