אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / חוכמת הקבלה והפילוסופיה

הגדרת הרוחניות / איך יכול הרוחני להוליד גשמי / מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא / הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף / כלי רוחני נקרא כוח / אורות וכלים / החומר והצורה בקבלה / עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) / מקור הנשמה / הכוח הוא חומר / הכוח השווה ברוחני ובגשמי

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

ואילו חוכמת הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות:

טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם.

טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה.

טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית[1], ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

אורות וכלים[2]

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בה בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

[1] פסיכולוגיה חומרנית (מטריאליסטית) — ראשיתה בפסיכולוגיה ניסויית, פיזיולוגית, שנוסדה על ידי וילהלם ווּנדט (1832-1920) מגרמניה. הוא ניתק את הפסיכולוגיה מהפילוסופיה ומשאלת הדואליזם ומדילמת גוף-נפש, והפך את הפסיכולוגיה למדע ניסויי. וונדט טען כי הפסיכולוגיה כמדע צריכה לעסוק בחוויה המיידית, בהכרה ובתפיסה, שאותן ניתן לחקור בצורה ניסויית אובייקטיבית (ראה ווּנדט, פסיכולוגיה, עמ' 316).

[2] פרק זה מבוסס על שני פרקים "כלים ואורות (בפירוש המלות)" ו"אורות וכלים" ממאמרו של בעל הסולם, חכמת הקבלה — והפילוסופיה.