ביאור על "החומר והצורה בחוכמת הקבלה"
המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.
לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.
הבורא ברא רצון ליהנות, שנקרא בחוכמת הקבלה רצון לקבל. הרצון הוא רצון בלבד. הצורה שלו, כלומר ממה בדיוק ליהנות, מה להרגיש כתענוג, ומה כנגד, להרגיש כחוסר תענוג ואף כייסורים, אותה צריכים ללמד לרצון, היינו לתת לרצון צורות. והצורות נבנות בתוכו רק על ידי האור, ואותן הרצון מרגיש כתענוג או כייסורים. לפי מה? לפי שהאור בא מהמקור, ואז כל מה שיש במקור, והאור מעביר לרצון, מורגש כתענוג ברצון. וכל מה שאין במקור, הרצון איננו רוצה, ואם לפתע יגלה שיש בו, ירגיש את זה כייסורים.
הרצון כשלעצמו הוא גולמי, רצון בעלמא, "נקודה", שכל מה שמקבל הרצון מעליה, בא מצורות המאציל, אותן מביא לו האור. שבצורות האלה רוצה המאציל שהנברא (הרצון) יגלה אותו, ודרך כל אותן צורות יתקשר אליו לפי השתוות הצורה, יבין אותו, ויעלה להיות במצב כמוהו. זאת אומרת, יעתיק על עצמו את כל הצורות ודרכן יתחכם, ותעבור לנברא כל חוכמת הבורא.
כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "שכל הפועל", שמלמדים אנו לחומר שלנו את הצורות העוברות על החומר, ומתוכן לומדים את השכל המפעיל אותנו, שכל הבורא. ומתוך שלומדים כל פעולות הבורא עלינו, מתוך שרוצים להידמות לכל פעולה ופעולה, שנקרא "עשה רצונך כרצונו"[1], אז עולים לדרגה ונעשים כמוהו.
לכן הרצון לקבל לא נברא כדי למלא את עצמו, אלא כדי לקבל על עצמו על ידי המילוי, צורות שונות. ולראות במילוי ובצורות שמקבל רק אמצעים להגיע לדבקות, להשתוות הצורה למחשבת הבריאה.
בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.
להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.
האדם בנוי בצורה שמרגיש, לומד, חוקר ומבקר את החומר, ואת כל התופעות שבחומר. והוא יכול לחזור עליהן, ולמסור עליהן מידע לשני, שיעבור על אותן הפעולות, וירגיש אותן התוצאות. ומשום שיש לנו תמורה מלאה בנסיבות, בתוצאות ובסיכומים, מדע החומר נחשב בעינינו מדע מדויק, שאנו סומכים עליו בוודאות.
חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.
אם לומדים את החומר, אז מתוך המבנה שלנו בטוחים אנו שלא טועים, כי החומר הוא חומר שלנו. וגם אם לומדים את הצורות המלובשות בחומר, הן קשורות לחומר שמקבל אותן, ולכן אפשר ללמוד עליהן בוודאות, ולהגיע למצב שלא טועים. מה שאין כן, הצורה המופשטת מהחומר איננה קיימת במציאות בפני עצמה, ולכן כאשר לומדים עליה יכולה להיות טעות מצד האדם בחקירה ובתוצאות. מפני שהצורות שהחומר מקבל, נלמדות ביחס לחומר.
אבל אם לאחר מכן, מבדילים צורה מחומר, זה נעשה רק בדמיון. כי במציאות הגשמית ובמציאות הרוחנית, לא קיים דבר דוגמת "אמת", "שקרן", "שולחן", ולא כל תופעה במחשבה, במעשה ובחפץ, שהיא כוח ללא לבוש. את התופעות האלה לא רואים ולא חוקרים בצורה ממשית שניתנת להרגשה ולמדידה. אלא רק בדמיון מבדילים צורת השולחן מהשולחן, וצורת השקרן או צורת האמת, מהאדם. ואז יוצא, שעוסקים בפילוסופיה, בדבר שאינו קיים במציאות בפני עצמו, בקטגוריות של תכונות מופשטות כביכול.
על חקירות כאלה אסור לסמוך, כי מדובר בתופעות שאינן קיימות במציאות, אלא רק בדמיון האדם. ולכן בצורות מופשטות מהחומר, לעולם אי אפשר להגיע לחקירת אמת ודאית. ואם בחייו, בלימודיו, בדרכו אדם פורץ את הגֶדֶר הזה, ויוצא מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת המנותקת מהחומר, הוא עלול לטעות בדרך לגמרי, ולהאריך את התהליך, על כל היוצא בכך.
אבל ככל שאדם נצמד לחקירת הצורות המלובשות בחומר, ההיצמדות הזאת עוזרת לו לדרוש את האמת. היינו, התלבשות הרוחניות בתוך חומר הרצון לקבל, שיכולה להיות רק על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע. ומכאן, שדרישת המקובלים להקשר לחקירת הצורה שבחומר, היא אזהרה מעשית שמסייעת לאדם לראות בכל פעם את השוואת צורתו למאציל כדבר ההכרחי, שאליו צריכים להגיע. כי הצורה המלובשת בחומר היא צורת הבורא שאותה עלינו להשיג.
בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו", שסך כל עבודת האדם היא להיקשר לייחודיות הבורא ככוח היחיד הפועל ומפעיל אותו בכל מיני הצורות העוברות עליו. ואמנם הצורות שעוברות על האדם יכולות להיות מורגשות בחומר שלו כחיוביות או כשליליות. אבל כל עוד הוא קשור בצורות האלה לחומר, ולא לצורה המופשטת, אז הוא תמיד ידרוש בסופו של דבר, שהחומר שלו יקבל אותה הצורה כמו הבורא.[2]
מפני שהקשר הזה מביא את האדם לדרישה לגלות את הבורא בכל מה שקורה לו, בטוב וברע. ולגלות אותו באותה הצורה המלובשת בחומר של האדם, שהיא כמו הצורה שיש בבורא. היינו, לא שאדם יצדיק ויהנה מכל מצב ומצב שעובר עליו. אלא כל התענוג שלו יהיה מכך שמקבל צורה מלובשת בחומר שהיא כצורת הבורא, כי בזה הוא מהנה לבורא.
יוצא, שתנאי החקירה בחומר ובצורה שבחומר מחזיק את האדם בצורה הקצרה והצמודה ביותר למטרה. כי אז בכל הצורות שעוברות עליו, אדם מגלה את הפועל היחיד. למרות שנראה לו שמסביבו ישנם כוחות רבים ושְליטות, הוא מגלה בלמעלה מהדעת שהכול הוא שליטה אחת. הכול הוא כוח שולט אחד המביא את כל מיני הצורות שלו להתלבשות בחומר של האדם.
ואדם שנצמד תמיד רק למשימת גילוי הבורא בכל מה שקורה לו ובסביבתו, אז הוא אינו בורח מהצורות המלובשות בחומר לצורות המופשטות. ולא חושב שיש שליטה נוספת, שלו עצמו או שליטת האחרים, מה שנקרא עבודה זרה. אלא הכול הוא משייך לבורא, כמי שמביא לו את כל הצורות על החומר שלו, הרצון לקבל, ולאחר מכן על הרצון דלהשפיע, היינו על הכוונות דלהשפיע.
האם מתמטיקה היא צורה מופשטת או מלובשת בחומר?
חוכמת הקבלה מדברת בחקירות מדעיות בלבד, ומתמטיקה איננה מדע. המתמטיקה אינה קיימת בעולם כשלעצמה, כי מתוך הטבע לא ניתן להגיע לחקירה במספרים. ולכן שלא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה שחוקרים בטבע, את המתמטיקה לא מוצאים בטבע, והיא אינה צורות מלובשות בחומר או מופשטות מהחומר. אלא היא שפה שנחוצה לאדם כדי לרשום מידע ויחסים.
האדם מקבל את המספרים של המתמטיקה שאינם קיימים בטבע, מתוך הנחה שכדאי לו לעשות על ידם רישומים שיסייעו לו לחקור את התופעות הקיימות בטבע.
להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. האדם איננו תופס את הצורות המופשטות, ולכן הן לא קיימות כלפיו במציאות. אבל אין מדובר כלפי הבורא או כלפי יצורים אחרים, אלא רק כלפי בני האדם. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית. אלמלא האדם ראה, חקר, והרגיש את הצורות שבחומר, הוא לעולם לא היה יכול לדמיין לעצמו צורות מופשטות מנותקות מהחומר.
המאמר הזה אינו עוסק במונחים ובהגדרות פילוסופיים, אלא עוסק בוודאות שבתפיסת המציאות. אדם בנוי מחומר, ולכן הוא יכול לחקור גם בחומר, וגם בצורות שהחומר מקבל בעודן מלובשות בו, ולסמוך על החקירות שלו כך, שהוא לא יטעה בדרכו לקבל השכלה כדי להתקדם למטרה מסוימת. שבכך הוא עוסק כל חייו.
ואם לוקחים את הצורות המופשטות כוודאות - אמנם שפעם הן היו בתוך החומר, ואז החקירה בהן הייתה בטוחה - או מחוסר תשומת לב, או מפני שמקבלים כהנחה כי מותר לחקור בצורות המופשטות לאחר שמנתקים אותן מהחומר, אז מגיעים לטעויות ולסיכומים שאינם אמיתיים. ועלולים לטעות בדרך, כמו האנושות שטועה בכך בכל פעם.
הטעות הזאת נובעת מ"חטא עץ הדעת".[3] שאם חוקרים את המקרה רואים, שהחטא נובע מהטעות של אדם הראשון שקיבל צורה מנותקת מהחומר כוודאית, ו"הלך עליה". כי נראה היה לו שאפשר לעבוד גם עם הכלים של אח"פ במקומם במצב שאין שום ודאות לכך. אלא מפני שהסתמך על מה שקרה עם כלים שהתכללו. זאת אומרת, הוא "לקח" מהשערה שנעשתה כניסוי, כעובדה שטרם היתה מלובשות בחומר. ומכאן שורש כל החטאים והבעיות.
לכן האנושות כל פעם טועה רק בסגנון הזה, שלוקחת איזו תיאוריה שלא הייתה במציאות, או שהיתה אבל כעת היא מנותקת מהמציאות, ומסובבת אותה. הדבר ניכר אצל מנהיגי העם שמציעים לו תיאוריות מנותקות מהמציאות כדוגמת ה"שלום", אותן צורות מעולם לא היו מלובשות בחומר והם אומרים לעם שהצורות האלה הן אמת, אמנם שאין לכך שום סימוכין. לכן אסור להשתמש בתיאוריות כדבר ודאי, רק משום שכך נראה למישהו.
ואמנם להשתמש בתיאוריות ביומיום בגשמיות, זה ניחא. אבל ברוחניות דווקא בא לאדם בכל פעם הדחף להשתמש בצורות מופשטות, כי אין לו מהרוחניות דבר, אלא רק איך שהוא מדמיין אותה. ולכן אסור לו לדמיין רוחניות בצורה כלשהי. אלא רק להשתוקק לראות אותה מלובשת בחומר, ברצון לקבל שלו. וזה יכול להיות רק אם הרצון לקבל יקבל אותה הצורה כמו הרוחניות, על מנת להשפיע. ומכאן, שהסיבה היחידה לכך שהמקובלים מחייבים בכל לשון, שלא להתרחק מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת, היא מפני שהחיוב הזה קובע לאדם את הדרך הקצרה והאמיתית למטרה.
כדי לא להתרחק מנקודת המבט האמיתית על הצורות שעוברות על האדם, הוא חייב להכניס את הצורה לתוך החומר. היינו, להיות כל הזמן במחשבה ש"אין עוד מלבדו".[4] שהצורות שהוא מקבל באות מהבורא, למרות כל הבלבולים שיש לו, שרוצה להפריד את הצורות מהחומר, ולשייך להן איזה מקור אחר שפועל עליו, שזה האחרים או הוא בעצמו. ולאחר שאדם מדביק את הצורה לחומר, ואומר שהכול בא מהבורא, ומתחיל ליהנות מכך שנעשה ייחוד, גם את התענוג הזה עליו לשייך לבורא, וזה נקרא חיבור הצורות לחומר.[5]
אדם שטרם קיבל את צורת הבורא על החומר שלו, לא יכול לדעת מיהו ומהו. והרי אסור ללמוד בצורות מופשטות. אלא שזאת אינה צורה מופשטת. בחוכמת הקבלה לומדים כיצד מגיע הנברא לקניית הצורות מהבורא על ידי האח"פ דעליון שנמצא בגלגלתא ועיניים דתחתון, על ידי שהעליון מראה עצמו לתחתון. בדומה לאם שמלמדת את הילד דברים חדשים, איך לעשות משהו, לקום, ללכת, להתנהג. ולאחר מכן מלמדים אותו המורים בבית ספר. זאת אומרת, נותנים לו דוגמה מלובשת בחומר. בחומר של האם שיורדת לדרגת הילד, ובחומר של הילד שהיא עוזרת לו ועובדת עימו.
כך נוהגים עם האדם ברוחניות. האח"פ דעליון יורד לגלגלתא ועיניים דתחתון, לחומר של הנברא, לדרגת הנברא. למשל באצילות, התחתון מקבל מהנה"י דאמא צורה מלובשת בחומר, ויודע איך לבצע אותה. כי העליון מלמד אותו איך לבצע בדיוק, ומתוך שהתחתון עובר על הצורה בלי השכל שלו, ובלי הכוח שלו, ובלי שום ידיעה איך עושים. אלא עובר אחרי העליון באמונה שכדאי לו להעתיק את הצורה שבעליון על עצמו, אז מתוך העשייה הזאת התחתון מקבל ממנו שכל וכוח.
כלומר, הכרח שיהיה ביטול מהתחתון לעליון, אחרת הוא אינו תחתון. הקטן בצורה טבעית רוצה ללמוד מהגדול, היות שהגדול נחשב בעיניו לגדול. ואלמלא היה גדול, הקטן לא היה לומד ממנו, כי לא היה מתבטל, ולא היה קונה ממנו שום צורה. לכן התנאי לקניין הצורות מהעליון, הוא לצמצם את עצמו ולהתבטל כלפי העליון. ואז האח"פ דעליון מתחיל להאיר בתוכו. ובכל פעם במידה שמצמצם את עצמו, מגלה את העליון שנמצא בו.
באיזה שלב האדם מגלה צורה מלובשת בחומר?
רק לאחר הצמצום האדם מגלה צורות מלובשות בחומר, אבל הוא לא מגלה צורות מופשטות. את הצורות המופשטות, אומר בעל הסולם, אדם יכול לדמיין רק לאחר שקיבל אותן בתוך החומר. ואז הוא יכול להפריד אותן מן החומר בדמיון, ולומר שהצורות האלה קיימות, אבל הוא אינו נמצא בהן. וזאת טעות פחותה מהטעות השגורה שמדברים על צורות שמעולם לא היו מלובשות בחומר, דוגמת הקומוניזם, הקיבוצים, ויתר הצורות שאולי רק בעתיד נגיע אליהן.[6] כי על צורות כאלה, שלגביהן אין לאדם שום מידע ודאי משום זמן ומקום, אסור לסמוך. שהרי רואים עד כמה הפרת האיסור הזה מטעה את האנושות אפילו בגשמיות. ואם יעשה כך ברוחניות, אדם יסטה מהדרך לחלוטין.
האם בתוך החומר קיימת מערכת כוחות שדוחפת לקבלת הצורות החדשות מהבורא?
בתוך החומר אין דבר מלבד רשימות המהוות הכנה לקבלת הצורות, בהתאם להשפעה מלמעלה. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, ללא המונחים בורא ונברא, אלא במונחים של אור וכלי, שהאורות משפיעים על הכלים ומעוררים בהם תגובות שונות. התגובות מתפתחות בכלים בצורה הדרגתית של סדר סיבה ומסובֵב, קודם ונמשך, לפי שרשרת הרשימות שבכלי.
האורות מנענעים את הכלים. או בלא הרגשתם ובלא ידיעתם, שנקרא בחוסר הכרה מצד הכלים. כפי שבמסגרת העולם הזה מתפתח הכול על ידי האור שיורד בעצמו, ללא הזמנה מצד הכלי (מצד התחתון), ועל ידי שמאיר לכלי, מחייב אותו להתפתח. שזוהי דרך ייסורים, היות שהאור מגיע לכלי בהתנגדות לפי התכונות, ולכן מעורר בכלי הרגשה לא טובה. ואז מאין ברירה הכלי מתפתח. שעוזב צורתו הנוכחית כי מרגיש עצמו רע, ועובר לחפש צורה טובה יותר, מצב טוב יותר. כמו שמתפתחים הדומם, הצומח והחי במשך מיליוני שנים.
ואם האדם, שהוא הנברא היחיד שמסוגל להקדים את התפתחותו, לא ימתין שיבוא אור ויפַתח אותו, אלא בעצמו יזמין הגעת האור אליו, בעצמו ימשוך את האור, אז זו התפתחות על ידי תורה, ולא על ידי ייסורים. זאת אומרת, ההתפתחות היא תמיד על ידי האור, אבל בדרך תורה אדם מושך את האור בעצמו.
ודאי שהבעיה בדרך הזאת היא, שכאשר אדם מזמין את האור הוא כביכול מזמין על עצמו צרות. כי הוא ירגיש את האור כהפוך ממנו. ומפני שאדם צריך להרגיש את עצמו כרע, חייבת להיות מצד הנברא הכנה לראות בהרגשת הייסורים תרופה, תיקון, הבראה. ובמידה שהנברא מתחיל לגלות גדלות המטרה מעל לסבל שהוא שרוי בו, או מעל לסבל שעלול לבוא, בכך הוא מוכן למשוך את האור שיבוא אליו. ובביאת האור אליו לא ירגיש שבאים לו סבל וייסורים. אלא להפך, תרופה וטוב.
יוצא, שיש הכנה שאדם צריך לעשות. ולאחר שעשה את ההכנה הוא מושך כבר את האורות, ורוצה בבואם, רוצה בהתפתחות. אלא הבעייתיות היא בהכנה, מפני שהיא בחושך. ולכן חייבים למצוא תחבולות, איך לחשוב על ההתפתחות שמורגשת ברצון לקבל של האדם כלא נעימה, כך שתתקבל כדבר טוב ונעים. אחרת אי אפשר למשוך את האור, ויכולים לצעוק שמושכים אורות ורוצים תיקונים, אבל לא רוצים בהם. אלא אדם יכול לרצות בהם רק בתנאי שרואה שהם הטוב ביותר מכל מה שיכול להיות לו.
ולשם כך צריכים פרסום גדול, שכנוע לאדם שיכול להיות רק על ידי החברה. שהסביבה יכולה לשטוף לו את השכל, לבלבל אותו ולחייב אותו לחשוב שרוחניות זה טוב. ומדוע נקרא לבלבל? כי אם זו רוחניות, השפעה, אלטרואיזם, אדם לפי הרצון שלו לעולם לא יחשוב עליה טוב, היות שהיא נגד הטבע שלו. לכן כל מה שיש באדם זו ההכנה לחשוב שיבוא האור, יבוא התיקון, והוא לטובתו. כמו מישהו שמוכרח לקבל תרופה מרה, ואמנם שילד מקבל סירופ מומתק, על האדם לגדול מעל הילד ולהבין שהתיקון כדאי, אפילו תמורת תשלום. רק שיבוא האור וירפא אותו.
ואותה ההכנה היא הנקודה שבה אומר הבורא לאדם שעליו לתת יגיעה מצדו. כי הבורא מביא את האדם לספרים, לקבוצה, למורה, אבל כעת עליו לעשות את היגיעה, ולהגיע מדרגת תינוק לדרגת הבוגר. ולהבין שהוא חייב להזמין על עצמו תיקון שמורגש בעצמות כמר, כלא נעים. והוא יהיה נעים וקל, בתנאי שהאדם ישכנע את עצמו על ידי החברה, שזה הכי טוב והכי כדאי לו.
לכן נאמר, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, ואומר: "קח לך"[7], וכעת על האדם להתחזק, ולשכנע את עצמו ב"קח לך", שכדאי לו לקחת. וזאת כל העבודה. כי לאחר מכן אדם מושך ברצון את התרופה הזאת, את האור. והיא באה ומשנה אותו. לכן הקושי הוא רק בהכנה.
בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. בצורה המופשטת שאסור לסמוך עליה בוודאות. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.
גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.
אמנם בחיינו אנו לא נתקלים בחומר הנקי, אלא רק בחומר שמלובשת בו איזו צורה. אבל אפשר ומותר לחקור חומר ללא צורה, על ידי הפרדת הצורה מהחומר וחקירת החומר בלבד. אלא רק אם מפרידים צורה מחומר, וחוקרים את הצורה, זה אסור. כי החומר הוא של האדם, והצורה באה כבר ממישהו.
ולכן את החומר אפשר לחקור, אפילו אם יש בו איזו צורה. כי יכולים להפריד את הצורה מהחומר, ולהתעסק רק בחומר. ומדוע שיהא איכפת לחוקר שזה שולחן, כל עוד מושא המחקר הוא העץ? הוא יכול להתנער מהצורה, מפני שהחומר הוא שלו, הוא האני. אבל צורת השולחן באה כביכול מלמעלה, מהבורא, והתלבשה בעץ. ולכן את הצורה בעודה מחוץ לעץ, אי אפשר לחקור, כי היא איננה נמצאת באדם, אלא באה מבחוץ.
מדע הוא תוצאה מחקירות האדם, היינו רישום המחקר. ואם אוספים בו את מכלול הצורות שהחומר יכול לקבל מתחילתו, מאז שנולד, ועד הסוף, שגומר את התיקון שלו בהתאמה לבורא. ולומדים את הסיבות, איך אפשר לקנות את הצורות, איך לקבל אותן, איך להתלבש בהן בצורה של סיבה ומסובב, מהקל לכבד, מתוך רצון קטן לרצון גדול. אז מימוש התהליך הזה על עצמנו נקרא חוכמת הקבלה.
זאת אומרת, חוכמת הקבלה אינה החוכמה התיאורטית הכתובה בספר. אלא היא סדר השורשים שבאים בצורת סיבה ומסובב, קודם ונמשך, ומתגלים באדם. שעל ידי גילוי השורשים האלה אדם מקבל בכל פעם צורות הבורא המלובשות בחומר שלו, ונעשה בהשתוות הצורה עימו. והחוכמה איך לקבל צורות הבורא המלובשות בחומר של הנברא, הרצון לקבל, היא מדע הנקרא חוכמת הקבלה.
חוכמת הקבלה מגדירה חקירה מדעית כאמיתית רק חקירה בחומר, או בצורה שמלובשת בחומר, כי לפי מבנה האדם הוא מוגבל לתפוס רק אותם. החומר שלנו הוא הרצון לקבל, ואנו משיגים את הצורות שהחומר מקבל, ואת הרשימות מהן הנשארות בתוך החומר. כמו שבלימוד "תלמוד עשר הספירות" הכול לומדים מתוך התפעלות הכלי.
ואיך לומדים על האור? לפי התיקון שבכלי מדברים על האורות הממלאים אותו. אבל את האורות לא מרגישים. אלא אדם מרגיש את התיקונים שלו, את ההתפעלות שלו, בהתאם למידה שמשנה עצמו למשהו שכביכול נמצא מחוצה לו. אבל רק כביכול, כי גם אותו לא מרגישים. ואסור לדבר על משהו בצורה מופשטת מהאדם, אלא רק על החומר שלו, ואיך משתנה החומר שלו. והוא שמשתנה בלבד.
כי אם לדבר על צורה מופשטת, מדברים על האור שנמצא בתוך החומר. ובו אסור לדבר או לגעת. אלא אדם רק מתפעל ממשהו שמשפיע עליו, ומודד את מידות ההתפעלות של עצמו, שהן נקראות צורות מלובשות בחומר. ומלבדן אין לאדם כלום. לכן "ממעשיך היכרנוך".[8] שלפי השתוות הצורה, היינו לפי השוואת הצורות, המחשבות, הרצונות והמעשים, אדם יכול לומר משהו על הבורא. וזו נקראת התגלות הבורא לנברא. שהבורא איננו מתגלה בעצמו, אלא האדם על ידי השינויים שלו יכול לומר שהבין משהו מהבורא. הוא שינה את עצמו כמה וכמה פעמים, ועל אותן הצורות בהן האדם מתלבש כעת, הוא יכול לומר שהן דומות לבורא, שהן קיימות גם בבורא, אבל לא שהן הבורא.
ואם אדם מדבר על הבורא ללא התלבשותו באדם, היינו ללא תגובת האדם, זה כבר דיון על "עצמותו". לכן ההגבלות האלה חשובות ביותר. ולא מפני שעלולים להתבלבל בדיבור, אלא מפני שאדם טועה בדרך, ולא מגיע לבורא בצורה ישירה. כי קו ישר, כמו שאומר בעל הסולם, נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד הוא".[9] "ישראל" הוא זה שמשתוקק. "אורייתא" אלה האמצעים, שאדם מקבל כל מיני צורות הדומות לבורא. ומהיכן הוא יודע? כי מרגיש שהבורא מתלבש בו. ואם בכל מצב ברגעי חייו אדם מצליב את כל אלה יחד, אז נקרא שמחבר את הצורות והחומר אחד באחד, שהחומר שלו מקבל בדיוק אותה צורה כמו הבורא.
מהי החקירה הראשונה של האדם?
החקירה היחידה שממנה צריכים להתחיל ובה לסיים, היא חקירת ייחודיות הבורא. אדם צריך לגלות בכל פעם את המצב האמיתי שבו הוא נמצא. וכדי לגלות אותו, הבורא בכל פעם שולח לו הפרעות, בלבולים והסתרות שיתנגדו לכך שהאדם יראה ויבין שהבורא הוא אחד.
האדם נמצא במצב של "אני והוא", ואין יותר. רק לו נראה המצב הזה כעולם ומלואו, שעולם הוא מלשון העלם, הסתרה. ועל מה ההעלמה? דווקא על כך שכנגד האדם ישנו כוח אחד, שליטה אחת. הווה אומר, שכלפי הבורא גם האדם איננו קיים ככוח ושליטה, אלא רק הוא. והאדם הוא רק כאילו החושב, המרגיש, הקובע. הוא לא קובע משהו בכוחו ובשליטתו, אלא בשכל שלו לעצמו.
יוצא, שהחקירות והבדיקות שהאדם עושה, הן כולן איך להגיע לבירור, שיש לפניו כוח אחד ושליטה אחת כנגד כל ההפרעות. הוא מרגיש שיש עוד כוחות ושליטות רבים מחוצה לו ובתוכו. שלאדם נראה שהוא קיים, ויכול, ומסוגל, שהוא עושה בטוב וברע, כלומר שמשייך לעצמו איזו עצמאות וישות. וזה כבר לא "אין עוד מלבדו". ואם הוא משייך עצמאות וישות לכוחות ולאנשים למיניהם, זו כבר עבודה זרה שעליה נאמר "לא תעשה לך פסל ולא דמות".[10] כי עבודה זרה נקראת, שיש כוחות נוספים מלבד הבורא, שהוא אחד.
לכן כל העבודה היא רק להתרכז באחד הזה, ואיך שהוא מלביש על האדם צורות למיניהן בעבודתו עליו. ועלינו לגלות שהעבודה הזאת באה ממקור אחד. ובגילוי שמגיע לאדם שהעבודה באה מהבורא, הוא חייב לייחס לו את כל הדברים הטובים והרעים. ולאחר מכן לעשות את החשבון לא כלפי עצמו, אלא כלפי הבורא. היינו, שכל הגילויים שאדם עושה הם כדי לשמח אותו. ובכך מגיעים להשתוות הצורה.
אלה כל החקירות, אומר בעל הסולם, ובהן אסור לצאת מחומר, ומצורה המלובשת בחומר. חומר הוא האדם, רצון לקבל. צורה מלובשת בחומר היא מה שהאדם מקבל מהבורא. זאת אומרת, אדם מקבל מהבורא את הצורות שלו, אלא שהן מתלבשות בו בצורה הפוכה, כל עוד לא הגיע לייחד אותן אליו. ואדם שמייחד את הצורות לבורא, מגלה שהן מתאימות לבורא, שהן דומות לצורות שאצלו. ומנין הוא יודע? הוא מקבל אז הרגשה שהוא דומה לבורא. מעל הצורה הוא מתחיל לגלות גם את נותן הצורה. אבל גם נותן הצורה מלובש בצורה ובחומר של האדם, ואסור להפריד ביניהם. כלומר, מחוצה לכלי של האדם אין שום חקירה שאפשר לסמוך עליה.
".
[1] אבות ב, ד: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך".
[2] בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.
[3] ראה דברי בעל הסולם ורב"ש על "חטא אדם הראשון" בהערה מס' 5 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".
[4] דברים ד, לה.
[5] בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.
[6] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"ג, מקור כל הטעותים שבעולם. ראה גם הנ"ל ח"א, קטע ט, ד"ה: ואין צריך לומר.
[7] ראה: בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד; וכן הערה מס' 25 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".
[8] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".
[9] זוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".
[10] שמות כ, ג: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים, מתחת