גוף ונשמה
שלוש תפיסות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה / הגלוי והנסתר / האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי / ביקורת על תפיסת ההכחשה
שלוש תפיסות של גוף ונשמה
את כל התפיסות לגבי גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:
1. תפיסת האמונה
לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.
לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.
על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.
2. תפיסת השניוּת
זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי.
עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.
ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.
חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.
3. תפיסת ההכחשה
בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.
הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.
כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.
לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.
גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה
חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.
וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.
לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".
הגלוי והנסתר
המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.
המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.
א. החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.
ב. החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.
אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.
מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.
האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי
חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.
את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.
לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.
ביקורת על תפיסת ההכחשה
תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.
יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.
לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.
אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.