ביאור על "אחור וקדם צרתני"
"אחור וקדם צרתני" מתאר בלשון ציורית את הכוח העליון, שגם במצב של הסתר הפנים [אחור] וגם במצב של גילוי הפנים [קדם] הוא מנהיג את הכול, כדי להביא את האדם אל המטרה שנקבעה מראש. על כך נאמר, "מלכותו בכל משלה", ו"אין נידח ממנו נידח", כלומר, אין מקום פנוי ממנו. שאין שום דבר החורג משליטתו.
אנו נמצאים בתוך כוח, שמחזיק את כל המציאות לפי חוק ההשפעה. כל הברואים מלבד האדם מקיימים את החוק הזה. ולמין האדם יש הרגשה מיוחדת שהוא חופשי בעולמו ו"אין דין ואין דיין".[1] אבל רק בהתפתחותו האדם מגיע להרגשה שהוא נמצא כביכול מחוץ לחוק הזה, והיא שנקראת "חייו". זאת אומרת, החי כמו הצומח איננו מרגיש שהוא חי, היינו לא שואל על חייו, אלא מתקיים. כמו גם כל איבר ואיבר של הגוף וכל הגוף עצמו שאינם שואלים האם הם קיימים או לא. כי לשאול על כך, צריכים להיות בדרגה מעליו, שהיא מחוץ לחוקיות.
ומכאן, שאנחנו נמצאים כפרטים הקיימים בחלל של החוק, ושואלים על החוק עצמו. וזו נקראת "שאלת האדם", שממנה מתבררים שני החלקים הכלולים בו: חלק הדומם, צומח, חי, המציית לחוק בעל כורחו, ולגביו אין שאלה. וחלק נוסף שהוא האדם, ובו תלוי האם לציית לחוק או לא. לכן על אדם לבדוק את עצמו, האם הוא מסכים לחוק שבו הוא קיים, האם הוא רוצה שהחוק ישלוט בו, האם בצורה חופשית הוא רוצה בקיום בתוך החוק הזה. עליו לבדוק מהי מידת ההתאמה שלו במישור קומת האדם, כלפי החוק הנקרא בורא, "להטיב לנבראיו"[2], להטיב לזולתו.
ההבדל שבין הרגשת האחור או הקדם תלוי רק בתפיסת האדם, בָּאופן שבו מתגלה לו השליטה הכוללת של הבורא, בהווה או בעתיד. אדם שזוכה לייחד את העולם הזה עם העולם הרוחני, מגלה בכל המתרחש בהווה, את הכוח העליון השולט בכול. כמו כן, הוא מגלה שכל המתרחש אינו אלא לבוש חיצוני, שמסתיר את ההשגחה הנצחית הכוללת, השולטת גם בהווה על כלל הבריאה, ועל כל החלטה, מחשבה ומעשה.
המצבים אחור וקדם הם רק כלפי האדם, בהתאם למידה שבה הוא מתאים את עצמו לחוק ההשפעה של הבורא. אם אדם מתאים את עצמו כלפי הבורא לגמרי, הכול מתגלה לו בהווה. ואם אדם אינו מגלה את ההתאמה שלו בהשתוות הצורה לבורא, קיים הפרש בין צורת האדם לצורת הבורא כלפי ההשפעה שהיא החוק הכללי. ואז במידה שהאדם אינו נמצא בחוק הזה, באותה מידה הוא מרגיש את עצמו באחוֹר או בקדם, היינו לא באותו המצב ולא באותו הזמן כמו הבורא.
אלא, שלמראית עין, אין ההשגחה מתגלה בהווה בדומה לרוכב [הבורא] שמוביל את סוסו [הבריאה] אלא להיפך, נדמה שהסוס מוביל את רוכבו. אך לאמתו של דבר, אין הסוס מתעורר לשום פעולה, כי אם רק בהדרכת המושכות והרסן של הרוכב. אדם שמגלה את השגחת הכוח העליון בצורה כזו, קורא לגילוי בשם "הסתר פנים".
ככל שאדם אינו משתווה לבורא בקיום חוק ההשפעה, כך הוא נמצא באחור, בפיגור כלפי הבורא. ואינו מרגיש שהבורא והוא פועלים כְיחד, לפי החוק הכללי של ההשפעה השלמה. אלא יש ביניהם הפרש בהבנה, בתנועה, בדיבור, במחשבה, במעשה. זאת אומרת, בכל מה שהאדם עושה, ובכל מה שהוא חושב שהבורא עושה עליו.
ובמידה שבה האדם איננו משתווה עם הבורא, נדמה לו, שיש מצדו איזו מחשבה, פעולה או מעשה עצמי. כי כך הוא מרגיש. מפני שחוסר השתוות נקרא, מחשבה, דיבור או מעשה משלו, שבהם נראה לאדם שאין הבורא מתלבש בו. ובכך הוא מרגיש את השוני או את העצמאות מהבורא, כי אינו מגלה שהבורא נמצא בו, מתלבש בו, ומוביל אותו.
אלא רק כשאדם מתקן את מחשבותיו, פעולותיו ומעשיו בעל מנת להשפיע, הוא מגלה שגם קודם לכן נמצא הבורא בכל אלה, אבל לא בצורה שהיה מגולה. אלא היה נסתר כפי מידת חוסר ההתאמה של האדם כלפיו. זאת אומרת, שליטת הבורא בתוך האדם היא מלאה, אבל מצד האדם יש עליה הסתרה.
ויוצא, שאין שום פעולה חופשית במעשי האדם, שאינה לפי התלבשות הבורא בו. רק שהצורה בה אדם מרגיש את עצמו חופשי ופועל ללא הרגשת ההתאמה עם הבורא בכל המחשבות והמעשים, היא אינה הצורה הרצויה, מפני שהיא גורמת לאדם חוסר שלמות. היינו, האדם הוא היחיד שניזוק ונפסד ממנה, כי היא משפיעה רק עליו. וכך, כל מה שמופיע לפי התאמת הצורה גם הוא כלפי האדם בלבד.
אדם שמתאים את עצמו לבורא, לא קיים לגביו עתיד. כי עתיד הוא תוצאה מהאור המקיף שטרם התלבש בכלים מחמת חוסר תיקונם. ולכן כשאדם מתוקן - אין זמן, ואין עתיד. זאת אומרת, במצבו הנוכחי אדם מוכרח שיהיה עתיד, היות שרע לו. אבל כאשר טוב לו, ויש מילוי לכל חסרונותיו, אין הוא מצפה לעתיד או חושב עליו. הוא רק רוצה שהמצב יישאר ללא שינוי וללא עתיד, מה שנקרא "לעצור את הרגע".
האם החוקיות של הסתר וגילוי מוכרת לתפיסת המדע הגשמי?
ההסתרה מורגשת באדם גם בחיים הגשמיים, ולכן אנשים מחפשים עצה אצל איש חכם או רופא, ופונים לספרים או לשדים ורוחות, בחיפוש אחר גילוי הנסתר מהם, כדי לקבל ממנו תמיכה, ולמצוא בו חיזוק ויסוד למה שקורה. זאת אומרת, אדם משתדל להעביר את הלא ידוע שבהווה ובעתיד לידוע, מתוך הרגשת הנסתר שקיימת בו. ולכן ישנם חכמי האמונה העממית שיודעים מה יילד יום, והכול פונים אליהם, ומוכנים לשלם כסף מזומן תמורת גילוי המחר, ותמורת העתיד הטוב שיסדרו להם.
אלא כל מה שהיה נסתר אתמול, הולך ונעשה מגולה יותר היום. ובעצם אין רוחניות ואין גשמיות, כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "גוף ונפש". יש רק נסתר וגלוי, ואנו פוסעים כל הזמן מהנסתר לגלוי. כזה הוא קו המחשבה בחיינו בכלל, ובמדע בפרט, אבל טרם גילינו אותו נסתר שכדי לגלותו צריכים אנו לעבור שינוי פנימי.[3]
כי בעולם הזה יש נסתר שמגלים על ידי שיפור האמצעים, בעוד כל מכשירי המדידה דוגמת מיקרוסקופ, טלסקופ, וכולי, פועלים על פי עקרונות המחקר של האדם הקדמון, שהכה באבן, התבונן בתוצאות ולאחר מכן טעם אותן. זאת אומרת, השכלת האדם כולה מבוססת על מתן השפעה מסוימת, ומדידת התגובה, שמורגשת כחיצונית (בראייה) או כפנימית (בטעם). מפני שאין אפשרות אחרת לחקור, אלא רק לפי פעולת החושים. ולכן המחקר שממציא לאדם את הגילויים בכל חוכמות המציאות, נמצא צועד במקום.
אולם מלבד החקירה על ידי חמשת החושים הטבעיים של האדם, קיימת חקירה על ידי רכישת גישה אחרת הנקראת חוש שישי. זו תוכנה פנימית שאדם לא יכול לגלות בעצמו, היות שבתוך חלק ה"חי" שבו לא קיימות היוצרות המהוות את ההכנות לה. הן מצויות בתוך חלק "האדם", ולכן מגלים אותן על ידי פעולה מיוחדת על טבעית, ולא על ידי הפעולה שקיימת בדומם, צומח וחי. אלא מתוך שרוצים לעורר בדרגת האדם את החלק הנקרא מדבר. ואין הכוונה למדבר בעל שפה מדוברת, אלא שנמצא בדרגת "האדם", שיכול להתחיל להתאים את עצמו לעליון, לבורא.
זאת אומרת, שיטת החקירה בחוש השישי היא לפי הכנה על טבעית, על חושית, ולא בעבודה על ידי ניסוי וטעייה. כי רק במידה שאדם מסוגל לעבוד בחוש השישי ללא טעייה, ניתנת לו האפשרות לעבוד בו. ולאחר שאדם קיבל חוש שישי, והוא מקבל בכל פעם עבודה עימו בדרגה גבוהה יותר, הוא כבר לא נופל וקם, כמו שבתקופת ההכנה. אלא הבדיקה והטעייה הן בהכנה בלבד, כי רק על ידן אדם יכול לראות היכן הוא נמצא, ללמוד מה קורה, להתחיל להציב גבולות. ומתוך שפעם חוטף מכה, ופעם מקבל סוכרייה, ופעם נמצא בין לבין, נבנים בתוכו רגשות שמאפשרים לו לעבוד עם החוש הזה, לוסת אותו איכשהו. ואלמלא היו לו ההרגשות מהאכזבות ומהתענוגים, לא היה יכול לעבוד עימו.
אבל בכל מקרה, אנו תמיד הולכים מחוסר גילוי לגילוי. אמנם בשתי שיטות החקירה האדם מגלה דברים בצורה טבעית, אבל בחוש השישי הוא ממשיך לגלות את הטבע לפי שיטת גילוי שונה משיטת הניסוי והטעייה שבה הכיר את עולמו עד כה. כאשר רק במאה הקודמת החל המדע להביט בעולם דרך החושים של בעלי החיים, ומתוך מחקר התברר שהם רואים ושומעים אחרת מהאדם. כלב למשל, כמעט אינו רואה, אלא עבורו העולם בעיקרו הוא ריחות. ואם האדם מביט בתמונה מסוימת, אז הכלב "מביט" בה בחוש הריח, ומריח שיש תמונה. ועדיין מדובר רק בחושים דעולם הזה, שבו הכול תלוי בטווחים וביחסים למיניהם.
זאת אומרת, כלב תופס מציאות בעיקר דרך האף, עטלף דרך האוזן, נחש דרך הלשון על ידי הרגשת חום בחוש המישוש, ואדם דרך העין. אבל לא משנה מהו החוש דרכו מקבלים את הדבר, כך שהעולם נראה אחרת לגמרי. ומי צודק, אין לדעת. כי הראייה של הנשר חדה מזו של אדם, ולכלב היכולת לגלות דברים שאדם איננו מגלה. ויוצא, שהעולם אינו מה שמתראה בחושים. אלא בחושים תלוי איך מרגישים משהו שככל הנראה קיים מבחוץ.
וכאן עולה השאלה, האם קיים או לא? ואם כן, מה קיים? אבל עליה לא ניתן להשיב, כי לעולם אי אפשר להרגיש שלא דרך החושים. ואפילו אדם היה יכול להחליף את כל חושיו בכלי שמורכב מחושי בעלי חיים, בעל עשרים אוזניים ומאה עיניים, עדיין הוא ירגיש רק דרך חיישנים, ובלעדיהם לא יוכל להרגיש מאומה. זאת אומרת, על מה שנמצא בחוץ אין לנו לומר דבר, אלא הוא נקרא "עצמותו". ומה שמתקבל דרך החושים נקרא טבע.
ואמנם לאחר שמגלים את הטבע על ידי סגנון קליטה מיוחד שלא קיים בחוש של שום יצור, היינו שמקבלים את הטבע בצורת ההשפעה, שלא ידוע לנו מהי, אז מתחילים להרגיש תופעות אחרות. ובעצם גם הן נתפסות בתוך החוש, רק שקיים הבדל בין הקליטה, עיבוד המידע, והבנתו, בחושים הטבעיים, לבין הקליטה בחוש על מנת להשפיע, בתכנון ובעיבוד המידע בו.
ההבדל בכך, שבשיטה דעל מנת להשפיע אדם קולט בתוך עצמו צורות שכביכול קיימות מחוץ לו. זאת אומרת, האדם מתחיל להכיר את "החיה" שנקראת העולם הזה, הבורא, ובתוכה הוא נמצא, להכיר איך מתייחס אליו הבורא, ואיך הכול הוא כלפיו, בהתאם למה שמומלץ לו לקבל לפי היכולת שלו לקלוט בהתאמה לבורא.
לכן שיטת הקבלה היא שיטת ההתאמה, שעוזרת לאדם להיות באיזון עם אותה חיה גדולה שבתוכה הוא חי, מבלי לדעת מי ומה היא. כי החיה הזאת רוצה שהאדם יקבל צורה, שהוא לא יהווה חלק זר בתוכה. שמא היא תיאלץ לגרש אותו ולסגור אותו באיזה תא מבלי להיכנס איתו למגע. אלא במידה בה האדם עצמו נעשה כמו החיה הזאת, הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממנה, ויכול לחיות עימה יחד. ואז בתוך גופה, הוא אינו מהווה גוף זר מפריע, הורס, שגורם לחיה הזאת רע.
כל עוד לא זכה האדם לייחד כל מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו לבורא לבדו, אז תנועותיו של הסוס, כביכול אינן מצייתות למושכות ולרסן של הרוכב, אלא כאילו ההיפך הוא הנכון. קשר כזה בין האדם לבורא נקרא "אחור" - והוא שקר כלפי האדם, שאין אדם מגלה אותו כשקר, היות שנמצא בניתוק רגשי ובניתוק שכלי, שאינו מבין או מרגיש כדי לגלות זאת.
זאת אומרת, מעשה בעל מנת לקבל שאדם עושה בניתוק מהבורא, מפני שהתענוג מחייב אותו לעשות - האם הוא מעשה טוב או רע? מעשה הוא מעשה, ותמיד הבורא הוא הקובע מה אדם יעשה. אלא שהאדם מרגיש את המעשה, וההרגשה הזאת נותנת לו ציור שהמעשה הזה נניח רע, מפני שהוא רואה רק את החלק המהווה צורה חיצונית מן התמונה.
אם נסתכל למשל על בעל מסעדה שגובה מחירים גבוהים עבור הסעודות, כי הוא רוצה ומתאווה להיות עשיר, זו התמונה הנראית לעין. אבל מה שאינו נראה הוא ההסתר בו הוא שרוי, ושהפעולות שהוא מבצע, את כולן במלואן נותן לו הבורא לבצע. אלא אנו רואים את האדם מתוך העיניים שלו, ושופטים אותו לפי הכוונה שלו. וכלפינו הכוונה שלו היא המעשה. אבל באמת, אין במעשה שלו כוונה. אלא הוא נותן לכולם לאכול.
ואם יבוא מישהו מעולם אחר, יראה אדם שמבוקר עד ליל מתרוצץ, כדי לקנות מצרכים ולבשל, והכול באים אליו לקבל מזון, והוא רק מאכיל ונותן לכולם. והכסף שמקבל בתמורה הוא חסר חשיבות, כמו שבעיני ילדים קטנים ערך של שטר אינו עולה על ערכו של נייר. ובעצם, כך קורה בפועל, אלא שאין לנו את היכולת לראות זאת.
ובעל מנת להשפיע רואים מה שווי הכסף האמיתי בשני הצדדים, ורואים גם מדוע הבורא שולח איזה אדם למסעדה שבה מוכרים לו במחיר גבוה פי עשרה. ולכן בכל הדברים שבעולם הזה, אין צורך ואין מה לשנות, מלבד הכוונה.
אין צורך לדעת מדוע בעל המסעדה מאכיל את כולם, וגם אין צורך לשנות דבר, לא את החומרים, לא את התבלינים ואפילו לא את המחיר. הוא יכול להמשיך לגבות את הסכום הרגיל. עליו לשנות רק את הגישה, את היחס. זאת אומרת, גם בגמר התיקון יהיה לכל דבר שווה - ערך השקול לו. מפני שהחישוב בעל מנת להשפיע הוא מדויק יותר מאשר בעל מנת לקבל, היות שגם הנותן וגם המקבל צריכים לדעת במדויק. האדם פוחד שמא ייקח יותר, ומעוניין שיגבו ממנו כסף או תמורה אחרת, כדי שיידע האם הוא נמצא בחשבון הנכון. ולכן בעל המסעדה נשאר עם המסעדה, עם האוכל, ועם הכסף, ומשנה רק את הכוונה.
ויוצא, שהבורא גם כעת נותן לאדם את הכול, כדי לעשות מה שנדרש ממנו. אלא עליו רק לדעת שהוא מבצע מה שהבורא רוצה. ושיהיו רצונו ורצון הבורא היינו הך.
מה ההבדל בין הסתר פנים ואחור?
הסתר הוא מצב ההסתרה. ו"אחור באחור" או "פנים באחור" נקרא, שמצב ההסתרה איננו רצוי, כי אין השתוות ברצונות, וכתוצאה מכך יש הסתר. ו"פנים בפנים" נקרא שמשתווים עם הבורא.
אך בל נחשוב שבמצב כזה האדם נמצא מרוחק מההשגחה העליונה, שהרי נאמר: "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", כי דבר לא יגרע ממנו, וכל הבריאה מתגלגלת חזרה אל שורשה.
אם כך, למרות שנראה לאדם כי הסוס הוא, כביכול, זה שמוביל את הרוכב לפי רצונו הנבזי, ולכן הוא מאשים את עצמו, וצועק לבורא: "מדוע קורים לי הדברים האלה?" הרי אמת היא שהרוכב מוביל את הסוס כרצונו, למחוז חפצו. בכל המצבים ואפילו הגרועים ביותר שבהם נראה לאדם כאילו הוא גורם משהו לעצמו, ולוקח על עצמו מלוא האשמה והנבזות במעשיו, עדיין הבורא הוא שעושה וגורם לו הכול. אך אין זה מתגלה בהווה, אלא יתגלה רק בעתיד. כי אי אפשר לאדם להתקדם, אלא רק אם מרגיש שוני בינו לבין הבורא.
לא מדובר כאן באמירה פסיכולוגית, ולא שכך אדם קורא בספרי מקובלים, ואז הוא נמצא כבר במצבים האלה. אלא עליו להגיע למצב שתהיה לו יכולת לומר, שהוא מסכים ורואה, שכזה הוא המצב המתקיים בו כעת. ושבעל הסולם בכתביו רק סידר לו נכון יותר את כל הנתונים הנמצאים בו. בלימוד חוכמת הקבלה קוראים מאמרים על מדרגות רבות, שהן עדיין לא מתקיימות בנו. אלא אדם צריך להגיד שהמצבים שבהם הוא נמצא הם המצבים שגרם לעצמו, כי אלמלא כן, כיצד יתנהג אדם? כיצד יגיב? מִמַה יתרחק? כי אם היה רואה שהבורא מסובב לו הכול ואולי ללא קשר למצבים הקודמים, הוא היה עומד במקום או לכל היותר בורח מהייסורים שמכניס בו הבורא, אבל לא היה עושה חשבון על עצמו, שזה "האני".
ולמרות שקיים קשר גם בשלב זה, זהו קשר הפוך, "אחור באחור", כלומר שאינו מרצונו של הנברא ואינו מרצונו של המשגיח. הקשר קיים ונמצא, ומהעולם הזה לעולם הבא, לא משתנה דבר מלבד "שעבוד מלכויות", כמו שכתוב "אין בין עולם הזה לימות המשיח [לעולם הבא], אלא שעבוד מלכויות בלבד"[4], שמתהפכת השליטה בעיני האדם, ומתחיל לראות שהרוכב הוא הרוכב, ותמיד ובכל דבר היה רוכב. לעומת זאת, אדם שממלא אחר רצונו של הכוח העליון, ומגלה את שליטתו בהווה, קשור אליו בקשר "פנים בפנים". כלומר, הן מרצונו הטוב של הבורא והן מרצונו הטוב של הנברא. כי דווקא קשר כזה הוא רצונו של העליון.
ההבדל הוא בזה, שאדם שמגלה את ההשגחה האמיתית בהווה, שרוי בשמחה ולא בצער, כתוצאה מהשינוי ביחסו של האדם, משתנה קריאת העולם שלו, ולכן הרגשתו היא אחרת. כמו אדם שנמצא במצב טוב או רע, ומיד העולם נראה אחר לחלוטין, הסיבות, התוצאות, האנשים, מה שהם חושבים. והרי לעיתים מתרוצצים באדם מצבים ואינו יודע כיצד לסדר ולקשור אותם יחד. זאת אומרת, באדם הכול נקלט אך ורק לפי ההכנה שלו, לפי ההרגשה שלו. והכוחות שפועלים באמת, פועלים לפי הרצונות, הרשימות, המסכים, ובכלל בלי התערבות האדם. אלא אדם משנה רק את תפיסת עולמו איך לראות ולקבל את העולם.
בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה. פעם אדם רואה את חברו כמפסידן, גועלי, חולה ואומלל, ופעם רואה אותו להפך. כיצד יתכן? אדם מתייחס לאנשים לפי הצורה שבה הוא קורא ומבין אותם. בדומה לעשיר מופלג שמפקיד בבנק כל הונו, מחמת הפחד שמא איש ידע על קנייניו, שנמצא כבול בחרדות לעתיד, ולכן שרוי בצמצום ומסכנוּת, ומלבדם אין לו דבר בחייו. בעיניים של מכר קרוב, מצבו של העשיר הזה הוא הרע ביותר, וחלילה מלהיות בו. ואילו זר יראה בו אדם שהעולם מונח בכף ידו, ויחשוב כמה הוא מוצלח.
לכן כל דבר תלוי בצורה שבה מזדמן לאדם לראות ולקרוא את הדבר. והשוני הוא מן הקצה לקצה, כמו גילוי הפנים וההסתר של השגחת ה'. והגרוע מכל הוא כאשר לא רואים נכון את הסיבות לדברים שאנשים עושים כדי לחפות על מחסוריהם, שהן נסתרות מהעין. כי אז רואים את המחסור והחסרונות, היינו האומללות, התסכול, הפחד והחרדה שבהם שרויים העשירים והמנהיגים הגדולים.
לכן אומר בעל הסולם, התוצאה ששרוי בשמחה ולא בצער, בשפע ולא במחסור, והכול מתנהל כרצונו ולא בכפיה היא מיוחדת ויקרה לאדם, כי מגלה שהכול מתנהל כרצונו ולא בכפייה. היות שנמצא הולך באותם הצעדים כמו הטבע והחוק העליון, ומזדהה עימם עד כדי כך שמרגיש שרוי באין סוף.
ואם אדם היה יכול להסתפק בתענוג רגעי, היה מסתפק. אבל לא נותנים לו אפשרות להסתפק, ולכן הוא דורש יותר. אבל אילו התאפשר לכל אחד להיות מסופק במשהו, אפילו על ידי חיבור אלקטרודה למוח, הוא לא היה יוצא מהסיפוק הזה, ולא היה זז, כי לא היה לו חיסרון. זאת אומרת, מלמעלה לא ניתנת לאדם האפשרות, מפני שהרוכב רוכב על הסוס לעבר המטרה שקבע לעצמו, ואליה הוא רוצה להביא את האדם, ולא להפך. גם אם האדם כמו "הסוס" חושב כי הוא מתעורר בעצמו, כמו שאומר בעל הסולם במאמר הזה, ולא מהרסן או מהמתג של הרוכב.
ואם נראה לסוס, לשכלו ולרצונו הנבזי, שהוא מוביל את רוכבו, אומר בעל הסולם, זוהי סִכלות. אלא הרוכב תמיד רוכב. ורק לאדם נדמה שפעם הוא הרוכב, ופעם הסוס כביכול רוכב עליו.
מהו גילוי הבורא?
גילוי הבורא על ידי האדם הוא כמו כל דבר שאדם מגלה. הוא מריח, טועם, משהו נקלט בעין או דוקר אותו, וזה נקרא שהדבר מתגלה כלפיו. כך כדי לגלות את הבורא האדם צריך תחילה לרכוש משהו שמגלה אותו. שלפי מידת הרגישות בעין או באוזן שלו יתגלה הבורא. מהו הדבר שבו מגלים את הבורא? זאת תוכנה שבה קוראים נכון את מה שקולטים בחמשת החושים. שהאדם קולט מה נמצא אחרי חמשת החושים, ומפענח את מה שנשלח ומגיע אליו.
בדומה לאדם שיושב באמריקה וכותב מכתב לחבר בישראל - הוא מקיש במחשב על מקשים שעליהם רשומות אותיות, ויותר מכך אינו יודע. אבל ההקשה הזאת גורמת לפעולות חשמליות שנקלטות בתוך תוכנה ומסתדרות לקודים, ואז המכתב נשלח ונקלט בתוכנה בארץ. גם המקבל למד את האותיות, וכך לפי המילים שקורא, הוא נכנס להרגשה כמו השולח. יוצא, שהן השולח והן המקבל נמצאים בהרגשה, וביניהם ישנה מערכת שעושה פעולות ומריצה תוכניות על ידי קודים מסוימים. ואת המערכת הזאת שניהם צריכים ללמוד, כדי להרגיש אחד את השני, שיהיה קשר ביניהם.
וכך עלינו ללמוד את המערכת, שבה נרגיש מה שהבורא מרגיש, שיהיה קשר בינינו. כי אם אדם לומד את כל הקודים שאינו מכיר או מבין, אז דרכם הוא מגלה את השולח שמשפיע לו. זה נקרא לרכוש חוש נוסף, חוש השישי, שהוא אינו חוש בעצם, אלא גילוי מי ומה עומד מאחורי התמונה המתקבלת בחמשת החושים.
אם מישהו מארץ רחוקה שולח לאדם מכתב, אז המכתב כשלעצמו הוא סתמי, כי הקריאה בו היא אמצעי חיצוני ביותר אם רוצים להתקשר לכותב, לדעת אותו, להכיר אותו, להרגיש אותו. ויתכן שמהמכתב אי אפשר לפענח מיהו השולח. לכן אם רוצים להכיר, צריכים לדעת את המערכת שבינינו. והיא הקשר היחיד עם השולח, כי לארצו הרחוקה לא נגיע לעולם, ולא נדע איזו חיה יושבת שם.
והיות שהבורא מתייחס לאדם לפי החוקיות בתוכנה הנקראת על מנת להשפיע, לכן דרך החוקיות הזאת אדם יכול לגלות את יחס הבורא אליו, וגילוי היחס נקרא ציור הבורא באדם. את "עצמותו" אין אנו יודעים, לכן אנו לומדים רק את הציור שלו כלפינו. ויוצא, שבלי הגילוי של אותה מערכת תקשורת, אין מגלים דבר. אלא המערכת שנמצאת בינינו היא האור של הבורא והכלי של האדם, ומעליה האדם בונה את ה"ראש" שבו הוא מתקשר לבורא.
איך אפשר להגיע להרגשה של הבורא?
על ידי מאמץ, התקפה, הרגל שנעשה טבע שני, צער, היינו כל מה שיש לאדם עליו להכניס לפעולה. אבל ההרגשה שלא מתגלה לפתע אלא שתתגלה כתיקון, זו ישועה מלמעלה שאינה תלויה באדם אלא רק בבורא. כמו שמתבאר ממאמר "אחור וקדם צרתני", אדם צריך להשתדל ללכת יחד עם הרוכב, ואז איכשהו הדבר קורה.
למרות שהמקובלים מסבירים שהאדם הוא שמעלה מ"ן בצורה כלשהי, ואמנם שעושה איזו פעולה ועליה מקבל שכר ועונש, בכל זאת עליו לומר לעצמו שהכול תלוי רק ברצון הבורא. זאת אומרת, לא להיקשר לפעולות של עצמו, ולא להיות בטוח שבמידה שיעשה פעולות בצורה מסוימת ויחשב כמה עוד נותר לו לעשות, ויעשה, אז יצליח. אלא מלכתחילה צריכים לדעת ולזכור כי ההצלחה, עד כמה שתלויה באדם, הבורא חותם עליה.
האדם משנה במציאות רק את הקליטה שלו. וכביכול, אם לכל הפחות היה משפיע לבורא משהו, והבורא היה תלוי ב"טובה" שאדם עושה לו, זאת אומרת הוא היה המנהיג, ובו היה תלוי איך ירכב עליו הבורא, או שבכלל האדם היה רוכב עליו. אז עוד היה לאדם מה לעשות. אבל אם כלום אינו תלוי באדם, וההבדל הוא רק כלפי הרגשתו, מדוע שיהיה לו אכפת מההרגשה? מדוע שלא יהיה מעל ההרגשה מבלי שדבר יגע בו? אלא אדם לא יכול לקבוע מה יהיה הלאה, לפני שהגיע למידת הבינה, וראה האם הוא תלוי בהרגשה הזאת או לא.
הבורא מוביל, ומהאדם הוא רוצה הרגשה בלבד. היינו, שירגיש. כמו שאדם רוצה מסוסו, שהוא המין שעובדים אתו יחד כחלק מהגוף. ולא מן הסתם במיתולוגיה היוונית נהגו לצייר סוס ואדם כגוף אחד. הסוס הוא כביכול הכוח שחסר לגוף, וההמשך לכך בתרבות המודרנית, הוא האדם עם המכונית. במילים אחרות, האדם רוצה שהסוס יהיה יחד עימו, שיהיה שלו.
ולמה הבורא רוצה שהאדם יהיה "סוסו" הנאמן? הכוונה, שיהיה נאמן מתוך הכרה. כי אלמלא ההכרה, האדם הוא נאמן בין כה וכה, ואינו עושה דבר מלבד מה שמכניס בו הבורא. אבל הבורא רוצה שהאדם יידע מחשבותיו ורצונותיו, מבלי שיכניס אותן בו. ושירצה לבצע אותן כמו שהבורא מנהיג, בעודו עוזב את המתג והרסן לגמרי, ואיננו חושב על דבר, אלא "עוצם עיניים" והאדם מוביל אותו.
כי אז יוצא, שהאדם מוביל את הבורא, והבורא אינו רוכב עליו, היות שזאת כבר אינה רכיבה. אלא האדם קיים כמוהו, באותה התוכנה שבה מתייחס אליו הבורא בהשגחתו והנהלתו. והבורא אינו מתייחס יותר, אלא האדם לוקח את הכול לידיו, ונעשה בורא ונברא יחד. והבורא כביכול הלך לו.
כלומר, הבורא רוצה שמהמתג והרסן האדם יגיע ל"ראש" שלו. הוא מעורר אותו על ידי מה שאדם מבין, ועל ידי כלים ששייכים לחי. ובכך הוא רוצה לעורר באדם רצון להיות מעל החי, להיות כמו הרוכב, ולרכוש כל מה ששייך לרוכב. שהאדם ילמד ממנו כיצד הוא שולט בו, ולאט לאט ישלוט על עצמו במקום הבורא. מדוע? כי מלכתחילה הבורא רצה לעשות את האדם כמותו.
למה רק במידה שהבורא חותם על יגיעתו של אדם, אז הוא מצליח?
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל, מה שמצייר בכוחו לעשות ותרופה אין, כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך".[5] האדם אמנם רק צועק, אבל צעקתו יוצאת לאחר שבדק עצמו, וראה שאיננו מסוגל לכלום, כי מלכתחילה חשב שהכול תלוי בו בלבד. "כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך שהרי יודע בבטחון, שעבודתו עצמו לא תביא לו שום תרופה, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצידו עצמו, אין תפילתו שלמה".[6] ובמשל העבד נאמר, "ביני לביני יורש העבד חוכמה, מידיעה שבסוף, ואהבה, מידיעה שבתחילה"[7], זאת אומרת, בלי התהליך הזה אי אפשר להגיע לכלים.
האם יתכן מצב שהאדם מגיע לצעקה והבורא לא חותם?
מצב כזה יתכן. כי אם אדם חושב שהבורא לבטח יענה לו, אז הוא מרגיש כשולט בבורא. כי מרגיש ברצון לקבל שלו, שבכך שיגיע לצעקה, יחייב את הבורא. ולא רצוי שאדם, כביכול יחייב את הבורא במשהו.
[1] ירושלמי, סנהדרין דף נא ע"ב.
[2] על "רצונו להטיב לנבראיו" ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב; וכן הביאור על "השגת ייחוד הבריאה" בעמ' 445.
[3] על הגלוי והנסתר ראה המאמר "גוף ונשמה" בעמ' 307.
[4] ברכות דף לד ע"ב. ראה גם דברי הרח"ו על "שעבוד מלכויות": ואם כך נאמר על תורתו של משיח, שהיא בהיותם בגוף ונפש, כמ"ש ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב)אין בין העה"ז לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד. והוא בטול מלכות הרשעה, קליפה החיצונה, הנקרא יצה"ר, כמו שדרשו רז"ל על פסוק וגר זאב עם כבש וכו', וסמיך ליה ומלאה הארץ דעה את ה (הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות).
[5] בעל הסולם, אגרת נז, תרצ"ה.
[6] שם.
[7] בעל הסולם, אגרת א, תר"פ: "ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה [...] וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה".