השגת ייחוד הבריאה
מבוא / תכלית הבריאה / התגלות המחשבה - בהשגת המטרה / הכוח המשגיח העליון / ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית / שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה / מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע / התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת / חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה
מבוא
מחקרה העיקרי של חוכמת הקבלה עוסק בנושא התכללותם של כל פרטי הבריאה זה בתוך זה. באופן שכל פרטי המציאות העצומה של חמשת העולמות, המונהגים על ידי חוק הטבע היחיד, מתאחדים, משתלבים ומתחברים, עד שנעשים לשלם אחד, שבו הכול כלול זה בזה ומאוחד.
אדם שחוקר את העולם העליון מגלה שכל העולמות, וכן אינספור הסדרים שבחוכמת הקבלה עצמה, מתייחדים תחת עשר מציאויות בלבד, הנקראות עשר ספירות. לאחר מכן, אותן עשר ספרות מסתדרות בארבעה חלקים, שמסתדרים ונכללים בקוצו של יוד, שהיא הנקודה המסמנת את עולם אין סוף.
מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, חייב להתחיל את הלימוד מקוצו של יוד, היינו בנקודה, וממנה - לעשר הספירות שנמצאות בעולם "אדם קדמון", שזה העולם הראשון מתחת לעולם אין סוף.
לאחר מכן מגלה הלומד איך כל אינספור הפרטים שקיימים בעולם אדם קדמון נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנו מגלים באסטרונומיה, בפיזיקה, ובשאר מדעי העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים המתחייבים זה מזה בהחלט, כי חוק ההתפתחות ההדרגתית זה מזה הוא בל יעבור. מהנקודה משתלשלים כל ריבוי הפרטים הנמצאים בעולם אדם קדמון. ומשם נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבעת העולמות, עד שאנו באים לכלל הריבויים שבעולם הזה.
לאחר מכן, בעזרת מחקר הקבלה אנו חוזרים לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד אשר כולנו נשיג את עולם אדם קדמון, לאחר מכן את עשר הספירות, לאחר מכן את ארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן, אף את נקודת המוצא, קוצו של יוד.
ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.
מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.
את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.
אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.
תכלית הבריאה
אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.
לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.
על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.
התגלות המחשבה - בהשגת המטרה
ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.
כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.
תכונת ההשפעה נרכשת על ידי האדם באופן הדרגתי, כמו מדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן, בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת מטרתו. ודע, שהכמות והאיכות של מדרגות אלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:
א. מציאות החומר הגשמי - נקראת סדר התגלות האור העליון מלמעלה למטה. כלומר מן המקור הראשון, שממנו נחצבה כמות של אור היוצא ממהות הבורא. אותו האור עובר הֶסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ובריות גשמיות.
ב. מציאות השכל העליון - לאחר ההשתלשלות מלמעלה למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה למעלה, שהוא מדרגות הסולם, שעליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שמגיעה למטרת הבריאה.
שתי המציאויות, על כל מקריהן ופרטיהן, מבוארות בחוכמת הקבלה.
הכוח המשגיח העליון
המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.
השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.
אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא היתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.
מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.
כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".
ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית
הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.
אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.
הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.
ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.
ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.
מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.
בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון".[1]כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.
ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.
שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה
הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.
פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.
תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:
א. דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.
ב. דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.
מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.
מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.
האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.
יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.
מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.
אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.
והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.
גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם".[2]ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.
התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.
א. כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.
ב. הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:
1. לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.
2. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.
חוכמת הקבלה מיועדת לתועלת העוסק בה
רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.
אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.
מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?
לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.
שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.
מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"[3], עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.
לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.