החיזיון

"השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחון. כמה אתה חצוף, המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, נבלה בך". ("חזווא דרבי חייא", הקדמת ספר הזוהר)

מעשה ברבי חייא, שהתעוררה בו שאלה על נשמתו של מורו, רבי שמעון בר יוחאי. מהמדרגה הרוחנית שבה היה, ראה רבי חייא שהנשמות חוזרות לשורשן, למצב הרוחני הנעלה ביותר, רק לאחר שכולן זוכות לתקן את הרצון האגואיסטי שלהן. לכן תמה רבי חייא, האם ייתכן שנשמה גבוהה כל כך כמו נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי, אינה יכולה להשלים את תיקונה, אלא צריכה להמתין עד שכל הנשמות יעשו זאת? הזוהר מספר ששאלה זו עוררה ברבי חייא סערת רגשות, שגרמה לו "להשתטח על הארץ ולבכות".

על פי חכמת הקבלה האדם מתגלגל לעולם הזה כדי לתקן את נשמתו. ראשיתו של תהליך הבריאה הוא ברצונו של הבורא להעניק את כל הטוב והשפע שברשותו, ולשם כך הוא בורא נברא שנקרא "הנשמה הכללית". בהמשכו של התהליך נשבר נברא זה לרסיסים רבים שנקראים "נשמות פרטיות". אותן נשמות יורדות לעולם הזה, שבו הן חשות מנותקות זו מזו ומפסיקות להרגיש את הבורא.

מטרת קיומנו היא לשחזר את קשר האהבה והנתינה בינינו, ולחזור בהדרגה למצב השלם שבו היינו מלכתחילה. בסופו של התהליך, המכונה "גמר תיקון הפרטי", מתקנת כל נשמה פרטית את עצמה, ועולה בחזרה לעולם הרוחני. המצב שבו כלל הנשמות מתקנות את עצמן נקרא "גמר תיקון הכללי".

ארבעים יום ועוד ארבעים

"העפר" שאליו פונה רבי חייא בסיפור, מסמל את הנשמות שאינן מתוקנות, ובכך מעכבות את הנשמות הגבוהות מלהגיע לגמר תיקון הכללי. רבי חייא אינו יכול להשלים עם העובדה שתהליך זה מעכב את נשמתו של רבי שמעון, ולכן דורש "לראות" את רבי שמעון, כלומר, להתעלות למצב שבו יוכל להבין את סדר תיקון הנשמות, ובכך לקבל מענה לשאלתו.

אולם דרישתו של רבי חייא נדחית, מכיוון שהוא עדיין אינו ראוי לעלות למצב הגבוה הזה. בתגובה מחליט רבי חייא "לצום ארבעים יום". פעולה זו מסמלת בקבלה את רכישת תכונת הבינה — שסימָנה הוא האות מ, שערכה 40 בגימטריה. לאחר שבקשתו של רבי חייא נדחית פעם נוספת, הוא ממשיך "לצום ארבעים יום" נוספים, כלומר, הוא ממשיך לתקן את עצמו ומתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. אז "מעלים" אותו ל"ישיבה של מעלה", למצב שבו כל הנשמות המתוקנות נמצאות בחיבור ואהבה ביניהן, דבוקות בבורא ומלאות באור העליון.

כשרבי חייא מתעלה למדרגה רוחנית זו, הוא כמו רואה את עצמו מהצד, ומגלה שגם נשמתו כבר נמצאת שם, בין הנשמות המתוקנות, במצב של גמר התיקון. אבל אז הוא נדהם עוד יותר: כיצד ייתכן שמצבו המתוקן כבר קיים בשעה שהוא, רבי חייא, עדיין לא השלים את תיקון נשמתו?

באמצעות סיפורו של רבי חייא, שהבין לבסוף שרבי שמעון "לא בלה בעפר", מסביר לנו ספר הזוהר ש"העולם הזה" הוא לא יותר מאשר תמונה מדומה שאנו חשים במצבנו הנוכחי — המציאות העליונה כבר קיימת, וכולנו נמצאים בה, בגמר תיקון הכללי, בכל שלמותנו ותפארתנו. כשנתקן את עצמנו, נחוש זאת גם אנחנו.