סיכום ד' בחינות וצמצום

מתוך: פתיחה מקוצרת 1

נושא: מבנה העולמות / שיעור 1: ג) סיכום ד' בחינות וצמצום

סיכום ד' הבחינות וצמצום:

מהבורא יוצא אור. האור הזה הוא רצון להטיב, רצון לברוא את הנברא, ולהעניק לו תענוג. כך זה קורה בבחינה א': הבורא בורא את הנברא ונותן לו תענוג. אבל אם בבחינה א', הוא היה בורא את הנברא ונותן לו רק תענוג, אז הנברא היה כמו בהמה, שאין לה שום תחושה מעבר למה שהיא עצמה, ולא יכולה להתפתח. אבל מטרת הבורא היא שהנברא לא רק יקבל ממנו תענוג.

כשהנברא מקבל תענוג מהבורא, אז הוא נשאר נברא, והבורא נשאר בורא. ואז הפעולה של הבורא כביכול אינה מושלמת, כי ברא נברא בדרגה פחותה ממנו, שהרי הבורא הוא המשפיע, והנברא מקבל.

כדי להשלים את הפעולה, הבורא צריך להביא את הנברא לדרגתו, להעניק לנברא שלמות כמו שיש לו, לבורא. לשם כך, הנברא צריך להשפיע, הוא צריך להיות בטבע של הבורא, בנצחיות ושלמות. וזה אפשרי רק אם הנברא יקבל טבע מהבורא. לכן, מיד בבחינה ב', אנחנו רואים, שהבורא ביחד עם הרצון לקבל והשפע שנתן בבחינה א', מעביר לנברא גם את הרצון "להשפיע". [ראה איור 2].

אם הבורא לא היה מוסר לנברא את התכונה שלו "להשפיע", אז כל המציאות היתה נגמרת בבחינה א', כלומר הנברא היה נשאר כמו דומם, צומח, חי - ללא התפתחות. הוא היה פשוט מקבל ונהנה. אולי זה נשמע לא רע, אבל זו דרגה פחותה מדרגת הבורא. אז מה חסר בבחינה א', כדי להביא את הנברא לשלמות?, חסר טבעו של הבורא. ואכן, בבחינה ב' זה נעשה מיד. בבחינה ב', הבורא מוסר לנברא את הטבע שלו, את הרצון להשפיע.

אז למה זה לא מספיק כדי שההטבה לנברא תהיה בשלמותה? הרי לבורא יש רצון להשפיע - וזה טוב, אז למה לנברא, בבחינה ב', הרצון להשפיע זה לא מספיק טוב?

נתינת הרצון להשפיע לנברא היא אינה מספקת, מפני שלנברא אין מה לתת. לבורא יש אור, הבורא הוא מקור של שפע, אך לנברא אין מה לתת. בבחינה ב', יש לו אמנם רצון להשפיע, אבל אין לו מה להשפיע, אין לו מה להעניק. לכן בחינה ב', היא לא סוף הפעולה, היא עדיין לא גמורה. רק כשיהיה לנברא רצון להשפיע כמו בבחינה ב', וכשיהיה לו באמת מה להשפיע, רק אז נוכל להגיד שכל התהליך הזה נגמר.

כאמור, בבחינה א' ההטבה של הבורא אינה נשלמת, בגלל שיש בה (בבחינה א') רק רצון לקבל. בבחינה ב', הפעולה אינה נשלמת, בגלל שיש בה רק רצון לתת, אך לא את היכולת לכך. כלומר הרצון ישנו, אבל אין מה לתת. ולכן, צריכים עוד מספר פעולות כדי להגיע להשפעה.

בחינה ב', רוצה באמת להשפיע. אז מה היא עושה? היא כאילו אומרת כך: "מה אני יכולה להשפיע לבורא? הבורא רוצה לתת לי. אז מה אני צריכה לעשות? אני צריכה לתת לו תענוג. אז אני אתן לו תענוג, בזה שאני אקבל ממנו." ואז, אחרי שיש לה רצון להשפיע מבחינה ב', היא אומרת: "אז אני אקבל ממנו קצת." אז היא לוקחת לעצמה רצון לקבל מבחינה א', ומתחילה לקבל. מכאן, שבחינה ג' כוללת שני חלקים: רצון להשפיע שברא הבורא, מבחינה ב', ורצון לקבל שברא הבורא, מבחינה א'. [ראה איור6].

אם כך, מה חסר בבחינה ג'? מדוע אין זה נברא גמור? שהרי הוא רוצה להשפיע, והוא קיבל לכך כוח מהבורא, והוא רוצה להשפיע בכך, שהוא רוצה לקבל מהבורא, וגם את הרצון הזה קיבל מן הבורא. אז מה חסר לו? חסר דבר פשוט; כל הרצונות האלה, וכל הכוחות האלה, הם לא ממנו, אלא זה מה שהוא קיבל מלמעלה, כך הוא נולד, כך זה התפתח בו, ולמעשה, עדיין אין כאן שום רצון משלו. לכן בחינה ג', היא בחינה לא גמורה, ועדיין לא נקראת "נברא". "נברא" זה כשיש רצון, שלא בא ישירות מן הבורא.

בחינה ג' מבינה שיש לה רצון לקבל, ויש לה רצון להשפיע, ויש לה כביכול יכולת להשפיע, ויכולת לקבל. אבל היא מרגישה שבעצם היא לא באמת יכולה לתת. למה היא לא יכולה לתת באמת? למה הקבלה שלה לא נחשבת לנתינה? כי כל הכוחות שבה ניתנו מלמעלה. ואז היא בודקת: "מה אני יכולה לעשות כדי באמת לתת לבורא תענוג?", ומחליטה: "אני אקבל ממנו." ואז, היא פותחת לעצמה רצון, כלומר, היא בוחרת בעצמה - לקבל. לכן בחינה ד' נקראת "כלי" ו"נברא", כי כאן ההחלטה לקבל וליהנות היא כבר באמת שלה.

בחינה ד' בחרה, מקרב שתי ההבחנות שהיו לה בבחינה ג' (רצון להשפיע ורצון לקבל), מה היא מעדיפה. היא מעדיפה לקבל, בגלל שהבורא רוצה בכך. ולכן, בחינה ד' נמצאת ב דביקות, והיא קדושה, ולא קליפה.

אך כאמור, ברגע שבחינה ד' מתחילה לקבל את האור, היא מרגישה שזה לא מספיק; היא מרגישה שהיא מקבלת ולא משפיעה, וזאת משום שהרצון הקודם שלה "להשפיע", לא מכסה את הרצון הנוכחי שלה "לקבל".

הרצון לקבל שבבחינה ד' הוא רצון חדש, שבא מתוך הנברא, ורק את הרצון החדש הזה אפשר באמת לכנות "נברא". הרצון לקבל נקרא גם חומר. {החומר שאנחנו מרגישים וקולטים בכל החושים שלנו, כאן, בעולם הזה, זה בעצם אותו רצון לקבל הנידון, רק שקיבל על עצמו לבוש של דומם, צומח, חי ומדבר. זהו "לבוש" מפני שכך אנחנו מרגישים אותו, אבל בפנימיותו הוא אותו הרצון לקבל.

תמיד, בכל מצב ומצב, עלינו לבדוק מדוע אין זה הסוף, לבדוק מה עוד חסר. הרצון שבמלכות דאין סוף, הוא רצון טוב מאוד, הוא רצון משלה, עצמאי. אבל מה חסר? החסר הוא, שזה רצון לקבל בלבד. כלומר, בחינה ד' נמצאת במצב כמו שבבחינה א', מצב בו היא אך מקבלת. אולם הרצון לקבל שבבחינה א', היה מן הבורא. וכאן, הרצון לקבל שבבחינה ד', הוא מצד הנברא.

בבחינה א', הנברא מרגיש שהוא לא משפיע כמו הבורא, ואז מתפתחת מבחינה א', בחינה ב'. גם בחינה ד', כאשר היא מתחילה להתמלא באור, מרגישה שהיא "מקבלת". בחינה ד' מרגישה כמקבלת, כמו שבחינה א' מרגישה כמקבלת. אך בכל זאת, ההבדל ביניהן הוא עצום.

כשבחינה א' מקבלת, היא לא מרגישה שום בושה. היא מקבלת, כי כך הבורא ברא אותה. זה כמו שתינוקות או ילדים - כשמקבלים, אין הם מרגישים כמקבלים. הם מרגישים כשייכים להורים שלהם, כחלק מהם, אין להם עדיין רשות בפני עצמם, ולכן לא מתביישים לקבל. בחינה א' לא חשה בושה מכיון שאין היא מרגישה את עצמה כנבדלת, אין לה הרגשה שהיא "נברא". אך לבחינה ד', לעומתה, יש רצון לקבל משלה, והיא חשה באופן עצמאי שהיא רוצה לקבל, ולכן, כאשר בחינה ד' מרגישה שהבורא ממלא אותה, היא מרגישה בושה.

מהי בושה? תחושת הבושה היא הרגשת השוני בין המקבל ו הנותן. במלכות דאין-סוף, הרגשת הבושה מבטלת את כל התענוג שיש לה מקבלת האור. בעוצמה כזו, שהיא מעדיפה שהאור יסתלק ממנה, רק שלא תרגיש שהכלי שלה, והמילוי שבו, הם כל כך שונים אחד מהשני. בחינה ד' לא מסוגלת להרגיש את השוני הזה, ולכן היא מגרשת את האור, ומסתלקת ממעמד ה"מקבלת" בפעולה הנקראת צמצום א'. [איור 7].