אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / קורס מקוצר בפתיחה לחכמת הקבלה / שיעור 1 / שאלות ותשובות

מתוך: פתיחה מקוצרת 1

נושא: מבנה העולמות / שיעור 1: ו) שאלות ותשובות – שיעור 1

שאלה: מדוע כשמלכות דאין סוף הצטמצמה זה נקרא "עולם הצמצום"?

תשובה: לבחינה ד' יש רצון משלה; היא, בעצמה, רוצה לקבל תענוג מן הבורא. כך היא התפתחה. הרצון שלה נקרא "מלכות", כדי להראות על שליטת הרצון. כל מצב ומצב של המלכות, של הנברא הזה, נקרא עולם. ולכן, המצב שבו מלכות צמצמה את עצמה מלקבל נקרא "עולם הצמצום".

שאלה: חוכמת הקבלה מטרתה להבין איך לקבל, בלי לחוות את הבושה?

תשובה: תכלית הנברא, וכל מה שאדם צריך ללמוד, זה רק כיצד לקבל מהבורא את כל הטוב והעונג, שהוא הכין בשבילנו. במידה בה נדע כיצד לקבל, אנחנו נרגיש את מה שהוכן בעבורנו, ומיהו "נותן התענוג". אז אנחנו נגלה את העולם העליון, ואת כל השלמות והנצחיות, מפני שזה כבר יהיה לטובתנו. אם היינו רואים את מה שהוא הכין לנו בעודנו לא ראויים, כלומר כאשר אנחנו עוד לא יודעים כיצד לקבל, היינו מרגישים בושה כה גדולה ואיומה (שנקראת " גיהנום") שהייתה מונעת מאתנו להתפתח בצורה נכונה. זו הסיבה שבגללה יש הסתרה, וההסתרה תימשך עד המצב, שבו אנחנו נדע כיצד לקבל. למי שהשיג את הידע הזה הכל נפתח, העולמות נפתחים, אדם זה מתחיל לחיות בכל העולמות יחד, ועובר לצורת חיים נצחית ובלתי מוגבלת. הכל תלוי ברכישת חוכמת הקבלה.

שאלה: מהו מקור הכינוי "מקובל"?

תשובה: כאמור, לקבל אפשר רק בלי בושה. כשאדם יכול לנטרל את הבושה, הוא יכול לקבל, ולכן הוא נקרא "מקובל".

שאלה: הסבל שלנו הוא בגלל הבושה?

תשובה: כל הסבל שלנו הוא כתוצאה מהבושה. הסבל מורגש בנו כתוצאה מחסרון האור, מחסרון התענוג. חוץ מרצון לקבל ותענוג, שנקרא אור חכמה, אין דבר במציאות. כלום. בחינה ד', "הנברא", זה רצון ליהנות עם התענוג שבתוכו, וזהו זה. אחר כך, מהמצב הזה מתקדמים הלאה: בשלב הבא, הנברא לא רוצה שיהיה בפנים מילוי. הוא מרוקן את עצמו, ונשאר רצון, ללא תענוג בתוכו. הרצון זה הנברא עצמו. כלומר, הנברא יכול להיות עם תענוג בפנים או בלי תענוג, וחוץ מזה אין עוד מצבים. או שיש תענוג, או שאין תענוג, או שיש תענוג חלקי.

כשיש לנברא תענוג, והתענוג נמצא לגמרי בתוך הרצון, זה נקרא עולם אין סוף. אם הנברא נפטר לגמרי מכל התענוג, זה נקרא עולם הצמצום. ומצבי הביניים, כשהנברא ממולא חלקית, זה נקרא בשמות העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עולמות דקליפה, עולמות דקדושה.

כל שמות האובייקטים-הנבראים שבעולם הזה או בעולמות הרוחניים, כגון: מלאכים, שדים, רוחות, בני אדם, חיות, אבנים, צמחים וכו', אלו הם רק חלקים של רצון לקבל, ובתוכם קצת אור. במידה והרצון לקבל מלא בתענוג המתאים לו, הנברא מרגיש זאת כתענוג. במידה והתענוג שממלא את הרצון לקבל הוא מועט מהרצון, ולא ממלא את הכלים לגמרי, אז הנברא מרגיש סבל.

זו כל המציאות שלנו: מעט תענוג - ומעט סבל. ולכן חוכמת הקבלה היא דבר כה שימושי; חוכמת הקבלה מלמדת את האדם כיצד להתמלא בצורה נצחית ומושלמת.

שאלה: מהו בעצם ההבדל בינינו לבין החיות?

תשובה: ההבדל בינינו ובין החיות, הצמחים, המלאכים, האבנים וכו', הוא רק בגודל הרצון לקבל. ניתן להגדיר זאת כך: בהתפתחות מלמטה-למעלה (מהנברא לבורא) הרצון לקבל הנמוך ביותר נקרא דומם, מעליו צומח, מעליו חי, מעליו מדבר, ומעליו אלוקות. [ראה איור 9, בהמשך].

ההבדל בין דומם צומח חי ומדבר (דצח"מ) הוא רק בגודל הרצון לקבל. עד כמה שהרצון לקבל מפותח יותר, כלומר קרוב יותר לבורא בגודלו, כך גם חשיבותו עולה.

שאלה: אם אלוקות זה הרצון לקבל הכי גדול, איך זה שהבורא הוא בעצם "להשפיע"?

תשובה: הבורא הוא רצון להשפיע, אולם כדי להגיע לרצון להשפיע כמו של הבורא, דרוש הרצון לקבל הגדול ביותר.

שאלה: האם דומם, צומח וחי יכולים להגיע לאלוקות?

תשובה: אם מדובר על דצח"מ שבטבע – הטבע לא זז ולא משתנה, ולכן, אף פעם הדומם שבעולם שלנו לא יהפוך לצומח, לחי או למדבר. אך אם מדובר על דרגות הרצון שבאדם, אז כך האדם מתפתח: תחילה יש לו רצון של דומם, הוא מרגיש טוב, ולא רוצה כלום. אבל אחר כך, הרצון מתחיל לגדול בתוכו ומתפתח לצומח, חי ומדבר (נושא זה מוסבר היטב ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" מאת בעל הסולם).

באדם, הרצונות האלה מוגדרים מאוד, וכך גם בטבע. והם לא מתפתחים בהתאם לסברה של דארווין. אלא בין דומם לצומח יש דרגת ביניים שנקראת קורלים (אלמוגים), בין צומח לחי יש דרגת ביניים שנקראת כלב-שדה (ישנה חיה מיוחדת אשר חיה כמו חי, אך ניזונה כמו צמח), בין חי למדבר יש דרגת ביניים שנקראת קוף, ובין המדבר לאלוקות, זוהי הנקודה שבלב.

שאלה: הרצון לקבל בבחינה א' ובבחינה ד', הם שווים בעוצמתם?

תשובה: את הרצון לקבל שבבחינה א' ברא הבורא, והוא נחשב לרצון הקטן ביותר, והרצון לקבל שבבחינה ד' הוא רצון שהתפתח בנברא, והוא נחשב לרצון הגדול ביותר.

שאלה: בבחינה ד', הנברא בוחר לקבל. איך זה מסתדר עם הדומם?

תשובה: לפי ד' בחינות דאור ישר: הבורא זה רק רצון להשפיע, ואח"כ בבחינות א' ב' ג' ד', זה התפתחות הרצון לקבל, מקטן לגדול. וכאן, בדצח"מ זה בצורה הפוכה, לפי ההתפתחות מלמטה למעלה, מהעולם הזה, בחזרה, כלפי הבורא.

שאלה: מהו מקור הבושה ?

תשובה: אם הבורא היה נותן לנברא רק רצון ליהנות, והיה נותן לו תענוג, אז הנברא לא היה מרגיש בושה. הוא היה מקבל ונהנה. כשחתול מקבל ממך משהו, הוא איננו מתבייש. מדוע? כי הרצון לקבל של החתול כה קטן, שהוא לא תופס, הוא לא מקבל ממך ביחד עם האוכל את התכונה שלך - שאתה הוא "נותן האוכל". בשביל לתפוס את זה צריך להיות אדם מפותח.

הבורא נתן לנברא, חוץ מן הרצון לקבל, גם את הטבע שלו - רצון להשפיע. הוא עשה את זה 'מאחורי הקלעים', במכוון. בספרות הקבלית זה מוסבר כך שהרצון לקבל נברא בצורה ישירה, ואת הרצון להשפיע הוא מוסר לו דרך עקיפין. הנברא לא מרגיש שהוא מקבל מהבורא את תכונת ההשפעה, אלא הוא מרגיש תענוג בשפע שמקבל, וכשהתענוג הזה ממלא את הרצון לקבל שלו, פתאום הוא מרגיש שבין הרצון שלו והתענוג שבו משהו לא מסתדר. פתאום משהו מפריע לו ליהנות. נוספת לו עוד מחשבה כלשהי; הוא מתחיל להרגיש יחס מסויים לתענוג, חוץ מההנאה ממנו. הנברא מרגיש שהמשפיע נמצא שם בפנים, וזה מקלקל לו את הטעם, את ההנאה, אבל אין מה לעשות. הבורא עשה זאת במכוון, כדי שזה ישמש לנו כקרש קפיצה: את ההרגשה הלא נעימה הזאת, אנחנו נרצה לנטרל – וכך נוכל להגיע לדרגתו. אנחנו נרצה להיות כמוהו. אדם יכול לנטרל את הרגשת "בעל הבית", את הרגשת "הנותן", רק במידה שהוא (האדם) נעשה כמוהו.

שאלה: כלומר, המקובלים חיים, ומרגישים טוב עם הקבלה.

תשובה: המקובלים חיים ומרגישים טוב עם הקבלה, בגלל שהם יודעים לנטרל את הרגשת הבושה, ויודעים, במקום בושה לתת. למקובלים יש תענוג כפליים: מקבלה ומנתינה, מ"העולם הזה" ומ"העולם הבא". יש להם את שני העולמות, ובגלל זה הם רוכשים נצחיות ושלמות. שום דבר לא יכול 'להזיז להם', כי הם רוכשים את שתי הבחינות - שני סוגים של טבע בעוצמה שווה: רצון לקבל ורצון להשפיע, באותה העוצמה.

שאלה: איך כל זה בא לידי ביטוי אצלנו, בחיים שלנו?

אם היינו כמו בחינה א', מקבלים, ויחד עם התענוג מקבלים גם את תכונות הבורא, אז היה טוב... כי ככל שהיינו מקבלים יותר, כך גם היינו מקבלים יותר כלים דהשפעה, יותר רצון להשפיע. אבל אצלנו זה לא קורה כך. אנחנו נמצאים תחת הצמצום, ותחת כל העולמות. ניתן לראות זאת באיור 10- שרטוט כללי של כל המציאות. ממנו גם יהיה יותר ברור, שאנחנו לא בדיוק נמצאים בד' הבחינות האלו, שנקראות ד' בחינות דאור ישר. [חלק ה - איור 1].

שאלה: מה הקשר בין ד' הבחינות לשם הוי"ה?

תשובה: אותן ד' הבחינות בהן מבורא מתפתח נברא, נקראות בשמות של הספירות: כתר, חכמה, בינה, ז"א, מלכות. או בשמות של העולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו כן, אנחנו יכולים לכנותן באותיות, שהן קוצו של יו"ד כנגד כתר. יו"ד כנגד חכמה. ה"ר (ה ראשונה) - בינה. וא"ו - ז"א. וה"ת (ה תחתונה) - מלכות.

בינתיים אלו הם רק סימנים. יכולתי לנפח את כל התמונה הזאת יותר: דומם, צומח, חי, מדבר, להוסיף כל מיני הבחנות, אבל אני פשוט רוצה להראות, באופן כללי, שחוץ מזה (מד' הבחינות) - אין כלום. זוהי בעצם, הסכמה הכללית של כל המציאות.

שאלה: הסברת שבבחינה א' חסר "כלי", ובבחינה ד' מה חסר?

תשובה: לנברא שבבחינה א' חסר רצון מעצמו, וחסר גם רצון להשפיע. רק דבר אחד קיבל מהבורא - רצון לקבל. עכשיו, הבורא רוצה שהנברא יהיה לא רק "מקבל", אלא שיהיה כמוהו. לשם כך הנברא צריך לקבל גם רצון להשפיע, אז בשלב ב', הוא מקבל מהבורא את הרצון להשפיע. אולם את שניהם; גם את הרצון לקבל בבחינה א', וגם את הרצון להשפיע בבחינה ב', קיבל הנברא מן הבורא. כלומר הן לא בחינות שלו. עכשיו, כשקיבל מהבורא רצון להשפיע, אז כיצד הוא יכול להשפיע?

בבחינה א' – את הרצון לקבל, הנברא יכול למלא מיידית, משום שמהבורא בא המילוי-אור. אבל את הרצון להשפיע, שהנברא מקבל מהבורא, הוא מקבל כאילו בדרך בלתי ישירה. כי כאן הוא מקבל תכונה של הבורא, כתוספת על הרצון לקבל שלו. ואז אין לנברא מה לתת, הוא לא יכול לממש את התכונה הזו, שברצון להשפיע. איך הוא יתן? מה בכלל יש לו לתת? ואז הוא נזכר, שהבורא בעצם רוצה ליהנות ממנו, שהבורא רוצה שהוא יקבל. אז הוא מקבל. החלטתו זו הינה כבר בחינה אחרת - בחינה ג'. זה נכון, שבבחינה ג' ישנה החלטה של הנברא: "אני הולך לקבל בשביל הבורא", אבל את כל הכוחות שבהם הוא משתמש הוא קיבל מהבורא. ואז, אין לו בכלל שום דבר, לא יכולת לקבל ולא להשפיע. כלום.

מה דוחף את הנברא הלאה, להתפתחות? הצורה הישירה שקיבל מהבורא. מהבורא הוא קיבל דחף להיות מקבל. ואז עכשיו, בבחינה ד', הוא באמת הולך ומבצע את הדחף להיות מקבל. כלומר, בחינה ד', היא בעצם החלטת הנברא להיות נברא. ובבחינה ג' הנברא נמצא במצב בו הוא כמו הבורא.

לכן בחינה ג', זעיר אנפין, נקרא הקב"ה, זעיר אנפין דאצילות, זה הקב"ה. ומלכות נקראת שכינה, כלומר אוסף כל הנבראים. בבחינה ג' נמצאים במצב כמו שהבורא נמצא בו, כלפי הנברא; יש לו הכל, ואין לו כלום. מה הוא חייב? מה הוא צריך? את הרצון לקבל. ואז הוא מפתח אותו.

נדבר עוד רבות על ארבע הבחינות האלו, מכיון שחוץ מהם אין כלום. במה שעכשיו למדנו, אתם תיתקלו שוב ושוב לאורך כל הדרך. בסופו של דבר, מה שידבר בנו ושבו אנחנו נתעסק, זה בארבע הבחינות האלו. חוץ מהן אין כלום, כל היתר זה רק התפתחות והתקשרות כל התכונות האלו, בחזרתן לשורשן.