שיחה 1, 20.07.05
תקציר: הרב המקובל ברוך שלום הלוי אשלג, הרב"ש, בנו בכורו של בעל הסולם, מביא בהקדמתו לספר "פרי חכם - אגרות", מאמר ששמע מפי אביו, "בעל הסולם" המבאר את עניין ההשגה הרוחנית.
במאמר חשוב זה פורש בפנינו הרב אשלג את עקרונות היסוד בתפישת המציאות על פי חוכמת הקבלה ואומר, כי 3 מושגים מגדירים את גבולות ההשגה הרוחנית:
עצמותו - אינו ניתן להשגה.
אין סוף - מחשבת הבריאה, רצונו להיטיב לנבראיו, הקשר בין "עצמותו" לנשמות.
הנשמות - המקבלים את הטוב שברצונו להיטיב.
האור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג, וכל מה שאנחנו מדברים בעניין האור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. כלומר, אנחנו תופסים את העולמות הרוחניים רק על פי חושינו והרגשתנו, וכל השינויים בתפיסת המציאות שלנו תלויים אך ורק בכלים הרוחניים שלנו, היינו בחושינו.
באור עצמו אין שינוי, אלא הכול תלוי רק בנבראים המקבלים את השפע.
"אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם."
חוכמת הקבלה מדברת רק מתוך ההשגות בתוך הכלים של המקובלים בפועל, המושגות בצורה מציאותית, ממשית ומוחשית, שניתן לבדוק, למדוד, ולחזור עליהן. וכן למסור אותן למישהו מתוך הכתב, או מתוך סוג מסירה אחר, כך שיוכל לשנן את הדברים, ולוודא כי מה שנמסר לו, הוא בהחלט כדברי המסר. ורק לאחר כל הבדיקות הללו, מתקבלים כתבי מקובלים כאמיתיים. לכן הכלל "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם" בא לומר, שבחוכמת הקבלה אין מקום לאמונה, לדמיונות או להנחות. ושלא כמו בחוכמות למיניהן, ואפילו במדע עצמו, אין בה שימוש בהשערות, ובתיאוריות.
אלא במדע, המדען תחילה מעלה השערה, ואז חוקר, בודק, ומאשש או מפריך אותה. ואם מאשש, אז התיאוריה הופכת לעובדה שנעשה בה שימוש בפועל. ויש מקרים במדע (במיוחד בכימיה שעוסקת בתכונות החומר), שיוצרים תרכובות שמתבססת על ניסיון העבר, לפי יחסים וקשרים שקיימים בין חומרים, ועל פי נוסחאות למיניהן, אבל לא בהתבסס על שום חוק שגילו בטבע. ולאחר מכן משתמשים בתרכובות האלה. בנוסף לכך, המחקר המדעי נעשה מתוך מה שניתן לחקור ולהבין בחמשת החושים של האדם, ובשכל שלו. כלומר חקירה על פני השטח בלבד, ולא לעומק החומר. ולכן החוקים שמגלים היום, יכולים להיות לא נכונים מחר, כשיגלו בטבע חוקיות אחרת, ואפילו הפוכה.
אמנם התפתחות המדע, והתקדמותו, מביאות לאדם גאווה, על שהמדע פותח בפניו אופקים רבים, ושהמדע עצמו יותר מתגלה ומגולה. ולכן האדם לא מוצא בזה טעם לפגם. אבל זהו פגם. כי התפתחות המדע מורה על כך, שהשגתו היא בכל פעם חלקית, אם לא שגויה. והיא נכונה לזמן מה, עד שמגלים שכבה נוספת בהשגת החומר, או בהשגת החוקים בהם החומר מתקיים.
ומכאן, שהיחס של האדם למדע נובע מחוסר ראייה, וחוסר ידיעה, שקיים יחס אחר למציאות, שבו תופסים את החוקים העומדים מאחורי החומר, ואותם מכירים, ומבינים. כי החוקים שמגלים בחוש השישי, בנשמה, אינם משתנים מהיום למחר. אלא ככל שמתקדמים, מגלים אותם יותר לעומק, ולעולם אין סתירה למצב הקודם. המצב הקודם רק מתברר יותר, מתוך שפותחים בו יותר מרכיבים, ואת הקשר ביניהם. אבל מה שגילינו אתמול, לא נוכל לסתור למחרת. מפני שגם אתמול הגילוי היה בכלי האמיתי, שנקרא נשמה. וכל שהיה אתמול נשאר, רק מורחב בכלי נרחב יותר, ביום המחר. ולעולם אין סתירה, והשערות שנופלות פתאום, ובמקומן באות תיאוריות חדשות.
לכן הכללים "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם", ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", הם כללי יסוד בחוכמת הקבלה. והדרישה להם היא בסיסית, ומוצקה עוד הרבה יותר מאשר במדעי העולם הזה. זאת אומרת, כתבי הקבלה הם השגות של אנשים, שבדקו אותן, ושוב חזרו ובדקו, ומתוך הכלים המתוקנים שלהם, ראו שזה כך.
"והוא, כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.
וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:
א': עצמותו ית'.
ב': א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] .
ג': הנשמות."
המקובלים השיגו, שכללות המציאות, היינו, הכוח העליון, והאדם, וכל מה שקיים, ואפשר לדבר בו, מתחלק לעומת השגתו של האדם, בשלוש הבחנות: עצמותו, אין סוף, נשמות.
"א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה"."
למקובלים מתגלה הכל. לכן הם השיגו שיש עצמותו, אבל יחד עם זאת, הם השיגו עד כמה אפשר לחקור, להבין, ולהיות בקשר עימו. והיכן גבול ההשגה, שמשם והלאה עלולים להתבלבל, ולעשות פעולות שאינן בגדר השגה הטהורה, מדע טהור, ומתוכן להסיק מסקנות לא נכונות, ולכן הם אוסרים על זה כביכול. אלא שבחוכמת הקבלה אין איסורים, "אסור" נקרא, אי אפשר.
מה שמתגלה בתוך הכלים של אדם, מתגלה כמחקר מדעי על טבע המציאות כולה. אבל מתוך המחקר הזה מגלים, "אשר המה" כל יתר מרכיבי המציאות, "נכללים כולם בעצמותו". ועצמותו עצמו, כשהוא מושג לאדם, הוא מושג בצורה ש"אין אנו מדברים כלל". מפני שאין בו יותר השגה מהיותו השורש, ועצמותו. ומכאן גם שמו, "עצמותו", שבפני עצמו הוא קיים, אבל כלפי הכלים של האדם לא מושג יותר מאשר הקיום שלו.
"ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.
א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה."
עצמותו נסתר מאיתנו, מלגלות לנו תכונותיו. אלא אנחנו משיגים אותו רק כקיים כשורשנו, ומשיגים, שאי אפשר לנו להשיג יותר. הקשר בין הנשמות לעצמותו נקרא "אין סוף", והוא מושג לנו לפי הכלים שלנו, כי שם אנחנו קיימים כשורש. אבל בעצמותו אין לנו שום קיום. ומתוך כך עולה השאלה, איך בכל זאת משיגים את עצמותו, אם לא נמצאים בו, ואין לנו קשר עימו?
באין סוף השורש שלנו. אנחנו נכללים בו, ולכן משיגים אותו במידת השתוות הצורה עם האין סוף. ואפשר לדבר עליו משני כיוונים, מצד היחס של עצמותו לנשמות, שהוא יחס אינסופי, ובלתי מוגבל. הנשמות לעולם אינן מרגישות הגבלת טובה מעצמותו. ואם יש הרגשת הגבלה, חוסר יחס, ליקוי ביחס של עצמותו לנשמות, זה הכל על חשבון הנשמות. ונעשה כך מתוך סיבות, תנאים, ומטרות למיניהם. אבל היחס של עצמותו לנשמות הוא תמיד אינסופי, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" בצורה בלתי מוגבלת. ומצד הנשמות המשיגות, שמתקנות את הכלים שלהן בהתאמה לאין סוף, היחס של עצמותו מתראה להן ככזה.
"ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב."
צריך להוסיף, שהנשמות מקבלות את ההטבה לפי חוק השתוות הצורה. רק אם בעצמן קבעו שרוצות להשתוות להמשפיע. מה הכוונה "בעצמן"? שבהתפתחות החומר לדרגתו האחרונה, הוא הגיע למצב שהתחיל להרגיש גם את היחס של עצמותו לנשמות, והחליט שרוצה להיות בדומה להמשפיע לו, ולהגיע בעצמו למצב אינסופי מצד הכלי. זאת אומרת, כמו שעצמותו משפיע בצורה אינסופית לנשמות, כך הנשמות מגיעות לצורת ההשפעה האינסופית אליו.
כי מצמצום א' והלאה, לפי החוקים שתלויים במסך ואור חוזר בכלי החדש, ברצון להשפיע, ולא ברצון לקבל - הנשמות, שהן חלקי אדם הראשון שכבר יצאו מצמצום ב', ומקשר בין בינה ומלכות, מקבלות את ההטבה רק לפי המידה שמשוות צורתן לאין סוף.
"א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה" "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ללא הגבלה "מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשיה." כמו באין סוף. זאת אומרת, שמעצמותו אין לנו שום דבר. יש קו הפרדה, שלא מרגישים יחס ממנו, אלא מרגישים רק את האין סוף. ומאין סוף, אותה ההטבה, שהיא היחס של עצמותו לנבראיו, יורדת ומשתלשלת דרך העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.
שרטוט 1
המקובלים נוטים לא להתחשב בעולם אדם קדמון, ולעיתים מחברים אותו עם עולם אין סוף. כי בעולם אדם קדמון אין הגבלות או המעטת האור. אלא עולם אדם קדמון רק מפרט את מה שיש באין סוף, ומסדר את היחס האינסופי הזה, לפי אורות וכלים. זאת אומרת, בעולם אין סוף לא מבחינים בשום חלוקה, שם אור אחד בכלי אחד. ולעומת האין סוף, בעולם אדם קדמון ישנה חלוקה ל: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. לפי הפרצופים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ובערך הפוך, אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בכלים. עולם אדם קדמון כביכול מפרט, מחלק, את האור לפי הכלי. לכן הוא נקרא "תחילת הקו".
עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, פועלים כבר להמעטת האור. להמעטת ההטבה שבאה מעצמותו אל הנשמות. הנשמות נמצאות בעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), עולם האצילות נותן רק נוסחה של החוק לפיו באה ההשפעה של עצמותו אל הנשמות. זאת אומרת, עולם האצילות הוא התוכנה שלפיה מתקיים הקשר בין הנשמות להטבה. כי בעולם אדם קדמון ההטבה רק התחלקה לפי סוגי עביות הכלי כלפי האור. ובעולם האצילות, היא מתחלקת כבר לפי יכולתן של הנשמות להשתוות, להגיע להשוואת הצורה לאותה השפעה שג"ר דאצילות מראה כדוגמה, וז"ת דאצילות מקבל מהתחתונים. הצורה שמקבל ז"ת דאצילות היא הצורה שהנשמות שעולות ומצטרפות לאצילות, מביאות לעולם האצילות.
שרטוט 2
יש רצון שנקרא מ"ן, והוא עולה לאצילות. לפי המ"ן הזה, הכלי שבז"ת דאצילות מקבל צורה מסוימת - מסך, ג' קווים, צלם. ואז בהתאם להשתוות הצורה של הז"ת דאצילות לג"ר דאצילות, הג"ר דאצילות משפיע לו את ההטבה. הג"ר דאצילות עצמו בנוי בצורה כזאת, שיש בו הגבלות, שאותן למדים בפרטות - מלכות נגנזה ברדל"א (רישא דלא אתיידע, י' ספירות של ראש העתיק), גניזת אבא ואמא פנימיים, ג' קווים, פרצופי ערות, פרצופי צלם, חלוקת הבינה לתבונה ראשונה, שנייה, שלישית. האור שמתגלה בז"ת רק בכלים מחזה ומטה, ולא בחזה ומעלה. ההגבלות הן רבות, וכולן נועדו לתת לנשמות אפשרות לקבל את התיקונים בהדרגה, כך שכל נשמה ונשמה תוכל לעלות, וכביכול להטביע את עצמה, לקבוע את צורתה בזו"ן דאצילות. ובזו"ן דאצילות נכללות בסופו של דבר הנשמות כולן, ומהוות מעצמן את אותו הכלי שמקבל יחס אינסופי של עצמותו אליהן.
שרטוט 3
ומה כלפי העולם הזה? בעולם הזה נמצא האדם בחמשת החושים שלו, עם הרצונות הגשמיים שלו שבאים לביטוי דרך החושים. הוא אינו חלק בתמונה הרוחנית, מפני שרצונותיו אינם יכולים להיות מכונים כמ"ן לזו"ן דאצילות, לז"ת. ולכן בעולם הזה אנחנו נמצאים במצב הנקרא חוסר הכרה. היינו, ברצונות גופניים, ורצונות לכסף, כבוד, ומושכלות. וכך עד להתעוררות הנקודה שבלב, שממנה והלאה נכנסים לפיתוח הנשמה.
אבל עד לסוף עולם העשיה, היחס של האין סוף, הוא אותו יחס אינסופי. אפשר לצייר זאת כך, שמצד האין סוף יש בכל העולמות אורות כמו באין סוף. אלא בכל עולם ישנם כלים, "וילונות" שמסתירים את האור. ובכל מדרגה ומדרגה מביאים אותו בצורת הגבלה מיוחדת, כך שלנשמות תהיה האפשרות להתחבר לפי חוק השתוות הצורה, כל פעם בדרגת אורות גבוהה יותר. ובצורה כזו להתקדם עד כניסתן לאין סוף. אבל מצד העליון, אף פעם אין הפחתת רצונו להיטיב, אלא הוא תמיד כאינסופי.
שרטוט 4
במילים אחרות, ככל שהעולם נמוך יותר, הוא כהה יותר. אבל האין סוף שבו, הוא אותו האין סוף. אלא שהעולם מסתיר אותו יותר, ורק מה שעובר דרך ההסתרה, ובצורה שבה עובר דרך ההסתרה, מביא האין סוף לנשמות שנמצאות באותו העולם. זאת אומרת, הנשמות בעולם העשיה, בעולם היצירה, ובעולם הבריאה, מקבלות את האין סוף שמגיע להם דרך העולם. כך שחלק האין סוף המגיע אל הנשמות בעולם הבריאה, נקרא עולם הבריאה, זאת אומרת, האין סוף מתלבש בצורה שנקראת עולם הבריאה. ואם מתלבש בצורה אחרת נקרא עולם היצירה, ובצורה אחרת, נקרא עולם העשיה.
שרטוט 5
בתוך העולם ישנו אותו אין סוף. רק הלבוש שלו מותאם בדיוק למיקומה של כל נשמה ונשמה שנמצאת בעולם, על מנת לתת לנשמה את האור, בצורה שבה הנשמה תתעורר לתיקון, ותוכל לקבל כוחות, והבנות כדי להיתקן. וכך תגיע למדרגה יותר גבוהה של קשר בין האין סוף אליה, שנקראת עולם יותר גבוה. זאת אומרת, ההעלמה על האין סוף בעולמות היא תמיד מלמעלה למטה, והיא העלמה שבאה כלפי הנשמות כעזרה. לכן עלינו להבין, שבכל מצב ומצב, כל ההסתרות, וכל ההרגשות, אפילו הבלתי נעימות ביותר, שאנחנו עוברים, הן הן אותו האין סוף, רק שהתלבש בצורות כאלו. כי אותו בלבד אנחנו מרגישים המלובש בעולם, אלא שבכל פעם מרגישים אותו בצורה הטובה ביותר, הקרובה ביותר, הנכונה ביותר, לתיקון שלנו.
וכאשר מדובר בעבודת האדם ממטה למעלה, צריך אדם בכל מצב להשתוקק, ש"ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא" היינו הך, ו"דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". שתמיד יש לאדם קשר עם האין סוף, עם הבורא, מפני שהיחס מלמעלה למטה לא התקלקל, ולא בא לצורות לא טובות כלשהן, אלא האדם מקבל מלמעלה רק את ההשגחה הטובה ביותר. והצורות שהוא עובר, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית, הן גילוי אותו היחס האינסופי, שנמצא אף במדרגה הקטנה ביותר.