שיחה 3, 22.07.05
כללות המציאות מתחלקת לשלושה מרכיבים: עצמותו, שהוא הכוח העליון המושג לנו כקיים היחיד. אין סוף, שהוא הקשר של עצמותו אלינו, והוא המצב התקין האמיתי של הנשמות. והנשמות, היינו אנחנו. וחוכמת הקבלה עוסקת בדרך שבה מגיעים עצמותו והנשמות למצב האין סוף. אותו המצב שנברא, וקיים מלכתחילה על ידי עצמותו.
אלא שהנשמות נבראו במכוון בצורה שהן נמצאות בחמש דרגות הסתרה, חמישה עולמות מהאין סוף. כדי שתוכלנה בעצמן, בבחירה חופשית שלהן, להרגיש היכן הן נמצאות. ולקבוע את המצב שבו הן שרויות כמצב רע, לעומת מצב האין סוף שהוצב על ידי עצמותו, שייקבע אצלן כטוב. ולאחר קביעת המצבים הזו, יש לנשמות עוד בחירה חופשית להגיע דרך חמישה עולמות, או דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, לאותו המצב, הנקרא אין סוף. וכשהן מגיעות בעצמן מתוך ההסתרה לאותו המצב, הן משיגות את פעולות עצמותו, מה הוא עשה, מהי מחשבת הבריאה, איך בנוי האין סוף, ומדוע המצב הזה הוא הטוב המוחלט.
שרטוט 1
יוצא, שכל חמשת העולמות הם הסתרות כלפי הנשמות בלבד. והנשמות מגלות שמצב האין סוף הוא המצב היחיד שקיים, מוחלט ובלתי משתנה. אלא הן היו בחמש דרגות הסתרה, בחמש דרגות ערפול חושים, ולכן הרגישו את עצמן לא בטבע האין סוף, אלא בטבען עצמן. והתהליך שעוברות הנשמות, כדי להכיר את מצבן כרע, ולהגיע ממצבן למצב האין סוף כטוב, נקרא "חוכמת הקבלה". ואנחנו לומדים אותה, היות שהיא חוכמה הנמסרת על ידי אנשים שעברו את הדרך, ובשימוש בה אפשר לעבור את הדרך ביתר מהירות וקלות.
שרטוט 2
"אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין."
האדם לעולם אינו יכול להשיג משהו, שלא בכלים שלו. התפיסה, ההרגשה שלו כוללת תמיד שני חלקים: "האני" שנקרא חמשת החושים, הרגשות של האדם. ומה שנכנס בתוך האדם, ונקלט בו. ושניהם יחד זה מה שהוא מרגיש. זאת אומרת, ההרגשה של האדם כוללת תמיד משני מושגים, "משיג" ו"מושג". שאדם אינו יכול להבדיל ביניהם.
הוא אינו יכול לומר מי הוא האני, שאינו מרגיש כלום. כי אם אינו מרגיש כלום, אי אפשר לומר "אני". אלא "אני" זו כבר הרגשת האני שקיים באיזו מציאות, ויכול לומר משהו על עצמו. ואז המשיג נמצא כבר יחד עם המושג. כמו כן, אין אדם יכול לומר איך המציאות החיצונית קיימת מחוצה לו, מבלי שיתערב בה בכלל. כי האדם קולט את המציאות רק בתנאי שהיא נמצאת בתוכו. ואחרת אינו יכול להרגיש אותה, או לדבר עליה. האדם גם איננו יודע "מי אני?", מבלי לשייך את עצמו לאיזו מציאות. זאת אומרת, אדם איננו יכול להשיג לחוד, לא את עצמו, ולא את מה שמחוצה לו, אלא השגתו כוללת תמיד את שני החלקים. יוצא, שמלכתחילה אנחנו בנויים ממשיג ומושג יחד.
שרטוט 3
כמו שמסבירה חוכמת הקבלה, קודם היה האור העליון, והוא ברא רצון לקבל כיש מאין. מהאור, מ"מחשבת הבריאה", המחשבה לברוא את הנברא מהאור, שבו יש כוח, ומחשבה, ותכונה לתת, נברא רצון. והרצון שנברא, נברא יחד עם האור בתוכו פנימה. זאת אומרת, האור שהיה קודם, התהווה, ובנה סביבו רצון, שבתוכו היה אור. תחילה אור וקצת רצון סביבו, לאחר מכן יותר אור ויותר רצון, וכן הלאה. לכן הרצון מרגיש משהו, הוא רק כתוצאה מהאור הממלא אותו. ואין דבר מלבד האור והרצון שאותו הוא ממלא. לכן תמיד מדובר במצב המשותף בין אור ורצון יחד, כמה הרצון מגיב לאור שנמצא ממלא אותו.
שרטוט 4
"ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שיניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו."
אנחנו כל הזמן נמצאים במצב אחד בלבד, שנברא על ידי עצמותו, אבל אותו מצב האין סוף נסתר מאתנו, כי נמצאים אנו בערפול, בהעלמה של חמישה עולמות. מדוע אלה חמישה עולמות? האור העליון שבורא את הכלי, נקרא "שורש". והוא בורא את הכלי במצב א', שהכלי רוצה לקבל. לאחר מכן במצב ב', שהכלי רוצה להיות דומה לאור ולהשפיע. אחר כך במצב ג', שהכלי רוצה לתת כמו האור. ובמצב ד', שהכלי רוצה לקבל את כל מה שבא מהנותן. מצב הד' הוא המצב הסופי, שבו קיים רק הרצון הגדול של הנברא, ולכן בחינה ד' נקראת "נברא".
שרטוט 5
אם כן, ישנם חמישה שלבי התפתחות - שורש, א', ב', ג', ד', עד שהנברא יקבע את עצמו כנברא.
זאת אומרת, אם האדם מרגיש, רואה, שומע, נושם, מריח, טועם, ממשש משהו, אם הוא מרגיש את מצבו, אם הוא רוצה להגיב למשהו, מטעם שיש לו הרגשת קיום עצמו, והרגשה שמחוצה לו קיים משהו, שהוא נמצא בקשר עם מישהו. זה סימן שהאור העליון פעל עליו, ועבר בו בכל ארבע ההבחנות, ובהבחנה החמישית, בבחינה ד' שבאדם, הוא ייצר בו כלפי האור את ההרגשה "מי ומה אני", ו"כלפי מי אני מרגיש משהו". ובלי השתלשלות האור בארבע הדרגות הקודמות, אין דרגה חמישית, שבה אפשר לומר שיש נברא, והוא מרגיש ומגיב.
ומאחר שהנברא כולל בתוכו חמש דרגות, אז כשמדובר בהסתרה של הנברא, כדי שהנברא יהיה נסתר מהאין סוף, והאין סוף יסתתר ממנו בצורה מוחלטת, על הנברא לעבור הסתרה בחמש בחינות העביות שלו, וזה נקרא חמש העֲלמות, חמישה עולמות. לכן ההעלמה הזאת קיימת כלפי הנברא, ועליו להתגבר עליה, להתעלות מעל כל העלמה והעלמה, ובמקומה להביא את עצמו לגילוי. זאת אומרת, הרצון לקבל של הנברא מחולק לחמישה חלקים, והנברא צריך להתגבר על כל חלק וחלק, ובכל פעם לעלות כביכול, מעל אותו החלק שמסתיר ממנו את האין סוף. וכשעולה מעל לכל החלקים, אז נקרא שנמצא בעולם אין סוף.
שרטוט 6
אבל באמת, גם קודם לכן הוא נמצא בעולם אין סוף, ושום דבר לא השתנה בנברא למעט ההכרה העצמית. בדומה לחולה ששרוי בחוסר הכרה, ולאט לאט חוזר להכרה. אבל להבדיל מאותו חולה, האדם צריך ברצון ובכוחות שלו, לפתח בתוך עצמו רצון לחזור לאין סוף, ורק לפי הדחף הפנימי שלו, הוא חוזר אליו.
לכן אומר הרב"ש, "באלקות (באין סוף) לא שייך ספירות", ולא עולמות, ולא שינויים. אלא זהו המצב הקבוע שבו אנחנו נמצאים. מאין סוף ירדנו לעולם הזה, שקיימים בגוף ונשמה, וחוזרים בחזרה לאין סוף, רק כדי להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים.
שרטוט 7
כי הבורא ברא אותנו באין סוף, שבו אנו נכללים כנקודה בתוך האור, ומצדו זה נקרא מצב אין סוף, אין גבול.
אבל הנברא נמצא עדיין כנקודה בלבד, ויותר מזה אינו מרגיש דבר. אלא לאחר ששוברים אותו, מנענעים אותו, ומורידים אותו דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, שבא לעולמנו החשוך לגמרי. ורק כשמתחיל לטפס מהעולם שלנו, אז במדרגות שעולה הוא מתחיל להשיג את מחשבת הבריאה, משיג למה הוא נמצא בחושך, מה נקרא אור, מה הן התכונות שלו, האם תכונות האור טובות יותר מתכונות עצמו.
זאת אומרת, הנברא לאט לאט מתחיל להתייחס לבריאה מהסתרה לגילוי. הוא עומד מחוץ למדרגה, מחוץ לבריאה, מחוץ לעולם, ומתוך היגיעה שלו מגלה את העולם, את המדרגה הבאה. וכך על ידי היגיעה שלו הוא בונה את עצמו. שרוכש מחשבה, תפיסה וניסיון, ומברר ומבקר מה כדאי, ומה לא. ואז משיג את עולם אין סוף בכל הפרטים. ויותר מזה שמשיג, הוא כביכול גם בונה אותו, מתוך שלפניו עומדות אפשרויות, והוא בוחר מה כדאי ומה לא, ומה הוא רוצה שיהיה. ומכל מיני האפשרויות הבחירה היא בסופו של דבר, באפשרות אחת בלבד: "אין סוף".
כל התהליך הזה נעשה לפי המחקר, וההבחנות, והבחירה של האדם. שכך הוא משיג מדוע ברא הבורא דווקא את מצב האין סוף, כמצב היחידי המושלם. והאדם שמגיע אליו, הוא כביכול זה שבנה אותו. לכן כל התהליך שעוברים ממטה למעלה, שנקרא חוכמת הקבלה, נמצא ועובר בתוך האדם, בתוך הכלי שלו. וכמו שישנם האני והבורא בתחילה, כך הם נשארים, אלא האני מתחיל להיתקן, עד שהאור, מצב האין סוף, מתגלה בו בשלמות.
שרטוט 8
שרטוט 9
"וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון."
באדם יש רצון שמתפתח בהתמדה בחמשת האופנים העיקריים שלו, שהם חמשת החושים הרוחניים - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. ובנוסף, האדם נמצא בגוף בעל חמישה חושים גופניים. שהוא נצרך להם כדי שימצא בגוף, ומתוך הגוף יתייחס לרוחניות כמו לדבר שקיים, ולא קיים. שבאדם תלוי איך יתייחס לרוחניות, ואיך יבנה אותה, ולכן ישנה מציאות כזו, כמו גוף האדם, והחיים הגופניים.
האדם ניצב בתוך הגוף שלו, וכביכול מעליו העולם העליון. והאדם נמצא חופשי לחיות, ולהתקיים בחמשת החושים שלו, אמנם שהקיום הזה נקרא "עולם המדומה". ודווקא מתוך המצב הזה הוא יכול לבחור, כי נותנים לו נקודה שבלב, שנמצאת בגבול בין העולם הזה לעולם העליון. והוא תמיד נמצא באמצע, במצב הבחירה, שיכול לחיות בעולם הזה, או לפתח את הנקודה, ולהתחיל להכיר את העולם העליון. ולכן אנחנו מרגישים כעת את אותה מציאות מיוחדת שנקראת "העולם הזה", שנועדה לתת לנו אפשרות בחירה, מהנקודה שבלב ומעלה, או מהנקודה שבלב ומטה.
בטרם מרגיש האדם את הנקודה שבלב, איזה רצון להתעלת רוחנית, אי אפשר לומר שיש לו בחירה. אלא הוא מתפתח בחמשת החושים, וכשחמשת החושים מסיימים את התפתחותם, זאת אומרת, שבכל מה שהאדם יכול לקבל בהם, ולבדוק האם הוא מתמלא או לא מתמלא, בדק. אז מתעוררת הנקודה שבלב, ויש לפניו הבחירה, מה לעשות הלאה? אם להעדיף התפתחות לקראת העולם העליון, או לעזוב את ההתפתחות הזו, להרגיע את הנקודה שבלב באיזו דרך, ולהוסיף להיות בעולם שלנו. וכך בכל פעם הבחירה היא בין זה לזה. שמוסיפים לאדם הכבדת הלב, כובד הרצונות והתענוגים שהוא יכול להרגיש בעולם הזה, וכנגדם גדלה הנקודה שבלב. ויוצא, שהבחירה תמיד נמצאת ביד האדם. והאדם תמיד נמצא בין שמיים וארץ.
שרטוט 10
ולכן אומר הרב"ש, "ונתן לנו את החושים האלה", שבהם אנחנו מרגישים, ומשיגים מה שמתפעלים מהאור. אבל ההתפעלות היא תמיד מאוזנת, כדי לתת לאדם מקום לבחור בעצמו לאן להתקדם. ולהתקדם אדם יכול רק על ידי סביבה. כי במצבו, למעלה היא הקדושה, תכונות ההשפעה, ולמטה היא הקליפה, תכונות הקבלה, והאדם עצמו נמצא באמצע, בקליפת נוגה. ואם נמצא באמצע, איך יוכל לבחור? ובמה יבחר? לכן בקליפת נוגה הבחירה היא בפנייה לסביבה, כדי שהיא תוסיף לו רצון להתעלות לקדושה.
שרטוט 11
הבחירה איננה ביכולתו של האדם למצוא בתוכו רצונות, יוצרות, דחפים, אלא רק כלים חיצוניים. וכדי שיהיו לאדם הכלים החיצוניים הללו, התחלקה נשמת אדם הראשון למספר רב של נשמות. כך שלכל אחד יש נשמה פרטית משלו, ובנוסף, סביבה של נשמות רבות, שעל ידן הוא יכול לקבל את התמיכה להעדיף להתעלות לקדושה, במקום לרדת לקליפה.
"ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה."
ישנו מצב האין סוף, היכן שאור וכלי נמצאים יחד בשלמות ונצחיות. וישנו האדם שכביכול נמצא בעולם הזה, ובעצם מצבו עוד פָחוּת בהרבה מהרגשת העולם הזה. אם כן, מדוע כשחוזרים למעלה, הדרך כל כך מסובכת, לא מובנת, רצופת עליות וירידות? העניין הוא, שבאין סוף אנחנו נמצאים כאור וכלי יחד. אבל כדי שהאור והכלי יהיו יחד באמת, שנתערב יחד עם האור העליון עד שלא נרגיש הבדל בין כלי לאור, אנחנו יורדים מהאין סוף, ומתערבבים יחד על ידי שבירה, וירידה.
ובמצבנו הנוכחי גם אור וגם כלי הם במצב שבור, כדי שנכיר במצבים השבורים האלה, שיש לנו ניצוץ שבור, ורצון שבור, וביניהם נבחר את המצבים הטובים. לכן האדם בכל פעם נזרק ממצב של האור השבור, הניצוצות השבורים שבו, לכלי השבור שבו. ועד שמבחין איך לעלות, הוא עובר הרבה מאוד הבחנות פנימיות, ולכן המצבים כל כך מבולבלים. הכל הוא כדי שאדם יבחן נכון את המצבים הנכונים, ויגיע לאין סוף.
שרטוט 12