שיחה 3, 08.08.05
"והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב."
אם המלך טוב ומיטיב, כמו שאומרים מקובלים, וכל הבריאה נמצאת בשליטתו, ו"אין עוד מלבדו", אם אין זמן, תנועה ומקום, ונמצאים כולנו במצב אחד, שנקרא אין סוף, אז מהם כל אותם המצבים שעוברים עלינו? כל המצבים באים, כדי שנעבור אותם כמו בסרט, נתחכם בהם, ונרגיש היכן באמת אנחנו נמצאים.
כי הבורא אמנם ברא אותנו במערכת אין סוף, אבל במקום שנרגיש שנמצאים אנו במצב אין סוף, באותו קשר תמידי עם אותן הנשמות, אנחנו מרגישים עכשיו שרויים בערפול, חשכה, גלות. מהמצב הזה עלינו להתעורר, כי אין לנו יותר מלהגיע להרגשה האמיתית, בכוחות ובמאמץ שבא מתוכנו. אבל צריך לדעת, שגם מצבנו הנוכחי נמשך מאותו המצב הקבוע, וההבדל ביניהם קיים רק בהרגשה.
ולא משנה כמה מילים יאמרו, האדם חי רק בהרגשה, בהתפעלות שלו, ולא בידיעה שהוא נמצא באין סוף, בשליטת המלך. לכן מצד אחד צריך להחזיק כל הזמן במחשבה קרה שאנחנו נמצאים במצב אחד, באין סוף, "כאיש אחד בלב אחד", בערבה חרותה, תחת שליטת הטבע העליון, שהוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", וגם אנחנו עצמנו כאלו. ומצד שני לדעת, שמבחינת ההרגשה אנחנו נמצאים בערפול חושים, בחמשת החושים הגופניים בלבד. שהם חמישה כלים בדרגת הדומם, שהדרגה הזו נמצאת בנו עד שנגיע לגמר התיקון.
וגם מה שאנחנו מרגישים בחמישה חושים שלנו, במציאות שאנחנו מגלים עכשיו, זה הכל מתגלה בכלים שלנו, באותה המערכת דאדם הראשון. אין מערכת נוספת, זו אותה מערכת דאדם הראשון, וכל אחד נמצא בקשר עם כל הנשמות, רק שחמשת הכלים של אדם, שנקראים קוצו של י', י' ה' ו' ה', התעוררו עכשיו להרגיש לפי תכונת הקבלה שבהם, רק במידה שנקראת גשמית. ואז אדם מרגיש מציאות של אדם הראשון, שנקראת העולם הזה, וזה עולמו, והמציאות שמורגשת בו. ואותה הדרגה הגשמית נשמרת לאורך כל הדרך, אלא האדם צריך לעלות על פני ההרגשה הזאת, שמרגיש באותה המערכת של אדם הראשון, בלבנות מתוכו יחס מתוקן כלפי כל המערכת עד לאין סוף. עד שהיחס שלו יגיע בהדרגה לאותם החוקים כמו שבאין סוף.
והאדם נשאר אז "עם הרגליים" בהרגשת העולם הזה, ובחמשת הכלים האחרים מגיע לראיה ולהרגשת המציאות ברמת עולם אין סוף. ואז מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, המציאות כולה שלו. הוא רכש אותה, והיא כולה נמצאת בו. בדומה למלכות דאין סוף, שבתחילה הייתה כאפס לעומת מלכות דזעיר אנפין, ומשעלתה עד לדרגת כתר דזעיר אנפין, היא נמצאת עימו בקומה שווה, בזיווג, בדבקות דלא פאסיק. לכן אין צורך לשנות את המצב שבו אנו נמצאים, אלא רק לעלות מעליו עוד ועוד, בלבנות את מערכת היחסים הרוחנית עד לאין סוף.
המשל מספר על העבד, שהוא האדם אותו רוצה הבורא לרומם. וכזו היא תוכניתו של הכוח העליון כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. שנמצאים אנו בעולם הזה, וחייבים להגיע בחיי חיותנו בעולם הזה למצב שהעולם הזה יתראה לנו, ויורגש בנו, כעולם אין סוף. שבעולם הזה יתגלה כל כוחה העצום של תכונת ההשפעה, ושל כוח האהבה, כוח הדבקות בין הנשמות, ובתוכן ישרה הכוח העליון, האור העליון.
כדי להביא את האדם מהמצב הנוכחי למצב המתוכנן מצד הבורא כמטרת הבריאה, יש תהליך שעובר עליו כמלחמות. מלחמות נגד הטבע האגואיסטי שניתן לו כעת, לבין כוח התיקון, כוח המשיכה, כוח הרוחני, כוח הבורא, כוח העליון, הכוח האלטרואיסטי. ובמלחמות האלה חייב האדם לבחור באיזה כוח הוא רוצה לתמוך, או איזה כוח ישלוט בו.
לכן בתחילת המלחמה נראה לו שכוח האגו שולט, אמנם שלא פשוט לו להגיע להכרה הזו, ואז הוא מתחיל יותר ויותר לכבד את כוח הנתינה, כוח ההשפעה, כוח הבורא, עד שממש רואה את כוחות עצמו כלא שלו. שהאגואיזם נראה לו כזר, גזלן, רוצח, גנב. והמלך שלו, היינו, מי שהוא רוצה שיהיה לו למלך, וימשול בו, וישרה בתוכו, הוא כוח הטוב, האהבה, האלטרואיזם.
יוצא, שהאדם בונה בעצמו את המערכה המלחמתית, מהמצב שנמצא תחת שליטת הכוח האגואיסטי, דרך כל מיני אופנים של מאבקים, ועד שמשליט את הכוח העליון, את הטבע האלטרואיסטי, על כל כולו. הכל עושה האדם, והבורא כביכול עומד מהצד, ונותן לעבד שלו, ולפושע, שזה אותו כוח הטוב שהתלבש בפושע, כדי לתת לאדם בחירה חופשית במעשיו - לפעול כפי שפועלים.
לכן אומר בעל הסולם ש"אמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות האלו", מפני שהכל בא מכוח אחד, כוח העליון. והכל מכוון כלפי האדם, התחתון. שביניהם מתרחשת מערכת סבוכה מאוד, שכוללת בתוכה הרבה כוחות ומצבים, ויחסים. והכל נועד להקנות לאדם את כל הכלים, כל התכונות, כל השכל, וכל החוכמה שישנם בכוח העליון, בבורא. שהאדם יוכל בסופו של דבר להגיע לקומה כמו זו של המלך, ולשלוט בכל גנזי המלך.
"ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."
תמיד עולה השאלה, אם אדם יודע כבר שהכל בא מהבורא, ושהכל לטובה, ובזה אין לו כבר פחד מכל מיני המעשים הרעים כביכול, והמלחמות שיבואו עליו, היות שיודע בדיוק מה עליו לעשות. האם הידיעה מקלקלת את המציאות? והתשובה היא לא. כי הידיעה היא בשכל. ושכל הוא קניין חיצון שנבנה לצד ההרגשה. בעוד שהרגשה מתרחשת בכלי הטבעי היחיד של האדם, רצון ליהנות, רצון לקבל.
עד כמה שהרצון ליהנות לא מרגיש תענוג לעומת מה שרוצה, אלא מרגיש חסרונות, בהתאם לזה הוא מפתח לצידו מערכת שכלית, כדי להשיג את הרצוי. ואותה מערכת השכלית עובדת לטובת הרצון לקבל בלבד, ואינה יכולה לעבוד נגדו, כמו שכתוב, "אין לעבד יותר מה שיש לבעל הבית". היא עובדת רק לטובת האגו, לטובת הרצון ליהנות. ואם אדם לא מרגיש, אלא יודע, אין הידיעה מועילה בהתקדמותו למטרה בכלל. כי המטרה הכרח שתתממש בכלים הטבעיים של האדם, בכלים דקבלה. וכל השכל שמתפתח לצדם, נועד רק לעזור למימוש המטרה בתוך הכלים דקבלה, בתוך הרגש של האדם. שהאור יכנס לתוך הכלים. והשכל והמחשבות, מתחשבים בהם ככלי עזר בלבד. שהשכל עובד בהתאם ליכולתו, כדי לשמש לכלי ההרגשה, לכלי הקבלה של הנאה ותענוג.
לכן אדם יכול לשמוע חוכמות רבות, ולנפח עצמו בידיעות אין ספור, ולשנן דפים על גבי דפים בעל פה, עד שיהיה כאנציקלופדיה מהלכת. ואולם יתכן שתהיה איזו תועלת בהתמצאות בחומר, אבל כל זה אינו יותר מאמצעי, כדי להביא אותו להחלטה שהרגש לבדו, הוא הכלי הטבעי של אדם לקבלת התענוגים. והכלי הזה חייב להיתקן, ולקבל את המילוי המתאים לו. שהאור העליון יכנס בתוך הכלי, מתוקף חוק השתוות הצורה, ויהיו שניהם כאחד.
לכן אומר בעל הסולם: "והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום". כי הכלים הטבעיים של האדם, כלי ההרגשה, הם הרבה יותר כבדים מהשכל, והם ששולטים בנו. ואילו השכל רק מכוון את הכלים הללו, בעיתים שבהם אדם יכול להחליט בעזרת השכל, איך להגיע לרגש חדש, או שצריך לתחבול תחבולות, איך לבוא לתיקונים נוספים בתוך כלי ההרגשה, ותו לא. ומכאן, שאין חוכמת הקבלה מלמדת את האדם כדי שידע, אלא כדי שיתקן את התכונות הרגשיות שלו, השנאה, האהבה.
האם אין טעם אפילו לנסות תחבולות "להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום"?
מקובל לעולם לא כותב "נסו" או "אל תנסו". כי למרות שעוברים אותם המצבים הכלליים על כולם, בכל אחד הם מתרחשים באופן שונה, מתוך שורש נשמתו. ואי אפשר להמליץ לאדם "עשה" או "אל תעשה", כי בכל מקרה הוא יעשה כל מה שעליו לעבור מטבע נשמתו. לכן צריך לדאוג רק לקצב ההתקדמות של האדם, ולא לאופי המצבים שהוא עובר.
לכן אפשר לראות אנשים שבוכים וסובלים, נופלים וקמים, ועדיין, אם קצב חלופת המצבים הוא טוב, זה מעלה בהם שמחה. ואם אינו טוב, אז אפילו אדם נמצא בהרגשה טובה, אם היא מתמשכת ולא משתנה, היא מעלה בו עצבות. כי מה יש לו מכך שמצוי בהרגשה טובה? הרי ההרגשה הזאת איננה סופית, וצריך להגיע לתיקונים נוספים, והזמן בינתיים מתבזבז. מכאן ששמחה ועצבות הן רק תוצאה מקצב ההתפתחות.
ובמצבים כשלעצמם אין מתחשבים כלל. כי אדם שנמצא בתלם, והולך בדרך, קם ונופל אין ספור פעמים, כמו שכתוב "שבע יפול צדיק וקם". לכן מקובל לא מייעץ לאדם בצורה מכוונת "עשה" ו"אל תעשה", ולא מדבר עם איש על ענייני עבודה פרטיים, אלא רק נותן עצות כלליות. כי בעבודה הפרטית כל אחד שמממש עצמו נכון, עובר בדרך שלו, וצריך לייחס חשיבות רק לקצב ההתפתחות, שלא יהיה בפיגור.
האם הסביבה משפיעה על השכל או על הרגש של אדם?
ההתפעלות של אדם מהסביבה היא רגשית, ולא שכלית. השכל שהאדם רוכש מתוך מה ששומע, ומתוך מה שלומד מספרים מתווסף לזיכרון שלו. אבל רק אחרי שעובד ומזיע, אחרי שרוצה להתקדם, ולזה משקיע יגיעה, אז השכל שקנה פועל יחד עם היגיעה, והוא פתאום מתחיל להבין את מה ששמע קודם לכן, והכניס לזיכרון.
אדם שבא ללמוד קבלה קורא בתחילה המון חומרים, הוא נלהב לחפש ולמצוא כל מיני הבחנות, כי נדמה לו שעל ידי הידיעה יתקדם. לכן הוא אוגר מידע רב בתוך הזיכרון שלו, ויכול לזכור דפים שלמים בעל פה, ולערוך השוואות, ולהעשות חכם כביכול, אבל על כך נאמר "חוכמתו מרובה ממעשיו". ובמקרה הטוב, לאחר השלב הראשוני הזה, אדם מבין שעליו להשקיע עצמו בחברה, בעבודה עצמית פנימית.
ואז כל כמה שמתייגע, כך מבין יותר את מה שהכניס לזיכרון, ומרגיש פתאום שתופס את הדברים. מה הוא תופס? כלי ההרגשה הפנימי שלו השתנה כך, שלפתע הוא מבין את הפסוק, מבין במה מדובר. אבל ההבנה הזאת באה רק מתוך היגיעה שנתן, כדי להתאים עצמו יותר לכוח ההשפעה, לבורא. ואחרת היו כל ידיעותיו רובצות בזיכרון, ו"חוכמתו מרובה ממעשיו", שאינו עושה די מעשים, כדי שהחוכמה הזאת תעבור לכלים האמיתיים שלו.
השכל הוא רק כלי שרת לצד הרצון של האדם. כי הנשמה היא כלי ההרגשה, הרצון לקבל הנאה, ועליה פועלת אך ורק היגיעה. והאדם שמתוך נשמתו מרגיש ומבין את דרכי התפתחותו, זו רכישה נצחית שלו. היינו, כל צעד לעבר מטרת הבריאה שעושה, אותו שלב שעבר נעשה רווח שלו לכל הגלגולים, והוא יישאר שלו לעד. ובגלגול הבא הוא שוב יתחיל ממקום הימצאו.
אבל אם האדם רוכש בשכל את כל "תלמוד עשר הספירות" וה"זוהר" על פירושיו, זה הכל נרקב יחד עם הגוף, ואיננו. כי חוכמה אינה משפיעה על תיקון הנשמה, כמו שנאמר, "לא החכם לומד". התקדמות של אדם אין מודדים לפי שכלו. ויכולים להיות רבים וטובים בעלי כוח זיכרון מלידה, וכוח שכלי מפותח לפירוק (אנליזה) וחיבור (סינטזה) של הדברים. ובעלי כושר דיבור גבוה, אלא שכל זה לא מועיל להתקדמותם הרוחנית.
בדוגמה טובה לעניין זה נתקלתי בעת לימודיי אצל הרב"ש, כאשר יום אחד הגיע תלמיד שאותו הגדיר הרב"ש, "נואם בחסד עליון", כי ידע לדבר באופן מעורר התפעלות. אלא שמלבד כוח הדיבור החיצון, הוא היה ריקני לגמרי מבפנים. לכן צריך להבדיל בין מי שיודע לדבר רבות ונפלאות, ובין מי שהדיבורים שלו משפיעים על האדם, באופן שבונים בו הכנה להיותו בעל חוכמה, אבל לשם ההתפתחות הפנימית בלבד.
"הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני." שני הקצוות נמצאים באדם. בקצה האחד, שנקרא "קצה התחתון" הוא מקולקל. ורק לפי התיקונים שלו יגיע ל"קצה העליון" המתוקן. שהכלים שלו יהיו מתוקנים, ומתוכם יבין את כוונתו של בעל הסולם.
"ועיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע דברי עליו, לא אוכל לענות לך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פב"ב, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" [מלכות הארץ כמו מלכות השמים] ,"אותו כוח שליטה פועל בנו גם במצבנו הנוכחי, וגם במצבנו המתוקן, בגמר התיקון באין סוף.
"אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו."
הטבע שקבע הבורא, הוא הרצון לקבל, שבתוכו פועלים כוחות בכל מצב ומצב. ובעצם הטבע הזה הוא רצון לקבל שגדל, ורכש כוונה על מנת להשפיע, ולאחר מכן התקלקלה כוונתו, מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל, שזה נקרא "שבירת הכלים", "שבירת הנשמות". ואמנם שהכל נעשה מצד הכוח עליון, מצד המלך, בכך שהתהפכה הכוונה מלהשפיע החוצה לכוונה להשפיע פנימה, החלו כל חלקי כלי נשמת אדם הראשון להרגיש את עצמם בלבד, ולדאוג איש איש לעצמו, ולא זולת.
ותחת הכוונה הזאת אינם מרגישים בתוכם את הכוח העליון, עולם אין סוף, האחדות, האינסופיות, השלמות, החיים הנצחיים, גן העדן. אלא מרגישים את ההפך, העולם הזה, העולם שלנו, העולם העכור, החשוך. שכל אחד דואג לעצמו, ומזלזל בחברו, וכל אחד רוצה לנצל את הזולת לטובת עצמו. ובנוסף נעשו החיים קצרים ותחת סבל מתמשך. והכל משום שהתחלפה בכלים הכוונה, מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. ואז השתנתה בהם גם ההרגשה, ובמקום להרגיש את האור שפועל מחוצה להם, ומעניק הרגשת חיים נצחיים ושלמים, הם מרגישים את עצמם בלבד. והיות שמרגישים איך שהם בניתוק מכל המערכת, נמצא שמרגישים עצמם ברע, חושך, כאב, מחלות.
ועד למצב הזה מביאים את הנשמות, ללא שום בחירה חופשית, אלא הכל מתבצע לפי תוכנית המלך הנקובה מראש. אבל מכאן ואילך ישנה תוכנית, איך כל נשמה ונשמה, בבחירה החופשית, ומתוך הבנה של מצבה, מה שנקרא "הכרת הרע", תגיע להשגת המצב העליון, שנקרא "לבחור בטוב", כמו שכתוב "סור מרע ועשה טוב". כך הנשמה מתקדמת.
וישנה מערכת כוחות שתפקידה לפעול כדי לקדם את כל הנשמות. אם הנשמות פועלות נכון, אז המערכת תומכת בהם, עוזרת להן, ומושכת אותן קדימה. ואם הנשמות אינן פועלות נכון, אז אותן נשמות לא נמצאות בהתאם למערכת הכוחות, ולכן הכוחות פועלים כלפיהם הפוך כביכול. ואז מערכת הנשמות יורדת, ומגיעה להתפתחות הרע שבה, עד שהרע הזה מחייב את הנשמות לשנות כיוון. זה נקרא, שהמלך "חותם על התוכנית, שערכו השרים", היינו הכוחות הפרטיים, ולפיה מתקיימת המערכת, או "מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו", שמוריד את השרים, כביכול מחליף אותם, לכוחות שיפעלו ההפך.
"כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו."
הכוחות שנמצאים במערכת העליונה, בעולם האצילות, נקראים "אותיות". האותיות א' - ט' (ט' ראשונות) הן ז"ת דבינה. ט' האותיות שבזעיר אנפין דאצילות, הן י' - צ'. והאותיות במלכות דאצילות הן ארבע האותיות האחרונות, ק', ר', ש', ת'. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות. ועוד חמש אותיות מנצפ"ך, שמסמלות את מסך הפרסא העומד למטה ממלכות דאצילות. לאורך כל זמן התפתחות הנשמות, אותיות ז"ת דבינה וזו"ן דאצילות שולטות בנשמות הנמצאות למטה מהפרסא, בעולמות בי"ע. והכוחות האלו הם הם שמנהלים את כל תהליך התיקון של האדם.
אותיות הן כוחות. ולא שצריך אדם להתייחס אליהן, כאילו כבר יש ביכולתו להיכנס איתן במגע. אלא לאלו אנשים הנוגעים בתכונותיהם בעולם האצילות, שיש בהם תכונת ההשפעה שיכולים להגיע לזו"ן דאצילות, להם ישנה היכולת לדעת אילו כוחות פועלים עליהם בכל רגע, זאת אומרת, אילו אותיות נמצאות בפעולה עליהם ממש עכשיו. ורק אז אפשר לדבר על התהליך שמתאר לפנינו בעל הסולם.