שיחה 2, 09.12.05

"שבכוחו החזק של רועה הנאמן, נודע שכבר ירדה התורה לארץ כאילו צירופי אותיות של שמות התורה. ובכל אלו מעשים שסדר לפנינו ולכל העולם, בסוד: "מן המותר בפיך". עכשיו נמצאים בארץ ממש, כמ"ש: "בפיך ובלבבך לעשתו"."

ממעלה למטה השתלשלו כל האורות, והכלים, והניצוצים, שהם שרידי המסך בכלים השבורים. ועתה הם כולם מושרשים בתוך האדם בעולם הזה, שמתחיל את התפתחותו ממטה, מפרא אדם, מאפס הרצון, עד שמתעורר בו הרצון לתענוגים גופניים, לאחר מכן לתענוגים אנושיים, כסף, כבוד ומושכלות, ולאחר כל אלה, מסוף המאה עשרים ואילך, מתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב.

לא מדובר בעם ישראל בלבד, אלא בכללות עם ישראל ואומות העולם. שלאחר השבירה, שבעולמנו היא באה לידי ביטוי בחורבן בית המקדש הראשון, וחורבן בית המקדש השני, ולאחר הגלות האחרונה מתוך ארבע הגלויות, שלסיומה אנו מגיעים כעת, מתחיל בימינו זמן התיקון, כמו שמסביר בעל הסולם במאמרו "עת לעשות".

"דהיינו, באתדבקות הרוח והמוח, בכל התבונה והדעת שיש בשיחות אבות, ובשיחת עבדי אבות, ובתרי"ג מצות שבכל מעשה נודע לעינים צירוף אחד באופני דרכי אדון העולם, שבאופנים אלו מופקד כל אור העליון. ומי שמדבק בחינה אחת בדעת שלם, הוא לא טרח לריק, הרי כאן נמצא חלק אחד מתרי"ג חלקי הנשמה. ואז הולך ומכפיל בכל הדרגות האלו, עד שמוצא כל האיברים של נשמתו."

האדם בעולם הזה מצויד בכל האמצעים במוחא ובליבא, כדי להתחיל את עבודתו בשכל וברגש. בנוסף, חוכמת הקבלה מפורשת לפניו בספרים, בכתבי יד מודפסים, בעל-פה, ובכל סוגי המדיה למיניהם, כך שהוא יכול להתחיל לעסוק ברוחניות מתוך הגשמיות. שאמנם אין זו רוחניות עדיין, אלא זמן ההכנה, ועד שיגיע לתיקון תרי"ג הרצונות בתוך נשמתו, שנקרא קיום תרי"ג המצוות.

"ואם זכה לשלימות נשמתו, הרי יהיה בבטחון שזכה בכל. כי לא חסר כלום בבית המלך, ואין עניות במקום עשירות." האדם איננו צריך לתקן, אלא את נשמתו, תרי"ג הרצונות שלו, שיהיו כולם מחוברים לעל מנת להשפיע לכלי הכללי, לגופו דאדם הראשון. שאם כל רצון ורצון יקבל על עצמו מסך וכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא תיקון הרצונות. ואז "לא חסר כלום בבית המלך", שכל נשמה משיגה את כל הנשמות, משיגה את כל אור אין סוף, משיגה את הבורא שמתלבש בכל הכלי דאדם הראשון.

"אוי לאלו טפשים, מבלי עולם, שיודעים בעצמם שטוב להם שלא היו נבראים. ודבר אחד תחת לשונם של אלו, שהיו להם ימים טובים מעתה, דהיינו, מטרם שנברא.

וזה מזמין להם הקב"ה להודיע הפגם שלהם לעיני בני-אדם. והיינו שכתוב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלו, כי לא מחכמה שאלת על זה". דהיינו, שהכתוב חס עליהם, ומודיע להם שיכסו בלבם דבר זה, משום שסימן הוא לפגם הטפשות שיש בהם." מפני שמעלים בקודש, ואין מורידים בקודש.

מתחילת הבריאה שיצא הרצון לקבל יש מאין, ועד לסיומה, שהוא מגיע בהכרתו לדבקות, אין לעולם פעולה או מצב, שאינם מתקדמים מתחילת הבריאה אל סופה, אל הדבקות. לכן לא יתכן שמצד הבורא ייראה שהמצבים אינם מתקדמים. אלא כך נראה רק מצד הנברא, ועליו להבין שהפגם הוא בו, שאינו מבחין, ואינו הולך יחד עם המצבים המתקדמים, ואינו מתקן את עצמו לראות בהם מתקדמים. ומשום שבכל פעם הוא נמצא בפיגור הולך וגובר, לכן חושב "שהימים הראשונים היו טובים מאלו", שהימים הקודמים היו טובים מהימים הנוכחיים. אבל זה רק מפני שאז הוא היה בפחות בפיגור מהיום. לכן אין הדברים הללו מחוכמה, אלא מתוך כסילות.

"ועל זה הוכיח אותם הנביא הנאמן מלאכי: "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". שכן דרכם של כל טפשי העולם, כיון שחיכם טועם מתוק למר, אז אומרים שמר הוא, ומבזים לחם של המלך הקדוש." הכלי תמיד נפתח באדם בצורה נכונה, לעומת המדרגה שמביאים לו מלמעלה, כי האורות והכלים מסודרים זה מול זה. אבל אם אין אדם מתקן את הכלי, שבכל פעם יהיה מותאם לאור, אז הוא נמצא בהפכיות, והכלי נעשה יותר ויותר הפוך לאור. ולכן המצבים נראים לו מרים יותר, והוא מבזה את המלך. זאת אומרת, הוא אינו מוצא בכל פעולות הבורא תועלת ותכלית. ומשום שאיננו רואה, לא יכול לגלות ששמו "טוב ומיטיב". וכך נראה לו העולם.

"ועל-כן מקלל אותם ואומר: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר" וכו'," האדם לא צריך לקלל את הבורא בפיו, שהרי הוא מפחד לעשות זאת. אלא כל הכלים של האדם הם מוחא וליבא. והלב שלו מרגיש, ומה שהלב מרגיש, זו תשובתו לבורא. אם האדם איננו יכול לתקן את הלב, שירגיש בכל מצב ומצב בחייו טוב בשלמות כמו באין סוף, אז במידה שהרגשתו פחותה מזה, הוא מקלל את הבורא, שהוא הסיבה למצבו. ולא משנה מה אדם מוציא מפיו, או עד כמה הוא מבין או לא מבין, בהכרה או בלא בהכרה, קושר או לא קושר את המצב אל הבורא. אלא חוסר התיקון שבכלים, הוא עצמו קובע באיזו מידת צדקות או רשע נמצא האדם.

לכן אדם צריך לתקן את כלי הקליטה שלו שנקראים "לב", הרצונות שלו. וברגע שיהיו הרצונות בהשתוות הצורה להאור, וירגישו באור הזה תענוג, אז כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", ובמקום קללה תבוא מהלב ברכה לבורא. יוצא, שברכה וקללה אינן תלויות בפה של האדם, אלא הן תלוית בהכנה שבלב, בתיקון שבלב, עד כמה הלב, שהוא סך כל הרצונות של האדם, מותאם לתכונת ההשפעה שבאור.

"ומראה להם שנוכלות זו, זה שהם נוכלים באדונם. מהו הטעם? הוא משום, שיש בעדרם זכר, והם מתרפים במעשיהם, ולא טורחים למצוא אותו, ומשום זה, מקלל אותם הנביא הקדוש, משום שיכולים הם להביא להיכל המלך "זכר תמים", ומביאים חגר ועור.

אוי להם שמראים קלון בהיכל המלך, ועל-כן מראים להם בפיקחות יתירה פגם הרע שלהם. בסוד: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך"."

לא די בזה שאדם מרגיש עד כמה הוא נמצא הפוך מהאור העליון, עד כמה הוא סובל, עד כמה הוא אינו מגיע לשלמות. אלא בנוסף להרגשה הבלתי נעימה עליו להרגיש עוד הרבה מאוד הבחנות פנימיות יותר. כי בכל רצון ורצון יש י' ה' ו' ה' בהתפתחות לעומק הרצון. ואז אמנם שלא בהכרתו, אדם מרגיש שבכל רצון ורצון נמצא קוצו של יוד שהוא תכונת הבורא, ההשפעה שלו, ומה שנובע ממנה: הי', שהיא הרצון לקבל. והה' ראשונה, שהיא רצון להשפיע, והתפתחותם בתוך הנברא. והה' תתאה שהיא הרגשת הנברא, איך שהנברא מתחיל לגלות בתוך הה' תתאה שלו, מהיכן נובעת הרגשתו, ומי מביא את הרגשתו לאיזו צורה. עד שהוא מתחיל לגלות את כל התהליך של הט' ראשונות כביכול, שבאות אליו.

בזמן ההכנה עדיין אין אלה ט' ראשונות, אלא דרך ההרגשה מתחיל להתהוות באדם איזה קשר לנותן ההרגשה. הקשר הזה עובר תחילה דרך המערכת השכלית, שאדם מרגיש רע, ושואל מה הסיבה לכך שמרגיש רע בחייו? מהי אותה החוקיות שלפיה הרע הזה בכל פעם חוזר אליו? מי הוא העושה לו את הרע? ואז על ידי השכל אדם מפתח את הרגש, וכך נפתחות ברצון שלו שכבות יותר פנימיות, והוא מתקדם להכרת הבורא.

לכן בהשפעתו לאדם הבורא איננו שולח לו סתם איזו הרגשה, שבה האדם מרגיש ייסורים, מחמת הופכיותו מהניצוץ, מהאור שמגיע אליו. אלא בתוך הניצוץ פנימה ישנן עוד השפעות רבות מאוד, שכולן פועלות על הכלי של האדם, ופותחות אותו. זאת אומרת, הן מתחילות לגלות כלפיו את הכלי, והוא מתחיל לראות את המבנה של עצמו, את המרחב שיש בכל הרגשות שלו. ומתוך כך הוא מסתדר בהבנת המוחא והליבא, ובאיך לייצב את הרגשות כלפי העליון. מכאן שהפעולה מלמעלה היא רבגונית מאוד, וכוללת בתוכה מסירות רבות.

""פחתך", הוא הרמז למקום שנפחת, שעשו שם פגם, דהיינו, בשפה עליונה, מקום שלפינו הוא מום, ולפיהם אינו מום. אבל המקום הזה לא מתמלא בעקימת שפתיהם, והקב"ה מגלה רעתם בפניהם, כמו שאמרתי לך כאשר הייתי אתך, בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג". שהמוח, נקרא "נקי", והלב, נקרא "צדיק".

אוי למי שמחליף שמו, שמשקר בשמו של הקב"ה, ומהפכים הקערה על פיה. והכתוב מעיד בהם ובפניהם: "כי לא אצדיק רשע".

ומשום זה, אתה אהבת נפשי, לא תלך בדרכיהם של אלו מבלי העולם, שוטים ובני שוטים, משום שלא שוים לגבך כלל, לא בגזע ולא בשבילא ומכל-שכן בפירות. כי בגזע שלך אתה יחיד בדור הזה, ובנקיותו של הגזע הזה אתה טוב ממני, כמו שאמרתי לך כשהייתי אתך, ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות. וכל מרכבות הטומאה ישרה עליהם... לעולמים משום שרצונם לקלל אותך, ואז יתקיים ברכת הסבא: "מברכיך ברוך" וכו'." שתתקן את הכלים שלך כך, שברוך ידבק בברוך.

"ונחזור לתחילת הענין שעסקנו בו, בסוד של פה ה'. שיש שפה עליונה ויש שפה תחתונה, ואלו הכתרים ירדו שוים זה לזה, אבל כדי להוסיף לכל אלו הזכאים טוב על טוב, ואור על אור, תיקנו עליהם ארבעה תיקונים של הדיקנא קדושים עליונים, אשרי חלקו של זה שזוכה לירש אותם. וגם אשרי חלקו של האיש שזכה לאתדבק בזה הזכאי שכבר ירש אותם.

ובסוד אלו ארבעה תיקונים כתוב: "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". שאין המחשבות הקדושות העליונות, כמו מחשבות של הדיוט. ואין הדרכים הקדושים העליונים, כדרכים של הדיוטים. מחשבה, היא סוד הראש, ואורח, הוא זה האורח שהראש התפשט בו ופרה ורבה על ידו."

בעיקר מי"ג תיקוני דיקנא למדים, שעל כל פרצוף עליון מתלבשים הענפים שלו, שהם אותו האור שבא מלמעלה, מהבורא, ומתלבש בפרצוף. ובפרצוף שנקרא אדם קדמון, מתלבשים חמישה אורות נרנח"י, לפי חמש דרגות העביות שלו - גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שבהתאם לכלים האור מסתדר בתוכם. אבל בזה אין התחתונים יכולים להתקן, כי הם בכלל אינם נמצאים בקשר של מלכות עם ט' ראשונות. מפני שחומר הבריאה שברא הבורא הוא נקודת המלכות, והיא איננה יכולה לקלוט את יחס הבורא. היינו, את הט' ראשונות, או ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד'.

שרטוט 1

אלא כדי שהנברא יוכל לקלוט את תכונות הבורא נחוצה שבירה, שאז תכונות הבינה נכנסות למלכות, וכשבינה ומלכות יחד, מתוכן האדם יכול לברר את התכללות המלכות בתוך בינה, וזה נקרא אח"פ דעליה, שהוא כל מה שהנברא יכול לצרף לתכונות דהשפעה, לבורא. אח"פ דעלייה אדם מבצע בעולם האצילות. ולכן יש מנגנון שנקרא עולם האצילות, שבו נמצא המנגנון העיקרי שדרכו יורדים האורות לנשמות השבורות, כדי שהן יוכלו לבוא לעולם האצילות, במידה שהן מסוגלות להשתוות הצורה באח"פ דעליה.

כאשר הנשמה מתקנת את עצמה, הגלגלתא ועיניים מיתקנים ואת ל"ב האבן מורידים. התכללות הבינה במלכות היא על חשבון העליון, כי הוא שבר את המסך דבינה והוריד אותה למלכות. ויוצא, שעיקר התיקון שעושה התחתון ממטה למעלה הוא האח"פ דעליה. ואיך אפשר לתת לתחתון הבנה והרגשה שאפשר לתקן את האח"פ דעליה, ולתת לו גם תוכנית עבודה? לשם כך ישנה בעולם האצילות מערכת הנהגה והשגחה, שנקראת "שערות רשא ודיקנא". אלה פרצופים חיצוניים לעולם האצילות, שבהם עולם האצילות מתלבש, כדי להנהיג את התחתונים, שידעו איך לבחור בחלקים לתיקון, ומהם החלקים שאינם לתיקון.

שרטוט 2

השערות הללו נחלקות לגלגלתא ועיניים, ולאח"פ. וכשיורד השפע דרך כל הפרצוף, ניכר שיש הבדל גדול בין הגלגלתא ועיניים ובין האח"פ. ומהאח"פ בעצם מקבלים את האורות שבהם מתלבש הגלגלתא עיניים. הפרצוף, הראש הזה, מתחלק לפאות, לחלק הזקן היורד למטה, לשפם, שפה עליונה המכוסה בשפם, שבמרכזו "אורכא" פנויה משערות, ובאורכא הזו נקרא "גילוי חוכמה". ותחת השפה התחתונה מתחילות שערות שיבולת הזקן, והזקן עצמו. זאת אומרת, יש חלוקה לשטח העליון, ולשטח התחתון.

מהפרצוף הזה יש כביכול העתקה באדם, שהפרצוף הזה איננו דמות, כי אם הצורה העליונה שבה מסתדרים כוחות ההשפעה והקבלה, המלכות והבינה, הגלגלתא עיניים והאח"פ, לפי היחס ביניהם, והוא נקרא פרצוף דיקנא. ההשפעה הרבגונית שהוא משפיע לנו, מסדרת אותנו כך, שאנחנו נכנס לתוך אותה התבנית, וגם רצונות הקבלה וההשפעה שלנו, מתחילים להסתדר לפי אותו הקשר שקיים ביניהם.

המקום היכן שנעשה הפער הגדול בין העליונים לתחתונים הוא הפה. כי השפה העליונה שבמרכזה אורכא שייכת לעליונים, לגלגלתא עיניים. השפה התחתונה, שערות שיבולת הזקן שבמרכזם אורכא, קיבוץ האורות שבאים מהראש, שייכת לתחתונים. וממבנה הפה למדים, שבאמצעות השפתיים אדם יכול להביע לחוץ את החוכמה, המלובשת בעבודת שפתיים. זאת אומרת, המפגש בין התחתון והעליון (השפה התחתונה ומטה שייכת לתחתון, והשפה העליונה ומעלה שייכת לעליון) מוליד את גילוי החוכמה. בנוסף ישנם חמש מבואות הפה, וחמישה כנפי ריאה, והאוויר שעובר דרך מיתרי קול, שהכל עובד, ומגיע לגילוי חוכמה, שאדם מוציא מפיו. לכן אומר בעל הסולם, שבקשר בין השפתיים מורגש ההבדל בין העליונים לתחתונים.

שרטוט 3