שיחה 1, 28.07.05
תקציר: באגרת זו משל על מלך אשר מסר לבנו חרב ומגן בעלי סגולה נפלאה, שאיתם הנהיג את הארץ, ובגלל שהבן לא העריך את חשיבות המגן, נגנב המגן ונפל בידי אויביו. אז חוללו האויבים לבן המלך דברים איומים והוא ניסה לעשות במו ידיו מגן וחרב כדי לפייס את אביו, אך המכות רק גברו והתחזקו. בעל הסולם אומר כי טעותו של הבן הייתה שחשב שבכוחו לעשות כמעשי הבורא.
"ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה
לכבוד ידי"נ נ"י לעד
מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.
כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.
ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה."
אם נתאר נכון את התמונה שמצייר בעל הסולם - הכוח עליון, הבורא, שתכונתו היא השפעה, הוא "המלך". ורק בכוח ההשפעה שלו, שנקרא "חרב", הוא מגרש את "האויבים", היינו המחשבות הזרות, שהן כולן אגואיסטיות בעל מנת לקבל. והחרב הזאת הוא מוסר לבנו. שאם יהיו לבנו הכוונות על מנת להשפיע, אז איתן הוא יינצל, כי ינוסו ממנו האויבים, ולאחר מכן ינצח הבן את אויביו, בזה שיכופף אותם תחת ידו.
ואם לתאר את התמונה בתכונות, המלך הוא תכונת המשפיע, ורוצה שבנו יתעלה לתכונת ההשפעה, אמנם שהבן עדיין "קטן". זאת אומרת, נמצא ברצונות מקולקלים, שאותם עליו לתקן עד שיבוא להיות "גדול". כלומר הרצונות ישנם, אבל הם עתידים לגדול בצורה לא נכונה, שאז יקראו "אויבים" לבן. והמלך רוצה לחנך את בנו, כך שכל רצונותיו יהיו הרוחניים, על מנת להשפיע. לכן הוא נותן לו חרב משלו, שהיא תכונת ההשפעה שיכולה לגדול רק אם הבן הקטן יעשה בה שימוש נכון.
"וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.
לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מגלה את עצמו לבן לראשונה, שאומר: "זוהי חרבי, ובה תוכל לנצח את כל אויביך". לאחר מכן הוא עולה למדרגה גדולה מהמדרגה שבה התגלה לבן. וכעת הבן אינו מבחין בו עוד, כי המלך נכנס להסתרה. וזה לאחר שאומר לו: "אני אעלה למגדל, אבל אל תדאג, כי אני נמצא בעולם. נתתי לך סימן כשראית והכרת אותי מעט, וכעת אני נעלם, ועליך להמשיך כאילו נמצאתי כאן. כי ההסתרה היא לטובתך. כדי שתגדל לאותו המקום, היכן שהסתרתי עצמי ממך".
"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מסתיר את עצמו מכולם, מהבן, מהאויבים, ולצורך העניין, גם ממשרתיו.
"ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך.
ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו." בנוסף לחרב שיש לבן, הוא כעת נותן לו גם מגן. "והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.
ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב.
וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות."
לבן היה קשר גלגלתא עיניים עם האח"פ דעליון, שהיה קשור עם אביו בלמעלה מהדעת, והקשר הזה היה לו כמגן. אלא שלא ידע שהחרב והמגן כרוכים יחדיו, זאת אומרת, שהתכונה - תכונת ההשפעה שאצלו, והפעולה - היותו קשור עם האח"פ דעליון, הן כרוכות זו בזו. אלא חשב שיוכל להיות רק בתכונה שקיבל מאביו, מבלי שיחזיק עצמו בתמידות תחת האח"פ דעליון כמטריה, כמגן מעליו נגד האויבים. ובנקודה הזו התגלו האויבים, האח"פ שלו, הרצונות הלא מתוקנים, ומשכו אותו לעצמם, כך שאיבד גם את תכונת ההשפעה הקודמת שרכש מאביו.
אמנם האב על ידי שנסתר, רצה ללמד אותו איך להיות גדול בעצמו. אבל במקום שיגבור הבן על האח"פ שלו, גבר האח"פ עליו. ובזה ניצלו אותו הקליפות, והוא נפל לעל מנת לקבל. וכל מה שהיה לו בקדושה, עבר לרשות הקליפה שלו, והיה תחת על מנת לקבל, שנקרא "הכו אותו מכות נמרצות". והבן איבד הכל. אבל כשאיבד את הכל, הוא נכנס להסתרה, ונדמה היה כאילו לא אבד דבר, ולא קרה דבר, אלא הכל במקומו מונח. ועוד אפילו היה מתגאה במצב שנמצא בו כעת. כי כך פועלת ההסתרה על האדם, מפני שנמצא תחת שליטת האח"פ שלו, במקום תחת שליטת האח"פ דאביו, דמדרגה עליונה יותר. וזו הבעיה, שההסתרה איננה איבוד הכלים דעליון, אלא שהאדם אינו מכיר בכך שאבדו לו הכלים דעליון.
"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו."
מתוך ההסתר מתגלה לו לאט לאט היכן הוא נמצא, ואז מחפש עצות. אבל בינתיים עודו מחפש עצות בתוך עצמו.
"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." שרוצה לעשות פעולות השפעה כביכול, ללא עזרת אביו.
"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'"
נדמה לבן כאילו מעשהו מחוכמה, כי כך מסובב לו במכוון מלמעלה, כדי שיגלה את הרע, יגיע להכרת הרע, גם מתוך שמנסה לפעול ללא כוח עליון. אלא כביכול מסוגל לשנות משהו מעצמו, בכוחותיו הוא, ולא שבא מלמעלה כוח הנקרא "מאור המחזיר למוטב", והוא מתקן את הכלים שלו, ונותן לו תכונה חדשה.
זאת אומרת, האדם חושב שמלבד העצות שמשמיעים לו מקובלים, הוא יכול או צריך לתת עוד איזו יגיעה בתיקון עצמו. אלא שמלבד לגלות את הרע שבו, עד כדי כך שישנא אותו, ויבין שזקוק למשהו אחר, אין האדם יכול לעשות מאומה. ואם חושב שהוא עצמו מסוגל למשהו, אזי הוא כאותו בן מלך, שבונה חרב ומגן מלאכותיים מקרש ועץ.
"ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." הוא חושב שבכוחות עצמו מסוגל לעשות, ולכן גם במוח, גם בכבד, וגם בלב, היינו גם בגדלות וגם בקטנות, הוא נמצא באחיזת הקליפה.
"וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים," הבן מתגאה בכלים שלו. שהחרב והמגן הם שלו, ובהם הוא מנצח, במקום באלו שקיבל מאביו ואיבד. כלומר אף שאיבד את החרב והמגן, הוא אינו פונה למעלה לקבל עזרה, וחרב ומגן חדשים. אלא בגאוותו עוד חושב שמסוגל לבד. ויותר מכך, הוא גם רוצה שאביו יתגאה בו. המצב הזה נקרא, שהקליפות באות ומכות בכל כולו.
"להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.
וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו',"
החרב והמגן הקודמים הם בדבקות התחתון לעליון, שהתחתון מבטל את עצמו כלפיו, ואז האח"פ דעליון בשבילו הוא המגן, ותכונת ההשפעה שמקבל על הגלגלתא ועיניים שלו, היא החרב. כך שמפני תכונת ההשפעה שהעליון סיפק לו, היו האויבים בורחים, והוא היה מנצח אותם בחרב והמגן דאביו. אבל כשהבן בונה חרב ומגן בעצמו, שכביכול בכוח הגבורה שלו עצמו יוכל להתגבר נגד הטבע שלו, היינו על ידי כל מיני השיטות האחרות מלבד המאור המחזיר למוטב, יוצא שאין טיפשות גדולה מזו.
אבל האדם אינו מכיר ואינו מבין, ונצרך לעשיית מאמצים רבים, ולעבור שלבים רבים, לפני שיגלה שמלבד לכופף את ראשו, ולקבל את תכונת העליון, זאת אומרת את החושך, וההסתרה, בלי שום תפיסה בהבנת ההשגחה חובה עליו גם לקבל את ההשגחה הזאת כדבר שבא על מנת שירסן את עצמו, ויקבל אותה על עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיבין שלמעלה מהכלים שלו, שם נמצאת האמת, ולא בכלים ששופטים לפי הרצון האגואיסטי.
"ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'."
האדם נברא כך שהוא חושב שנדרשת ממנו עבודה נגד הטבע שלו, אבל אין זה נכון כלל. עבודה נגד הטבע לא דורשים מהאדם, כי הוא איננו מסוגל להיאבק נגדו. הרי הוא כולו נמצא בתוך הטבע, אז כיצד יעשה זאת? אלא צריכים לצאת מהטבע האגואיסטי, ולהיות למעלה ממנו, ורק אז בכוח ההשפעה שרכש הוא מסתכל על התכונות דקבלה מהצד. והוא רואה את כל החשבונות שהאנושות עושה מתוך תת המודע במשך אלפי שנותיה, בכל הרשימות שמתעוררות בה. והוא רואה את כל התהליך שעבר, ואיך לקח החלטות, ומה עשה, ומה היה נראה לו, ומה היה נדמה לו. ומהצד הוא מבין איך להתחיל לנצל את התכונות האגואיסטיות האלה בצורה נכונה. שבעצם אין צורך להיאבק נגדן, אלא כמו שכותב בעל הסולם: "תשים עיניך בהם", תראה אותן, "ויהיו כגל של עצמות".
כלומר, אם באים בצורה הנכונה, מדרגה עליונה יותר, אז קורה ההפך, רוכשים את הרצונות האלה, והופכים אותם לכלים שבהם מקבלים דבקות בעליון, מפני שחסרה להם רק הכוונה על מנת להשפיע. לכן אין צורך להיאבק ברצונות דלקבל, אלא רוכשים את הכוונה על מנת להשפיע בזה שמתעלים מעל לכלים האלה. זאת אומרת, עושים עליהם צמצום, ואז רוכשים כלים של גלגלתא ועיניים. ולאחר שיש לאדם גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לעבוד עם הכלים של האח"פ, ולצרף אותם לאט לאט לגלגלתא ועיניים.
לכן עיקר האגרת הוא, שהאדם צריך לעבור שלבים רבים של יגיעה, ושגיאות, והבחנות, שלאחר מכן הוא כביכול מתחרט על שהיה, ומה שעשה. אבל דבר איננו הולך לאיבוד, אלא צריך היה לעשות את כל הדברים הללו. וכשמבין זאת, אז מבין שהמאבק לחלוטין אינו כפי שחשב מלכתחילה.
"אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.
והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב."
הידיעה צריכה להגיע להלב. וזה קורה רק לאחר מספר היגיעות שחייב כל אחד לבצע כטועה, שכביכול פונה לכוחות עצמו, מתוך שמבין כי חובה עליו להתגבר, ולעשות אילו מאמצים. בדומה לתהליך ההתפתחות שעוברת כללות האנושות במשך ארבעים אלף שנים. מאז פרא האדם שיצא מהמערה, ודרך הקידמה, ופיתוח הטכנולוגיה והמדע, עד שבימינו היא שרויה בבלבול ובמשבר כללי, ונותר לה רק להודות בכשלונה. האנשות הלכה בשאיפה לסדר לאדם את החיים בכוחות עצמה, אבל זו הייתה טעות מעיקרה. חשבנו שגורדי שחקים, טכנולוגיה ומחשבים יטיבו את חיינו, אך בסופו של דבר טוב יותר לא נעשה.
וכפי שהאנושות צוברת נסיון רב, עד שנוכחת שהיא במצב אנוש. ורק לאחר מכן מתגלה הכלי הנכון להבנת הדרך החדשה, שאחרת אי אפשר להבין אותה. כך גם האדם בחייו הפרטיים, כי כלל ופרט שווים. שהאדם בעבודתו הפרטית עובד ומזיע כל חייו, ורק לאחר שהוא מיואש, אז מגיע לנקודה שבלב. וכן העבודה הרוחנית מביאה את האדם ליאוש מכוחותיו עצמו, ובטרם מגיע ליאוש הזה, אין הוא מסוגל להבין שישנה דרך אחרת. הוא יכול לשמוע עליה, אבל הוא איננו שומע. על כך אומר בעל הסולם, שהמקובלים מייעצים לאדם להרבות יגיעה כמה שאפשר, לא משנה איך ומה, אלא "מה שבכוחך לעשות, עשה". שיש בזה גם אמירה בנוגע לכמות היגיעה שחובה לתת, כדי להתייאש ממנה.
"וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני"," אחרי שהאדם מבין שבעצמו הוא איננו מסוגל לעשות כלום, והוא פונה לבורא, אז הוא מגלה שהפנייה אליו היא הדבר הטוב ביותר. ואפילו יכול היה להצליח בעצמו, לא היה רוצה בכך. אלא מוטב לו לפנות לבורא, לקבל ממנו חרב ומגן, ואז להצליח, זאת אומרת, להצליח בדבקות בעליון, ולא לבד. כי הרווח של האדם שכל הזמן נמצא עימו בדבקות. שכעת גילה שהדבקות בבורא חשובה לו יותר מכל ניצחון אחר, אילו יכול היה לנצח בעצמו.
"כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.
אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב","
הבורא לא שולח מכות, ולאחר מכן מחלק סוכריות כפיצוי, כאמרת הכסילים, עבוד קשה בעולם הזה, ואחר כך יהיה לך גן עדן, שכך הם מפרשים "היום לעבודה, ומחר לקבל שכרם". אלא אותם כלים שמקבלים בזמן הסתר, הם הם עצמם ובזמן ההסתר, מגלים את הגילוי, והאהבה.
ברוחניות אין זמנים כמו שכעת נדמה לנו שאנחנו קיימים בתוך רצף של זמן. לכן בדיוק באותם מצבים בהם אדם היה, והרגיש קודם את הרע שלו, בהם הוא מגלה את האהבה. שהאהבה הייתה שם גם אז, רק הוא לא הרגיש בה.
"פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו ... עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.
יהודה ליב"
אז מתאחדים יחד כל הזמנים, היינו כל המצבים, היות שאין זמן ברוחניות. והאדם מבין שרק מתוך חוסר השלמות של התפיסה שלו, נראה היה לו כאילו יש עבר, הווה ועתיד, ושההשגחה כביכול מתחלקת לזמנים ולאופנים. אבל כשמתקן את התפיסה שלו, ומגיע לראיית התמונה המלאה, אז מגלה שיחס הבורא אליו הוא טוב ומיטיב, ותמיד היה בתוך היחס הזה. אלא שמתגלה לו כ"מיטיב לאחריני", רק כדי שידע איך להעריך את אותו יחס. כי רק מתוך המצב הנגדי אנחנו מסוגלים לגלות את האמת.
האם ה"טוב" מתגלה יחד ה"מיטיב" או קודם מתגלה ה"טוב" ולאחר מכן ה"מיטיב"?
טוב לא יתכן שיתגלה בלי המיטיב. אם מדובר בכלים דקבלה, אז מתגלה בתוכם רק הטוב. אבל ברוחניות עלינו לגלות את המיטיב, שבכך מגלים את הטוב. האחד לא יכול להיות בלי השני, היות שהטוב הופך להיות עבור האדם היותו בהכרה ובדבקות בבעל הבית, שאז "טוב" ו"מיטיב" הם היינו הך. זאת אומרת, אם רוצים רק את התענוגים, מגלים "טוב" בלבד. אבל אם התענוג של האדם בא מדבקות, מגדלות בעל הבית, אז ה"טוב" הוא ה"מיטיב".