שיחה 2, 02.08.05

"סבב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מצא כופר", ופתח פתוח להשראתו ית'."

אדם נקרא "בעל ייחוד" לאחר שעובר איומים וייסורים גדולים, ומרוויח "טיפת ייחוד" ביגיעתו, ואז יודע ש"מצא כופר". כי הגיע למקום להשראת השכינה, שם משתווים כלי ואור. היכן שכלי הנברא, ואור הבורא נמצאים יחד בהשתוות הצורה, זהו מקום הייחוד. אז האדם מבין, ואף מצדיק את כל מה שעבר עליו, כי אלמלא היה מרגיש את כל האיומים הללו, לא היה מגיע להרגשת הייחוד. אבל עם כל זאת, אין הכוונה שיש לאדם רווח בעבר. אלא בעל הסולם מסביר, איך עוברים את הייסורים הללו, והאם מושרשים בתכלית הבריאה כל המצבים הנוראים.

"וז"ש בפיוט "סובב את כל ומלא את הכל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל," אדם נברא בחומר הפוך מהאור. ורק במידה שמרגיש הפער בין תכונתו הטבעית, שאיתה מתחיל את דרכו, לבין תכונת האור, המשפיע, ההפוכה ממנו, בהפרש ביניהן ירגיש לאחר מכן התפעלות, ועוצמת המילוי.

"וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית'," אפשר לשאול, האם ייתכן שכל הייסורים מושרשים בתכלית המציאות? ואם כן, האם "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", לא נקרא על שום הדרך בה מתייסרים הנבראים במצבים שעוברים, אלא רק כשיגיעו לתכלית הבריאה, אז ירגישו "טוב ומיטיב"? שאז לא לכל הזמנים והמצבים הבורא הוא טוב ומיטיב, אלא גם המצבים הגרועים וההפוכים ביותר, נמצאים מלכתחילה בתוכנית הבריאה.

וצריכים להבין, שאין מצב קיים או מתוכנן מראש, מלבד גמר תיקון מלכות דאין סוף, שבזה אנו נכללים במצב היחידי שישנו. לכן כל המצבים שעוברים עלינו, הם כדי שנקבע עד כמה הם הופכיים לאור. ואפילו במקצת המצב שונה מהאור, הוא כבר לא טוב. ולא מבחינת ההרגשה הרעה שבנברא, אלא משום שהכלי אינו נמצא בתכונת ההשפעה. לכן כל המצבים אינם קיימים כשלעצמם, אלא נמצאים רק בתכונות הכלי, כדי שייקבע מהו יחסו האמיתי לאור.

"וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם."

הטעם הזה מרגישים בסוף, אבל כדי לערוך חשבון שלפיו כדאי היה לעבור את הייסורים עד לסוף, על הייסורים להיות ייסורים מטרתיים, איכותיים, שמורגשים בדרגת הכוונות בלבד, בגין כך שאינם נמצאים בדרגה שווה להמשפיע. ומכאן שאין בעל הסולם מדבר על ייסורים על חשבון עצמם, שמורגשים עקב הימצאם ברצון לקבל, היינו ייסורים גופניים כביכול ש"היו מקצצים ידיהם ורגליהם". כי בכלל לא לייסורים אלה התכוון הבורא בתוכנית הבריאה שלו. אלא לייסורים מתוך קביעת האדם עד כמה אינו נמצא בגובה הכוונות כהמשפיע.

מכאן שקביעת הייסורים, מה הם ייסורים, כלפי מה הם נמדדים, זו לחלוטין לא אותה הקביעה בעיני הבריות ובעיני הבורא. ולכן לבריות נראה שהבורא תכנן ויצר את המציאות באופן שחייבים הם לעבור ייסורים ולהרגיש רע. והבורא מצדו לא התכוון לזה, אלא כוונתו היא לתת לנבראים לקבוע את יחסם, לא כלפי מה שיש בתוך הכלי, אלא כלפי מה שיש בכוונה, בדרגה למעלה מהכלי.

"וזאת תורת המצורע ביום טהרתו / והובא אל הכהן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לפועלה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אי והוא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני ראמים. שם יש אוזן לדברים מאוד ערבים / ממשיכים נהרי אפרסמון גבים גבים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא ערב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. ושוחק להם, כי יודע נפשם מעודם / אשר לא יגבל הכופר כלל בעינם. בעת שיתן עצמו להם לכופר / וכל זרה יהיו אזנים לאמרי שפר. וזהו יד לכל כלי טהרה / בו יאחז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה."

בחוכמת הקבלה נתקלים במקומות רבים בפיוטים, שירים וניגונים, שהם כולם חלק משפת המקובלים, שבאופן כזה מבטאים ומתארים את הרגשתם במדרגות ההשגה. ובצורת הביטוי הזו הם יכולים להרשות לעצמם להשתמש במילים של שפת הענפים, ולגלות בסתר את שעובר עליהם. ומי שנמצא במצב דומה, מובנת לו הפנימיות המונחת בתוך המילים הללו, הרגשות והגילויים אותם עובר המקובל. ומי שאיננו בהשגה, ודאי לא ימצא בשפה כזאת שום טעם לעצמו.

"והגם שלא יפלא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אימים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דברות אלקים חיים"."

כלפי הכלי של הנברא הכוח העליון שולט בו ביד קשה באופן גמור, כי מצד הבורא אין שום חוק אחר, אלא היותו מנוגד לרצון לקבל. וכל עוד נמצא הכלי ברצון לקבל, אין שום שינוי יכול להתרחש ביחס שבין האור לאותו הכלי שנמצא ברצון לקבל. אלא רק במידה שהכלי רוכש תכונת ההשפעה, "חפץ חסד" הוא נעשה חופשי מהרצון לקבל שלו, ואז נמצא גם מחוץ לידו הקשה של הבורא, כלפי החומר דרצון לקבל. זאת אומרת, הוא יוצא משליטת הרצון לקבל, ובזה יוצא גם משליטת הבורא, ונעשה חופשי.

כאשר האדם מרגיש שאין עליו שליטה משום כיוון, שאין הגבלה מצד הטבע שלו, ואין שמירה והגבלה מלמעלה, כאן הוא מקום הבחירה חופשית, והבנייה החופשית של התכונות והפעולות מצד הנברא. אבל כל עוד אדם מצוי בדרגת ה"גויים", אז "מלך הגויים", הבורא, השולט על החומר דרצון לקבל, מתראה לנברא כשולט ללא רחם, וללא יוצא מן הכלל.

"פירוש שמשקל האיומים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר," "קול" נקרא, מה שמתגלה באוזן, בכלי דבינה. וכשמתגלה לאחר מכן האור דחוכמה בכלי דבינה, זה נקרא "לראות את הקולות", היינו דרגת ג"ר דבינה.

"ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת בדרך פועל, בלי שום תרעומת ח"ו על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן בכל מהלך האיום הארוך הזה, היה רצוי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נועד.

וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הנשגב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה למכביר." בסוף הפעולה מתגלה שהיא פעלה על הנברא זמן רב, ורק לנברא לא היתה היכולת לגלות אותה. אבל עד כמה שמגלה, כך מגיע למצב שרואה את היחס התמידי שהיה מתחילה.

"ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה ותרן הוא; והביא את הפסוק: "ומי יעמוד ביום אפו ומי יכלכל את יום בואו" ודו"ק מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אשר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים ישקלו יחד כנ"ל."

העניין הוא, עם מי אדם מזדהה. אם מזדהה עם הטבע שלו, הרצון לקבל, אז לא יכול להתרומם מעל טבעו, ולהזדהות עם תכונת ההשפעה, שאותה הוא רוצה לרכוש, ולשייך את עצמו אליה. אלא הוא נמצא בחומר הרצון לקבל, וכנגדו מוצא את קשר הבורא לחומר, שהוא קשר אכזרי, לפי חוק נוקשה ובלתי משתנה, ונושא עימו דינים. ולכן בחומר הזה מרגישים איומים וייסורים.

מה שאין כן, אם אדם מתרומם מעל החומר, ולא מזדהה עם החומר, שרוצה להרגיש שהחומר הזה איננו שייך לו, אלה הוא דרגת חומר הבריאה בלבד. כי דרגת האדם נמצאת מעל חומר הבריאה, מעל הדומם, צומח וחי - המדבר שייך לכוונה. ולכן אם האדם מזדהה עם הכוונה שמעל החומר, הוא מיד נכנס לקשר אחר עם הבורא. קשר לא עם "מלך הגויים", אלא עם הבורא שפועל כלפי ההשפעה, ופעולתו מתגלה מיני כבר.

האדם שמתרומם מעל החומר, ומזדהה עם כוונת ההשפעה, נמצא כבר מלכתחילה במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. ואין לו אותו הקשר עם הבורא, כפי שהיה לו קודם, בעודו שקוע בתוך החומר, ומזהה עצמו עם החומר של הרצון לקבל. אלא הוא פתאום רואה שהוא אדם אחר לחלוטין. שקודם זה לא היה הוא. ואז מציאות חייו מחולקת לשניים, חלק אחד הוא זה שהזדהה עם הרצון לקבל שלו, וחשב שהרצון לקבל שלו הוא הטבע שלו, והוא "האני" שלו. ואם כך, ודאי שלא היה יכול להצדיק את הבורא. ובחלק השני, הוא מוצא שחייו, ו"האני" שלו נמצאים מעל החומר, ואז מוצא את עצמו באותו המצב כמו הבורא, ונמצאים בייחוד.

וכאן רוצה בעל הסולם להדגיש עד כמה שתי קביעות היחס האלו, שלפיהן אדם קורא את עצמו, כאדם שקשור לחומר, וגם רואה את עצמו נמצא בכוונת ההשפעה, הן מנוגדות ואינן יכולות להועיל זו לזו, אלא הן שני סוגי המציאות.

"ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל שאמרינן "דיו", והוכיח מהכתוב "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ק"ו לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ, ומ"מ מסיק "ותסגר שבעת ימים", דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה" והיה רק "אביה ירק ירק בפניה", פירוש, "לגלות פניה", והבן.

ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לבא" וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דיו" לפני השכינה "כמעיקרא", ואם בר לבב אתה, תבין מלבך סוד הכתוב, שאחר הסגר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.

ואילו פי מלא שירה כים, ושפתותי מליצה כהמון גליו, לא יספיק לי, מלבאר צדקות ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת היטב הדק, אשר היו והווים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, ובגפם יבואו ובגפם יצאו, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה."

אם היחס של האדם לאמצעי הוא שגוי מעיקרו, אז אין שום חשבון עם הסבל שעובר עליו, והוא אף אינו נחשב לו כיגיעה או כמועיל להתקדמותו. לכן לאורך ההיסטוריה עוברים עמי העולם סבל איום ונורא, השמדה, רעב, מגפות ומלחמות. אבל החומר הזה שמתייסר מתוך שנמצא מנוגד לתכונת ההשפעה, איננו מתקן עצמו בייסורים. אלא הוא נמצא במצב נייח, שמתוך הופכיותו לאור, חייב כך להרגיש.

ולאחר ייסורים רבים אין "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שבאים למדרגות הגילוי בבחינת שכר. אלא השכר איננו מגיע, כי החומר הזה נמצא בייסורים מתוקף החוק הפועל על מצבו ההפוך מהאור. ומדוע שמתוך הרגשתו הרעה ממצבו החומר ישתנה פתאום או יקבל שכר? אלא הייסורים הללו רק מראים לחומר את מצבו, ותו לא. ואכן כותב בעל הסולם שבייסורים האלה "מלך הגויים" אינו יכול להציל את הרצון, ולהביאו לתיקון. כי אז לא תהיה הכרת הרע שברצון. אלא תהיה רק ההכרה בכך שרע לו, כבדרגת הבהמה שאיננה מבדילה מהי סיבת הרע - ההפכיות מהאלוקות, מההשפעה. ולכן אין בה תיקון בקביעת הרגשת הייסורים.

אלא כל התיקון הוא על "ישראל", אשר מחובתם לגלות את הסיבתיות שבייסורים. שההרגשה הרעה של הרצון לקבל נובעת ממעמדו הנוכחי ההפוך מן ההשפעה. וכן מתוך המגמה להביא את הנברא להשתנות לא בגלל שמרגיש רע, ורוצה להרגיש טוב בעתיד. אלא להשתנות מתוך ההכרה בתכונת ההשפעה כעומדת מעל לכל בגדלותה ובייחודיותה. לכן להעלות את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה, חפץ חסד, מעל למלכות, ללא שום חשבון עם המלכות, זו השיטה שחייבים ישראל להעביר לאומות העולם.

ומבלי ללמוד את הכרת הרע בצורה מטרתית כלפי תכונת ההשפעה, הרצון לקבל יכול להוסיף ולסבול עוד אין ספור שנים, מכל מקום, כל הייסורים שעוברים עליו מתוך מצבו ההפוך מהאור, לא יהפכו את הרצון לקבל למשפיע, ואם כך, לא יעזרו לו לצאת מהייסורים. כי אם הרצון לקבל איננו מתעלה לתכונת ההשפעה, לא יתכן שישנה את מצבו כך, שיהיה לו אי פעם טוב.

הטוב והרע הם תוצאה משינוי המצב כשמתרוממים מתוך הרצון לקבל לכוונת ההשפעה. וכל עוד נמצאים בתוך הרצון לקבל, אין בתוכו שום הכנות לשינוי שיביאו הייסורים עצמם. אלא רק הייסורים המטרתיים, מתוך שאדם מרגיש עד כמה אינו נמצא בתכונת ההשפעה, הם המועילים, ובהם "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". שאפילו בלא לשמה, רוכשים מדרגה עליונה יותר בהשפעה, אם רוצים בה, וקובעים שהרע הוא משום שלא נמצאים בה. כי מהי קביעת האדם בלא לשמה? לא שרע לו, והוא רוצה לצאת מהרע. אלא הוא קובע את עצמו כלפי תכונת ההשפעה. שהוא רוצה את תכונת ההשפעה, ושהוא מרגיש רע לא משום שנמצא בגוף שלו הסובל. אלא זו הנשמה שלו שסובלת, מטעם שאינה נמצאת בתכונת ההשפעה. זאת אומרת, האדם מודד את עצמו כבר מעל הגוף.

לכן כותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שהתיקון הוא בהכרח תחילה ב"ישראל", באלה שמקבלים התעוררות והתרוממות כלפי הבורא. ורק לאחר מכן ביתר הכלים. כי הכלים שאין בהם התעוררות, אין בהם נקודה שבלב, ולכן לעולם לא תהיה להם היכולת למדוד את עצמם כלפי תכונת ההשפעה. וכל סבל שיסבלו, לא יהיה בו להועיל לשנות את מצבם. אלא רק אם הכלים בעלי היחס לכוונה, יתערבו בכלים מחוסרי היחס לכוונה, שנקרא "נקודה שבלב", אז בהתקשרות עימם בהתחברות ואהבה, הם יוכלו לעזור לכלים האלה, שנקראים "גויים", לצאת מהמצב שבשבילם הוא אנוש. מאחר שבעצמם אינם מסוגלים להתרומם ממנו, ולהציל את עצמם.

"כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה, אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קראי מועד אנשי שם" וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מלבלות [בלייה, שחיקה]זמנם. יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.

והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם ער. והכתוב אומר: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה'", וזה מאמר החכם "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך."

אם האדם מתחבר לתכונת ההשפעה, אז אין לו שום חשבון לעצמו. כי הוא רואה שמלבד נקודת ההשפעה הראשונה, הנקודה שבלב, שהיא הקשר עם העליון, שנתן לו הבורא כמתנה, אין ברשותו שום כוחות ואמצעים לרכוש עוד ועוד כוח דהשפעה. לכן עד כמה שמתקדם ועולה מחיל אל חיל, הוא בכל זאת מגלה שמלבד אותה הנקודה, אין לו דבר. ושכל היתר בא מהעליון.

כי התחתון לומד מהאח"פ דעליון רק את התכונות שמרגיש מהעליון מפני שקשור אליו, ודבוק בו כקטן לגדול. ואם הוא נמצא בידיים של הגדול, אז יכול להשתמש בגדול, וכך לשייך את עצמו לדרגה עליונה יותר. לכן אין דבר מובטח לאדם, אלא רק מתוך הדבקות בדרגה העליונה, הוא נמצא בהשפעה.