שיחה 4, 04.08.05
"והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב "ומצאתה", ואמר רבנאי: עד דאתא לידיה משמע ובראיה בעלמא לא קני [החזקה ביד קונה, וראיה בלבד לא קונה] , והן לישנא דעלמא. "לא קני עד דאתי לידיה", ולפיכך תני תנא ב' בבות [שני שערים] אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, להבין ולהורות עד דאתי לידיה [שבא לידו] ממש. ונראה שיגלה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: ולחזי זוזי ממאן נקט? ומשני דנקט מתרוייהו [שיראו הזוזים ממי לקח? ומתרצים: שלקח המוכר משניהם ] (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מחד מדעתיה ומחד בעל כורחיה [מאחד מדעתו ומאחד בעל כורחו] , ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה [ולא ידענו מאיזה קונה קיבל המוכר מדעתו, ומאיזה קונה קיבל המוכר בעל כורחו] . וזה סוד "מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה", תתגלה בע"ה ותראה בקץ הימין, כי נעריך בהלכתא למשיחא [עד שנמתין למשיח לברור האמת] ."
אדם שבנקודה מסוימת מאבד את הקשר עם העליון, אפילו ינסה לאחר מכן ללכת בקו ישר לפי הכללים שלמד, עדיין יפסע בכיוון מוטעה, ולא יוכל למדוד את עצמו, האם הולך נכון או לא. אבל אין מדובר בטעות גורלית שעושים פעם בחיים, ולא יכולים לתקנה. אלא בכל פעם ופעם שאדם עושה מעשה, זאת אומרת, רוצה להתקרב לכיוון הדבקות, עליו לחזור ולבדוק האם החשבונות שלו מתבססים על שמירת העיקרון "ישראל אורייתא קב"ה חד הוא". האם כל רצונו הוא להגדיל את ההשתתפותו בהכנסת עוד ועוד רצונות ומחשבות שלו להתחבר לאותו הייחוד. כי בהתחברות "ישראל אורייתא קב"ה" על פני יתר הפרעות, וביתר כוחות, הוא מתקדם לכיוון המטרה.
בכל פעם ש"טיפת הייחוד" מתממשת על פני הפרעות גדולות יותר, האדם עולה למדרגות גדולות יותר. ומכל אותן הנקודות נעשה הקו שאדם עובר מתחילת הדרך עד מטרתה בסופה. ואין איזה קו מוגדר של דרך, שאדם מייצב לפניו, אלא בכל המצבים שבאים הוא מייחד ל"ישראל אורייתא קב"ה חד הוא" את כל מה שברשותו - האמצעים (רב, קבוצה וספר), תכונת ההשפעה שרוכש, וההתאחדות, ההתחברות, עם תכונת ההשפעה כנגד כל ההפרעות המתעוררות כבעיות מתוכו ומהסביבה. וכך הוא שוב מחדש את נקודת הייחוד, שמכל אותן הנקודות מתחברת דרכו. לכן אם עורך את החשבון על פי נקודת הייחוד, ולא על פי "חשבונות בשר ודם", אז אינו טועה או מתחרט על מה שעבר.
"ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה," לאדם יש חומר דלק לכל דבר, מלבד להתחברות עם תכונת ההשפעה. לכן אם נמצא מסוגל לצעוד קדימה מבלי שיהיה נזקק לבורא, זה סימן שאיננו מתקדם לכיוון הנכון. כי האגו שלו ככל הנראה מסופק, ומקבל מרץ מכך שרואה שבמצב הבא יהיה לו יותר טוב, וזה נקרא, שאינו הולך לקראת ההשפעה. אלא רק במידה שהמדרגה הבאה היא יתר השפעה מדרגתו הנוכחית, אז אין לאדם שום רצון ודחף כלפיה, אין לו חומרי דלק, ומרים ידיים למעלה, שנקרא "ידיו לאלקים". שנמצא מנותק מהמנוע הפנימי שלו, מחוסר אפשרות להתקדם.
לכן סימן ברכה הוא, כאשר אדם רואה שהגוף שלו אינו מספק לו חומרי דלק. ואם הוא בר מזל, אז נזכר שמצבו הזה מבורך. ולקבל חומר דלק הוא יכול רק מאותו מקור ההשפעה, שאליו הוא מכוון כעת, או שאליו כיוונו אותו מלמעלה. כי רק מהערכת גדלות העליון, וגדלות תכונת ההשפעה, אדם יכול לקבל חומר דלק להתקדם לקראת תכונת ההשפעה. ואם הרצון של אדם לא מסודר כך, שאינו רואה לפניו שום רווח, ומרגיש שאין בו שום מרץ, אז האדם כנראה טועה.
כי ישנם יסודות הרגשה והבנה ברורים מאוד, שלפיהם בודקים האם מכוונים נכון. והטבע האנושי, הרצון לקבל, האגו, הפרעֹה שבאדם, עוזר לו להתכוון בדיוק לכיוון הנכון. כי לכל מטרות העולם הזה אדם מוצא משיכה טבעית, יהיו אלה תענוגים גופניים, או יהיו תענוגי כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. ולדבר אחד בלבד - נתינה, שהיא היציאה לעולם העליון, אין אדם יכול למצוא מתוכו שום רצון, ונמצא מחוסר חומרי דלק.
שרטוט 1
לזה אין לאדם תמיכה משום מקום. אלא רק במידה שפונה לחברה מסודרת נכון, בבקשה לקבל ממנה גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות תכונת ההשפעה. אז היא תתמוך בו, ותכוון אותו לעבר המטרה, כפי מידת הכרת הגדלות, שהאדם מקבל ממנה. שתחילה האדם דורש את הכרת הגדלות, ואם נניח, הדרישה שלו מהווה 1%, ומקבל מהחברה 60%, נמצא שהחברה הכפילה לו את הכרת הגדלות פי 60. ואז בהחלט יש לו חומר דלק להתחיל לכוון את עצמו, זאת אומרת, להתחיל לנתק את עצמו מכל הדברים האחרים. כי חשיבות הנתינה עולה וגדלה מעל כל יתר המטרות.
שרטוט 2
אבל אם יש לאדם חומר דלק להתקדם קדימה, ואינו זקוק לפנייה לחברה לקבלת חיזוק ממנה על גדלות הבורא, זה אומר דרשיני, האם מתקדם לכיוון הנכון. כי סביר להניח, שהרצון לקבל שלו מוצא בהתקדמות איזו מטרה יפה לו.
"ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו."
מהחברה לא מקבלים השפעה, אלא מקבלים רק את החיסרון להשגת תכונת ההשפעה. באמצעות החברה הדרישה של אדם מוגברת פי כמה וכמה, ובאותה הדרישה הוא מעלה מ"ן מתוך הרצון שלו, לקבל כוח מלמעלה שבתגובה לפנייתו יביא לו תכונת ההשפעה. רק בקשה כזו נקראת "העלאת מ"ן", ולא שום דבר אחר. כי בפנייה לבינה אי אפשר לעורר בה תגובה, אלא אם כן מבקשים ממנה את האור המחזיר למוטב. כי כל פעולות הס"ג כלפי מלכות, הן בראש ובראשונה להחדיר את תכונת ההשפעה לתוך המלכות. שאז על פני תכונת ההשפעה ניתן להמשיך ולהדמות לבורא, בלקבל על מנת להשפיע.
שרטוט 3
"ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טפתי טפתי דקה את, וכל מרחבי חייתי / כל שחרי כל ערבי.
פני הלוט מגבהת המסכה, ברחבי עתידותי / כל אבלי כל נחמתי.
מקום המבוקה ישאוך המון רב בדליות הספתי / כל חורבתי וכל מלואי.
חודרה את בלבבי, וכל שכרך בידי, מכל דגלי אהבתי / כל זהבי וכל סחרי.
ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב, לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ נבראות בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור,"
בעל הסולם נוגע בענין הייחוד, כמו שנאמר "הבורא הוא אחד יחיד ומיוחד", ובהתאם לו הבריאה - אם ברצונה להתחבר אליו, עליה להגיע למצב "אחד יחיד ומיוחד". שממצב הייחוד הזה נובע הכלל "כלל ופרט שווים", ורק כלפינו הוא איננו מתקיים, אבל למעשה הוא מתקיים. ובהחלט נמצאים אנו באדם הראשון כנשמות מחוברות יחד "כאיש אחד בלב אחד" במצב הייחוד, למרות שבמצבינו, כנשמות שבורות ובודדות, אין אנו מרגישים את עצמינו כך. לכן אם כל פרט ופרט מחבר את עצמו עם הכלל, לפי שפרט וכלל שווים, בזה הפרט מעלה את עצמו לרמת השתתפות בין כל הנשמות, שנמצא כחלק אינטגרלי המחובר לכולם ללא שום הבדל, במצב של אדם הראשון.
שרטוט 4
ומכאן נובע הכלל "כלל ופרט שווים". שמצד העליון אין שום הבדל ביחס כלפי נשמה פרטית והיחס כלפי הכלל. כי הבורא מתייחס לכל פרט ופרט, רק דרך הכלל. הוא אינו רואה אחרת, אלא מתייחס לכל הגוף, לכל הכלי, ודרכו היחס עובר לפרטים. לכן מצד הבורא לא תיתכן השפעה אחת לכלל, והשפעה אחרת לפרט. ואדם שרוצה להתחבר בצורה הנכונה, חייב לחבר את עצמו רק לכלל, ולאחר מכן לבורא. זאת אומרת, בעולם הזה ישנם פרטים, נשמות שבורות, שנמצאות בודדות. ועד כמה שמתקרבות לעקרון "כלל ופרט שווים", זה נקרא שהולכות ומתחברות למערכת אחת, לנשמה אחת.
"אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "באהבתה תשגה תמיד" "והגית בו יומם ולילה, ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא","
מלמעלה נעשה כך, שלכלל יש את כל אור התורה, ולפרט יש רק את חלקו שלו. הבורא ברא את הכלי בצורה שכלול מתרי"ג חלקים, רצונות, שאמנם מחוברים יחד, אך כשמתחלק הכלי בעולם הזה הוא נחלק לשישים ריבוא נשמות בודדות. כאשר על כל פרט משש מאות אלף החלקים הללו, מוטל להתחבר ביגיעתו לכל יתר הפרטים בחזרה. ורק על ידי עבודתו של אדם המחבר לעצמו את כל יתר הנשמות, נעשים כולם לנשמה אחת. ויוצא, שכל פרט מרוויח את סכום כלל הנשמות, בעבודתו ממטה למעלה, כי בגמר התיקון כלל ופרט שווים בקבלת השפע. זאת אומרת אין הפרט מרגיש שפע מועט, לפי דרגת החיבור שלו לבורא בכלי האישי שלו. אלא כל פרט ופרט מרוויח את כל הכלי דאדם הראשון, שבעוצמת הכלי השלם ובתכולתו הוא נכלל, ואותן הוא מרגיש. שאז השגתו של הפרט, והשגת הכלל, היינו הך הן.
שרטוט 5
וזה מעצם עבודת האדם שעולה למעלה, שמחוייב להתקשר ולרכוש חיבור עם כל יתר הנשמות. שאילו עשה זאת הבורא מלמעלה, אז היינו נשמות בודדות, כל אחת בגופה, מחוברת באחידות והרמוניה עם כל יתר הנשמות. כמו תא בגוף שדואג לכל התאים האחרים, ומקבל כצורכו בלבד. אלא שצורכו בלבד, זו אך מידת הדבקות שלו בשורש. וכשמתחילה הנשמה להתקשר לאחרים בעצמה, ולהשיג את הקשר שלה, ולבצע עבודתה כלפי כל יתר נשמות, אז מתרחש הפלא, שכל תא הופך להיות גדול, חשוב, ומבין, כמו הגוף השלם.
וכל אלה באים על חשבון הנברא, בזה הוא בונה את עצמו. הצורה ההתחלתית של אדם הראשון היא על חשבון הבורא, ואילו פעולת הנברא שמגדיל עצמו, שכל פרט קונה את הכלל "שלו", היא נעשית על חשבון הנברא. וכך הנברא מגיע לדרגתו של הבורא, כי כל פרט שמרוויח את הכלי של הכלל, הוא בזה מתחבר לבורא בכוחות עצמו. וכמו כן, כל הפרטים מתחברים ביניהם, כל אחד בעוצמת הכלל שלו שרכש. יוצא, שבזה מגיעות כל הנשמות יחד לדרגה גבוהה פי תר"ך פעמים בעוצמתה, שאז נעשה אדם הראשון בעל עמקות שהיא פי תר"ך פעמים מזו שהיתה לו בצורתו ההתחלתית, האידיאלית, כביכול. והדלתא הזו היא הרווח של האדם. ויש רווחים נוספים, כשאדם מגיע מדרגת הנברא לדרגת הבורא.
שרטוט 6
"והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי"."
"ראו" זו השגה מלאה וברורה. כי "ראיה" נקראת, אור חוכמה שמתגלה בכל הכלים, וזו התפיסה וההתגלות המירבית. "ראו עתה כי אני אני הוא", "אני אני" הכוונה, אותה תכונה מתגלה מלמעלה, ומתגלה מלמטה מצד הכלי, כמו שנאמר, "חשכה כאורה יאיר". "ואין אלהים עמדי", שדווקא על פני העיקרון של האלקים, היינו שאדם רכש את תכונת ההשפעה, אז התגלתה בתוכו אותה הראיה.
"אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.
הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הדודאים, שאתה מוצא בשדה שברכו ה', כי כל עסקינו בחיים רק לאקמא שכינתא מעפרא, ולשמחה ולשיר לפניה בכל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותר בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תצליח דרכיך אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אהבים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר.
יהודה"
"לאקמא שכינתא מעפרא" נקרא, להעריך את גדלות תכונת ההשפעה מעל כל רצונות האדם. אין לאדם קנה מדידה אחר, אלא הרצון לקבל שלו, האגו, המחשבות, הרצונות, הדחפים שמרגיש. ורק כלפי כל מה שבטבע, בין אם לפי הופכיות הטבע, ובין אם בהתחשב בו, אדם מודד את הרוחניות. לכן כביכול צריך לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא", אלא שבעבודה זו, אדם רוכש את תכונות העליון. לא מתוך שנמצא בתוך עצמו, אלא כנגד זה שמתעלה מעל תכונותיו הטבעיות, רוכשים את תכונות ההשפעה.
ומהיכן אדם מקבל תמונה מהי תכונת ההשפעה, ובאיזה ציור עליו לצייר אותה? דווקא מההעתקה מהרצון לקבל, מההפרעות שלו, אדם מרכיב "שושנה עליונה". שהיא מלכות דאצילות, שיוצאת מתוך ה"חוחים", היינו מכל ההפרעות, מכל הרצונות האגואיסטיים שמתגלים, שאם על פניהם אדם מחפש את תכונות ההשפעה, מזה שמתעלה מעל תכונת הקבלה, לתכונת השפעה, צומחים העלים שלה.