שיחה 2, 04.11.05
"ואני רואה בעליל בלי ספק, שתפול בפחת הזה, אם פחות, אם יותר, וזה השטן האחרון, אשר אני מוצא בעבודתי הפוריה, בעד כללות בני דורי. כי ב"ה מצאתי חן בעיני בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לשרשה בתכלית המהירות.
אבל מה אעשה ביום פקודה, כי תצטרך לענות על שאלת אדם רשע, "מה העבודה הזאת לכם"? ואע"פ שהתירוץ מבורר בהגדה, "אלו היה שם לא היה נגאל", כי אין חפץ בכסילים, עובדי הריקות. ועדיין לא נבחר שום בן אדם לעבודתו ית', אם אין לבו שלם עם ה', לעבוד עבודת משא במסירת נפש, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשה, אך ורק לעשות איזה נדנוד של נחת רוח ליוצרו ית'; ואם כן מה לרשע הזה להתערב ולדון עם אוהבי ה' כאלו."
אנחנו צריכים להבין, שאין מדובר באנשים רבים, אלא באדם אחד, שיש בו כל הרשעים, והצדיקים, וכל העולם כלול בו. לכן כשמתעוררים באדם הרשעים ששואלים "מה העבודה הזאת לכם?", על זה הפחד. על אותן התכונות הלא מתוקנות שעל פני השאלה הזו, שלא רואים כנגדן מטרה ברורה. והשאלה עצמה היא נכונה. כמו שמדברת ההגדה על "ארבעה בנים", שהם ארבע התכונות העיקריות בתוך הרצון לקבל, שבהן הוא פונה, וטוען מה מגיע לו. ועל כל טענה וטענה, צריך אדם להגיע לתיקון הטענה. לכן כתוב על הרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", שאין מוציאים אותו ממצרים בצורה ששואל "מה העבודה הזאת לכם?". אלא צריך שיהיה תיקון על התכונה הזאת.
והיות שכלי לא שלם, אי אפשר להוציא לגאולה, ולתקן אותו עד לרמת קבלת התורה. לכן הפחד שנמצא באדם, האם יוכל למצוא את התשובה הנכונה, היינו התיקונים על השאלות שמתעוררות בו. שאסור לטשטש את השאלות, ולהסתיר אותן מעצמו באיזו צורה, אלא להפך, צריך להבליט אותן כך, שכל ארבע הבנים יצאו ממנו, ויוכל לברר על ידם תשובה, ותיקון.
"אמנם אחי, באמת אין זו שאלה שכליית, ברור הוא, ואמת הוא, לא נשאר שום הרהור ומשא מתן בדבר, אך דוקא בגלל זה הוא פרכא [קושיה] שאין עליה תשובה, כי שאלת חומר עכור ומעוכר הוא, והיא רק תביעה מגוף החומרי לשוב אל גילולי אבותיו, שיש לו חלק שותפות בעבודתם, או יותר אמיתי, שהוא בעל העבודה, וכל הנאה שלו. וכיון שהשואל הוא רק חומר וגוף בלי שכל, על כן חלש כח השכל, לענות לו שום תרוץ, כי אין אזנים לו, וכפתן חרש יאטם אזנו וכו'."
החומר שלנו הוא רצון לקבל. והשאלות כולן הן מתוך הרגש, מתוך מה שעובר הרצון לקבל. והתשובות מהיכן? לאחר שאדם חוקר את עצמו, את המציאות, את המטרה, את הדבקות בבורא העתיד לבוא. ומתוך כל זה מסיק מסקנות, מה הקשר בין מצבו הנוכחי לבין מטרת הבריאה, עד כמה זה מועיל והכרחי לזה, מתוך כך באה התשובה.
לכן צריכים התפתחות גדולה מהמצב ששואלים שאלה ועד התירוץ. ותקופת הלימוד הזה של איסוף ההתפעלויות, ההתרגשויות, ההבנות, ההבחנות, בונה את התשובה. וזה מה שמחזיר את האדם לנקודת המוצא שלו. כי הוא לומד מאיזה מקום באדם הראשון הוא שורשו, ועל ידי איזו גישה, תוכנה, יוכל להתחבר עם כל הגוף דאדם הראשון. זאת אומרת, אדם צריך לתקן את השבירה. ותיקון השבירה, תיקון הנתק שבינו לבין יתר הנשמות הוא התשובה לשאלת "מה העבודה זאת לכם?"
"ועתה ידעתי כח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה'; ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע הנ"ל, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע הנ"ל."
שאלת הרשע לאו דווקא פועלת, כמו שאומר בעל הסולם, "בזמני". לא הזמן קובע. אלא מידת התפתחותם של כל הדורות הגיעה למצב שהרשע מתגלה בכל אחד ואחד. שבדורות קודמים, היינו בגלגולים קודמים של אותן נשמות, לא התגלה רצון לקבל במידת העומק, שהרשע היה מגולה, ושואל כבר את השאלה הזו. מכאן, שנדרשים הרבה מאוד עבודה, ויגיעה, וסבל, כדי שיתגלו לאדם שאלות "מה העבודה הזאת לכם?".
ורואים אנו, שמדור לדור חולפת התמימות מהאנשים, שאינם יכולים כבר סתם להאמין או לשמוע מה אומרים אחרים, ולחיות לפי כל אותן שמועות. עד שאדם בא למצב, שבצורה טבעית הרצון לקבל שבתוכו לא מאפשר לו לחיות לפי מוסכמות חברתיות, ולפי מה שמספרים לו על הדת, על הרוחניות, על מבנה העולמות, על מהו תפקידו בעולם. אלא מתוך עצמו, מתוך הרצון לקבל, מתוך הרשע שבו הוא בצורת דרשיני שואל "מה העבודה הזאת?", היינו, מה יש לי בעולם הזה? ולמה דווקא אני מחויב? וגם על הדברים שאומרת לו הקבלה הוא ממשיך ושואל באותו הכיוון.
הרשע הזה הוא המצב הטוב ביותר. שבגילוי הרשעים, אומר בעל הסולם, טמונה כל התקווה לתיקון, ולעתיד הנאור שיכול להיות לאדם. והגם שאמת היא שטרם נגאל ממצרים בצורת אותו הרשע, כי חייב להיות שקוע שם, ומתוך השאלה הזו לברר תנאים. מכל מקום, אלמלא יתגלה בו הרשע, לא יוכל להיות לבו שלם. כי "לב שלם" יש בו ארבע קושיות עם התירוצים עליהן, שאותם אדם השיג בעצמו.
לכן הרשעים שבתורה הם מצבים רצויים מאוד. כשהם מתגלים זה הסימן שאדם מסוגל לעמוד על שאלתם. והתקופה הנוכחית היא זמן מיוחד, שבו מתגלים הרשעים, השאלות הללו נגלות לאדם, עוד ועוד אנשים שואלים את עצמם, מהו העולם? מהו הסבל? מה המטרה? מדוע היא כזו? ואין בהם הפחד לשאול על הכוח העליון, ולהעמיד את עצמם לפני אמת בכל מחיר. כל זאת נובע מהרשע, שמתגלה מתוך אותה השאלה.
"כי אני מוצא א"ע מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, (כל ימי אפילו) זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש."
בעל הסולם הגיע בדרגת התיקון שלו לתכונת ההשפעה, תכונת הנתינה, תכונת הבינה, ונמצא במצב שאין לו כבר שאלות. אלא להיות בתוך תכונת ההשפעה עצמה זו המטרה, זה התענוג, זו הדבקות, זה המצב שבו הרצונות המתוקנים אינם שואלים, "מה יש בזה?". כי ארבעת הבנים שואלים על תכונת ההשפעה - "למה לנו אותה? ומה יש במצב הרוחני, בתכונת הבינה, לעומת המצב שלנו?" או ברמת האגו שאינו מבין, או שאיננו מסכים, או שאיננו רוצה לשמוע בכלל, כאותו הרשע.
בעל הסולם מתאר מה קורה לאחר שתיקן את ארבעת הבנים הללו במלואם. שאז מגיע למצב שאין עצלות, ואין שאלה, ואין דבר מלבד להיות שרוי בתכונת ההשפעה, בצורה המתוקנת של ארבע הקושיות של ארבעת הבנים. ולהיות בהן זה האושר, ויותר לא מתעוררות שום שאלות.
"יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי; ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב." כזה הוא המצב מתוך תכונת ההשפעה. כמו בינה שמשתוקקת להשפעה, ומוכנה כבר להעלאת המ"ן, וכביכול רק מבקשת שתהיה לה אפשרות לתת, כי "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". כך מי שנמצא במצב המתוקן של בינה.
"והן אמת כמו שדברתי עם בני גילי מענינים אלו, ראיתי שיש להם כמו שולחן ערוך שמעיינים בו ומוצאים שעור לעבודת ה', בעדם ולכל הצטרכותם.
אבל אני, לא ראיתי מעודי את השו"ע [שולחן ערוך ] הזה, להיות קצוב בו, תנאי וקצבה [תנאי והגבלה] , לחפץ השי"ת מבריותיו אשר ברא, במעלות הדביקות בו."
הכוונה היא, שאין הגבלות, אין תנאים, אין משהו שצריך להיות כתוב לאדם. אלא מהו ה"שולחן ערוך"? השולחן ערוך ביסודו הוא רשימת התיקונים שאדם צריך לעשות על כל הרצונות שנמצאים בנשמתו. הרצונות שבתוך הנשמה בצורתם המקולקלת צריכים לעבור תיקונים. ויש לכל רצון תיקון משלו, ורשימת התיקונים הזו נמצאת בשולחן ערוך.
אין מדובר באיך מתואר לנו השולחן ערוך, בעיבוד העממי שלו, לעמך שיעסוק בו בדרך הגוף, בעשיית מצוות אנשים מלומדה. אלא מדובר בתיקונים הרוחניים, שזאת הכוונה האמיתית בשולחן ערוך. לכן ודאי שאין בו שום הגבלות, והכל בא מתוך נכונות האדם, ומתגלה כלפיו במידת המוכנות שלו, ובהתאם לצורה ולאופן שעשה הכנות. ואז בכל פסיעה של אדם, נקרא ש"נשמת אדם תלמדנו", ואין הוא צריך לשולחן ערוך לפניו.
לכן אומר בעל הסולם, "אבל אני, לא ראיתי מעודי את השולחן ערוך", ומנין לנו ספר כזה? אלא האדם שפוסע במדרגות, מתגלים לו הרצונות, ומתגלים לו תנאי הסביבה הרוחניים והגשמיים, ומתוך כך הוא מתקן את עצמו על ידי הלימוד, על ידי משיכת האורות המקיפים. ואז הרצונות שמתגלים, והאורות שפועלים כנגדם כ"בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" כי "המאור שבה מחזירו למוטב", שהם המאורות שמתקנים את הרצונות, הם באים כאחד, אורות כנגד כלים, וזה מה שנקרא "שולחן ערוך". שהכל ערוך לתיקונים של הרצונות הלא מתוקנים, המתגלים בזה אחר זה.
לכן בדרך הרוחנית "נשמת אדם תלמדנו". איש לא יכול לומר לשני מה ואיך לעשות, אלא האדם מגלה מה נקרא "בוקר רוחני", "ערב רוחני", "נטילת ידיים", "שחיטה" או כל מצווה אחרת. אלא שאם המצווה כתובה בהברה של שפת הענפים, אז אדם שנתקל בתיקון מסוים ברצון, מתחיל להיודע בו, על מה בדיוק עליו לעבור כעת, ואיך, ומה הביטוי של הדבר במילים דעלמא, זאת אומרת, כמו שבעולמנו מבטאים את הדברים. אבל הידיעה הזו היא רק לאלו שנמצאים כבר בתיקונים, שלכל אחד שולחן ערוך משלו בדרך, ובקצב, ובסיבה ומסובב, בצורה שבה הוא מתקן רצון אחר רצון. והשולחן ערוך שלו תלוי בשורש נשמתו.
"ובדרך כלל קבלתי פא"פ וכו' שקטן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בחפץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לילוד אשה, יהיה מי שיהיה, ליתן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חפץ הבורא ית'.
והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פשוט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך."
עד כמה שהאדם נמצא עמוק יותר "שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך", עד כמה שמתגלה בו עובי ותוקף הרצון, והוא יכול להרכין את עצמו, ולעבוד ב"ויגבה ליבו בדרכי ה'". זאת אומרת, להרים את המטרה עד שגם הקשר המזערי ביותר עימה, מאפשר לו להיות למטה, בהרכנת הראש. זה נותן לכלים שלו את היכולת להגיע למצב שעליו אומר בעל הסולם, שאינו מוצא בדורו "מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פשוט כזה", שיוכל לברר עד כדי כך את פנימיות המציאות.
"וכיון שבאתי לזה, אגלה לך כל סודם בחדרי משכיותם [בחדרי העבודה הזרה שלהם] . אם תבין ... כי כל זה עלתה להם מחמת שאלת אדם רשע, מה העבודה הזאת לכם, כי הם צריכים תמיד לסמיות עינים כלפי אדם רשע הזה ..." אינם יכולים לעמוד נגד אותו רשע, בלהרכין את עצמם. "אבל המה אנשים, ומדוע לא יסבו עכ"פ כל עבודתם למקצוע הזה, מה יש לבעל הכרם מכרמו? ועל כל פנים, היו עובדים עבודה שכליית לבוראם, בין אם יערה עליהם רוח ממרום לראות פירות בעמלם, ובין ח"ו לא. אבל לא היו יוצאים מן גדר עובדי ה' על כל פנים."
אבל אין כוח, הוא אומר, ולכן אדם באיזו צורה מסתיר מעצמו את הרשעים שנגלים, ומסכים עם העבודה השטחית שמתגלה בתוך הרצון לקבל שלו. שאינו הולך יחד עם גילוי הרצון, אלא מסתיר אותו מעצמו, ומתרחק מעט מתוקף הרשע שמתגלה.
"בהיותם נמשל כבהמות נדמו ומנשאים הרגשים החומריים, כמו עבודה רצוניית אלקיית, ולא ירצו להבין שכל החומר יחד עם כל מה שיוכל לרכוש, יאבדו יחד. ואבד ונשבת זכרם מן הארץ לנצח." היות שלא יכול לעמוד בתוקף הרצון שמתגלה, תופס ממנו מרחק, ובכך נעלמת ממנו כל עבודתו, ויחד איתה נעלמות התוצאות שהיו יכולות להיות לה.
"אמנם אחי, הרבה הרבה דברתי עמך מענינים אלו פנים אל פנים בהיותנו יחד, ואי אפשר להאריך בהם כ"כ על הכתב. אבל אני יודע בטח, שאם תעיין כראוי בדברים אלו שכתבתי בכל המכתב הזה, מחוייב אתה למצוא הרבה ענינים, שאין דעתך נחה בהם, אשר בכונה גדולה כתבתים אליך, כי אני חושב אולי תבין מכאן ולהבא, ותודיעני כל דבר וכל פרט וכל שורש, שאינך מסכים עמי לגמרי, באשר שלבי שלם עמך, ואתה ..." תגלה אותם הרשעים שהתגלו בך, אבל התרחקת מהם באיזו צורה, ולא עמדת מולם, כדי לתקנם.
"וסהדי במרום [ועדי במרום] אם הייתי יכול להאכילך את חלב השמים ממעל לא חסתי (כלל) על שום עבודה, ועל שום עמל.
יהודה ליב"
בעל הסולם עצמו עבר כבר על הכל, וברור לו שרק בהתגברות על תוקף הרצון, על אותו הרשע, עד שרואים שאי אפשר אחרת להגיע לגאולה, כי "אם היה שם לא היה נגאל", אז מגיעים לתיקונים ממשיים, וליציאה ממצרים לדבקות וחיבור עם השכינה. רק בגילוי הרשעים, ובעמל עליהם דווקא.
אלא האדם בורח מהעבודה הזאת, ועושה בה סיבובים למיניהם, ומתעצל, ועל זה הצער הגדול שיש לבעל הסולם מאנשים כאלו. שזכו לגילוי נקודת האמת, לגילוי הרשעים שבהם, ומפחדים לעורר את המצבים הללו, ולבדוק אותם, מפני שלא נעים ולא נוח. ולכן אינם נותנים היגיעה והעמל הדרושים, כדי להגיע לגאולה מאותו המצב של מצרים.
למה "איש פשוט" שמרכין ראשו מבין את הדברים כמו שהם?
"איש פשוט" נקרא שהגיע לפשט, שזו הדרגה הרביעית, לאחר שעבר עשיה (שנקרא סוד), יצירה (שנקרא דרוש), בריאה (שנקרא רמז), ונכנס לאצילות (שנקרא פשט). זאת אומרת, ארבע הדרגות האלה הן בצורה הפוכה - מאצילות ומטה. וכך אנחנו שנמצאים בעולם הזה, שבו, הוא בשבילנו סוד על כל ארבע הדרגות שבו. שאדם לא יודע, ולא מכיר, ולא מבין בו מאומה.
אלא כדי לעבור על כל אותן דרגות, צריך אדם "להכין את הראש". שהרכנת הראש משמע, לקבל על עצמו עבודה עם הרצון לקבל שמתגלה, שאותו הוא חייב לתקן, ויחד איתו להכנס לאצילות, זאת אומרת, לדבקות, לתיקון, לתכונת ההשפעה. ואז מתבררות כל היוצרות שבו, ובאותם כלים מתוקנים, רצונות מתוקנים, הוא מבין את הפשט. היינו, מבין את הדברים, וחי בהם כ"איש פשוט".
כל זה בא לאדם, שלמרות הרשע שלו שקם לעמוד נגדו בתוקף, יש לו יכולת לעבוד עליו, נגדו, איתו, וכך לעבור את כל הדרך. מהעבודה הזו אדם בדרך כלל בורח, שלא לוקח את כל הרצון לקבל הגדול שמתגלה לו על כל עמקותו הנוראית, יחד עם הבושה. אלא מעדיף ללכת בדרך בלתי מחייבת ש"גם לי יש קשר לקבלה ולדרך", מבלי לעבוד בצורה אמיתית על הרשעים שמתגלים. ובכך נמשך הזמן, ואדם לא נמצא בהילוך הנכון.
והרי כל העבודה שלו היא זירוז הזמן, ומציאת תמיכה בקבוצה, שתאפשר לו לעבור את המצבים הללו. שרק בעזרת תמיכתה של הקבוצה אדם יכול להתגבר על הרשע שלו. כי הרשע הזה הוא בדיוק הקשר השבור בין הנשמות. ואם אדם לא מקבל תמיכה מהנשמות, הוא איננו יכול "לדלג" כביכול מעל הקשר השבור הזה, היינו לתקן אותו. החוסר בהבנה הזאת, החוסר בהרגשה הזאת, החוסר בבירור הזה, שוללים מאדם את הדחף להימצא בתוך הסביבה הנכונה, ולדרוש ממנה תומכים לתיקון.
הגאווה, איזה חשבון שהוא יכול בעצמו, ושהתיקון הוא בכלל לא בקשר בינו לבין הנשמות האחרות, אלא התיקון הוא כביכול פרטי שלו עם הבורא, מביאים את האדם לעוות את כל התמונה בדחף האגו שלו, ובצורה כזאת הוא נשאר תמיד לצד הקו האמיתי הדק מאוד. בכל פעם הוא נמצא מעט ימינה או מעט שמאלה מהקו, ויש לו כביכול הצדקה על זה שהוא נמצא כך. אבל אפילו במעט שאינו על אותו קו דק, כבר אינו מתייחס נכון לנשמה, ולקשר שלה עם הנשמות האחרות, ולהיכן בדיוק צריך להיות התיקון. כי או שאדם מסתכל בדיוק למטרה, או שמסתכל מילימטר לכיוון אחר, ואז כבר לא עומד נגד הרשע, וזה מאפשר לו להיות רגוע, ולא לתקן מה שצריך לתקן.
העניינים האלה עדינים מאוד, לכן נתנו לנו שבירה עד העולם הזה, עד המציאות שלנו, שבה אדם יכול לגלות את היחס שלו לנשמות האחרות בתוך הגופים, שבחמשת החושים יהיה ברור לו באיזה מצב הוא נמצא כלפי האחרים. זאת אומרת, נדרשה שבירה עד העולם הזה, כי בלי הבירור האמיתי של נקודת התיקון, כל העבודה אינה עבודה. כמו שאומר בעל הסולם, אם אדם בורח אפילו מעט הצידה, הוא לא מגיע לבירורים. אלא יכול להוסיף להתגלגל באותו מצב משך עשרות ומאות שנים. ולא מפריע לו, להפך, הוא עוד מתגאה שנמצא בדרך, בלימוד, שמשתייך לתיקונים ולרוחניות, אבל הוא בכלל לא בזה.
מה נותנת לאדם הרכנת הגוף?
הרכנת עצמו נותנת לאדם את הקשר עם האחרים, שידרוש מהם, יתחנן כמו מסכן, יבקש כמו אומלל חסר אונים - כוח הערבות. כי אדם שעומד מול המטרה, לתקן את התיקון הקטן ביותר בדרך הנכונה, אפשר לו רק בכוח שמקבל מהקבוצה. כי בכוח הזה נעשתה השבירה, הכוח הזה חסר, ורק בכוח הזה שאדם מקבל, הוא מתקן אותה נקודה נוכחית שבה הוא עומד בדרך. ובנקודה הבאה בדרכו, יצטרך כוח ערבות נוסף, אבל כבר כוח ערבות אחר, מפני שיעמוד בעביות אחרת, במצב אחר.
התיקון הוא תמיד דרך קבוצה, כי השבירה היא בקשר שבין הנשמות. שום נשמה לא נשברה בעצמה. נשבר רק הקשר ביניהן, נשבר המסך שחיבר והדביק אותן יחד. הרצונות לא נשברו, נשברה רק הכוונה שעליהם, הדבקות, הדבק שהדביק אותם למקור אחד, למטרה אחת, להשפעה אחת, נשבר. וניתן לקבל אותו כוח, אותו דבק, רק מתוך שאדם פונה לקבוצה לקבל ממנה ערבות, ומדביק. ששם טיפת דבק על אותה נקודה בדרך, וכך מתקדם. ומפני שהדבק הוא רק מאנשים אחרים שבקבוצה לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". אם אדם מתייחס כך לקבוצה, זאת אומרת שרוצה שהכלל הזה יבוא ויתקיים, אז בתגובה הוא מקבל את הכוח הזה. רק כך מתקנים את הרשעים.
כמו שאומר בעל הסולם, פשט נקרא דרגת האצילות, שהיא כידוע, אהבה שלימה. בתחילת הדרך בשכר ועונש, אדם מתקן את היחס שלו כלפי האנושות, וכלפי הנהגת הבורא האישית עליו. ולאחר מכן בודק הוא את אותה הנהגת הבורא, היינו מתקן את הכלים שלו, איך בכל הרצונות הוא דן את הבורא. ומגיע לבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" לכל אחד ואחד, לכל הנשמות. איך הוא בודק את הנהגת הבורא? הוא נכנס לכל נשמה ונשמה ונמצא בה, ו"המצטער בצער הציבור, זוכה לנחמת הציבור". הוא מחבר לעצמו את כל החסרונות האלה, ובהם רואה "טוב ומיטיב" בכל הזמנים, ואז מגיע לאהבה. הכל בא מהחיבור בין הנשמות בלבד. רק בו הקלקול, ורק בו התיקון.
לכן אדם שלא פונה לכוחות הקבוצה לתקן אותו, אין ספק, וצריך שיהיה לו ברור, שלא תיקן שום דבר בדרך. יתכן שהבין משהו, שסבל משהו, שהכין את עצמו, שנמצא בבירורים או הבחנות, אבל כל זה עדיין לא נקרא תיקון. אם אדם לא מגיע לנחיצות, שחייב להתחבר עם הקבוצה כהחלק הקטן והפחות ביותר, וחייב להיות נזקק להם, שרק מתוך זה הוא מקבל כוח התיקון, אז לא תיקן עדיין שום דבר. כך הכרח שיהיה, וכך מתגלה בצורה ברורה. אנחנו רואים גם מתוך המקרא, שמגיעים להר סיני, ורוצים לקבל את התורה, ה"מאור שבה שיחזירם למוטב", חייבים שיהיה כוח הערבות. בלעדיו אי אפשר לקבל את התיקונים. והתורה שמקבלים היא רק כוח התיקון. הם עדיין לא תיקנו כלום. אלא "עשרת הדיברות", "ספר החוקים", ולאחר מכן המדבר שבו אדם מתקן את עצמו ממלכות עד בינה משך ארבעים שנה, זה הכל אחרי קבלת התורה.
מהי קבלת התורה? "המאור שבה מחזירו למוטב". היא לא משהו טוב. היא הכוח לתקן את הרשעים שייצאו ממצרים, כי האדם התחייב שיתקן אותם, ולא יעמוד על אותה שאלת "מה העבודה הזאת?", אלא יתגבר עליה. אבל מטבע הדברים כל התיקון מתחיל רק מהערבות, כי בה השבירה. הערבות היא לא מעין תנאי מלאכותי צדדי או חיצון. אם אדם מבין שאותה הוא צריך לתקן, ובזה הוא פונה לקבוצה, ולזה הוא מכון, אז ודאי שכנגד הוא מקבל את כוח התורה, שיתקן לו את הערבות.
האדם צריך להגיע למצב שחייב את הערבות, ולא שהוא נמצא בה כבר, אלא בכוח הזה הוא רוצה להתקיים. ואז מגיע לו כוח לתקן את הערבות, שנקרא "תורה". אבל עדיין הוא עומד תחת הר סיני, ויש לו עוד הר שלם לרכוש את היכולת לראות עד כמה הוא שבור. שמגלה לאט לאט עד כמה אין לו את הערבות הזאת, עד כמה אין לו את הקשר בין הנשמות שיחבר אותן לנשמת אדם הראשון. וכשהוא מחבר אותן, הוא כמו משה, עולה על ההר.
"משה" הוא רק נקודה אחת של האדם, שהיא החלק אלוקה ממעל, הנקודה שבלב שעולה לקבל את התורה. אבל כל יתר הרצונות הם ההר, וכל העם שעומד בתחתית ההר, הם הרכיבים של נשמת אדם הראשון. ה"עם" שעומד סביב ההר אלו נשמות היהודים, ואלו שהצטרפו אליהם, שנקראים האח"פ דעלייה העתידי כביכול. וה"הר" הוא כל העביות שתתגלה בכל הנשמות הללו. ונמצאת נקודת קשר אחת בלבד. אם כעת יש נכונות לגלות את הכלי השבור, ולהדביק אותו בחזרה בערבות, באותו הקשר הקודם של המסך המשותף לכל החלקים, אז מקבלים "תורה", ונכנסים לתיקון. ולאחר "ארבעים שנה" מגיעים ל"ארץ ישראל", לבניית "בית המקדש", זאת אומרת, למצב המתוקן. ממלכות, דרך בינה, לכתר.