שיחה 1, 10.08.05

תקציר: אגרת זו מתייחסת לעבודה הרוחנית בקבוצה. בעל הסולם מביע צער רב על המצב הרוחני של החברים ומייעץ להם להתאמץ יותר ויותר באחדות החברים, כי ביכולתה לשלם על כל החסרונות.

איך יתכן שתלמיד יפול ואף יסתלק מן הדרך הרוחנית? בעל הסולם מסביר כי הסיבה לכך היא, שתלמיד יכול לקבל מרבו רק באותה מידה שמעריך את רבו. בעל הסולם מדמה את המצב לבני ישראל במצרים, שנפלו תחת שליטת קליפת פרעה, משום שלא העריכו את גדלותו של הכוח הרוחני המכונה "משה", אלא לפי מה ששיערו בליבם.

"ו' עש"ק שמות פ"ה ורשה.

לכבוד בני הישיבה דעטור רבנים ה' עליהם יה"ו

...אצטער מאד על אברים המדולדלים שסיבות החיצוניות גברו עליהם מלהסתפח עמכם, יתן ה' שיחזקו ויוכלו להתחבר עמנו ויהי ה' עמהם."

בעת שנסע בעל הסולם לחו"ל, וישב שם תקופה ארוכה, התחילו כל מיני עסקים ובעיות בקרב קבוצת התלמידים שלו, שהיו כולם בסביבות גיל העמידה, ומשכו אותם לכיוונים שונים. כי לא כל כך הקפידו להתחבר ביניהם, ולהיות בלימוד. ועל כן הוא מעורר אותם, שצריכים להתחזק ולשוב ולהתחבר בחזרה.

"ואני מבין שאינכם עוסקים כ"כ ביחודין דמוחא וליבא כחפצי, עכ"ז עשו כפי כחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות."

כל קבוצת מקובלים, תהיה קטנה כקבוצתו של רבי שמעון, שמנתה עשרה תלמידים, או כקבוצת האר"י, שהיו לו תלמידים בודדים, או תהיה כקבוצתו של רמח"ל שמנתה מעל עשרים חברים, וכן קבוצת בעל הסולם שאמנם היו בה שישה תלמידים עיקריים שזכו לגילוי, אבל לפי רשימת החברים שתרומו להחזקת מקום הלימוד, היו בה קרוב לעשרים - מכל מקום, האחדות בין החברים, אומר בעל הסולם, היא הפתרון לכל.

מפני שקבוצה קטנה ככל שתהיה, כל עוד היא מזדמנת ללומדי קבלה, לא חשוב מי עומד בראשה, ולא חשוב מי חברי הקבוצה עצמה. אלא במידה שהחברים רוצים להתייחס לקבוצה שלהם כאל המבנה הכללי של אדם הראשון, אותו אוסף הנשמות שרק בתוכו יכולה להתגלות רוחניות, ובמידה שהקבוצה מתנהגת בהתאם למבנה הזה, אזי בכלי המשותף הזה עתידה להתגלות התופעה הרוחנית, הרגשת המציאות העליונה. לכן תתחזקו ו"התאמצו בזה יותר ויותר", אומר בעל הסולם, כי תשלימו בזה כל החסרונות, ותגיעו למטרה.

ועוד הוא מסביר, מדוע המערכת עובדת כך, שדווקא בעת נסיעתו קיבלו התלמידים הכבדה, שיותר קשה להם להתחבר יחד, ומתחיל כל אחד לראות את עצמו, שיש לו עוד עסקים ובעיות למיניהם. כל זה בא להם מטעם ההשגחה, היינו מתוקף חוקי הטבע, שלפיהם בשעה שנוסע ראש הקבוצה, מתחילים להרגיש את העביות שלהם. ודווקא העביות שבאה לאדם, ומרגיש בלבול והכבדה, שקשה לקום בבוקר ולבוא לשיעור, היא המקום שבהתגברות עליו רוכשים מדרגה יותר עליונה. אדם מוסיף את עצמו לקבוצה בכוח, ואז זוכה לקבל בחזרה מהקבוצה את אותו הכלי להרגשה הרוחנית שחסרה לו.

"איתא [כתוב] : "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי?"

היה תלמיד שלמד אצל רב מקובל גדול, והיה דבוק בו בחזקה. ודרך הרב גילה יחד עימו את המטרה, והמציאות, והיה נמצא בהרגשת העולם הרוחני, ומה עוד חסר לו? לפתע קורה שכל זה נפסק. כי הרב עוזב אותו פיסית, ואז התלמיד נופל. ויש שאפילו הרב איננו עוזב את התלמיד פיסית, מכל מקום, עלול התלמיד ליפול, כאילו הרב לא נמצא על ידו. כי בין הרב לתלמיד נוצר נתק, שכתוצאה ממנו מאבד התלמיד את השגתו, את התפיסה שלו ברוחניות. וזה מצב קשה.

הרי אם התופעה אליה אדם צריך להגיע, היא רק להדבק לבורא, להגיע להכרת המערכת העליונה, להתחבר למערכת אדם הראשון, למצוא שורש נשמתו, ושם להיות להיות כחלק פעיל. אז יש מורה שאומר לתלמיד מה ואיך לעשות, והתלמיד רוכש ממנו את השיטה, ומממש אותה. אם כן, מדוע עליו להיות עד כדי כך דבוק ברבו כל הזמן? ובנוסף כשנעלם הקשר ביניהם, הוא תלוי בו. ועד מתי?

"וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד," בעת שמוסיפים לו אגו, רצון לקבל, בכוונה שיתחזק עם האגו הנוסף, ויתחבר לרוחניות עוד יותר. "ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עמו," כי דרך תוספת האגו המתחדש הוא מסתכל על הכל, ואז גם רואה את רבו ירוד. "וכיון שכן הרי באמת כן," אם כך נדמה לו, זה גם מה שמקבל. "כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום מה משער בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד." שכך נראה לעיניו. והרי דרך הרב, דרך המדרגה העליונה, הוא מקבל. אז בהתאם לכך, ודאי שאינו מקבל כל צורכו, "בו במדה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עמו. וד"ל."

כשהתלמיד מוגלה, היינו יורד, אז הרב, שהוא המדרגה היותר עליונה, גם היא יורדת בעיניו. ולאו דווקא מדובר ברב בשר ודם שנמצא לידו, אלא זו יכולה להיות גם הרוחניות, וכל העסק הרוחני, וכל מטרת הבריאה שיורדת בעיניו. ולפתע נראה לו העולם הזה בעל חשיבות רבה יותר, צצים לו כל מיני עסקים, ועניינים חשובים, ונראה לו שעליו להסתדר כאן. ומה שחשב קודם לכן על רוחניות, שהיא ממש הכל, ומהו העולם הזה לעומתה, אם לא אפר ועפר, עובר ונעלם, נמצא שלפתע שופט, ומודד הכל אחרת, בהתאם למידה שהרצון לקבל מתראה בו יותר או פחות.

"תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף","

חוכמת הקבלה לעולם לא מדברת על היסטוריה, אלא על מה שקורה עם הנשמות. לכל נשמה ונשמה שמתחילה את דרכה הרוחנית, קורה המצב שנקרא "גלות מצרים". לאחר כמה חודשים שאדם לומד בהתלהבות, וחושב לפי הבנתו שהוא נמצא כבר בדרך, ותיכף יהיה לו הכל, ויתגלו לו כל העולמות. אלא שאין הוא מבין כי העולמות הללו יכולים להתגלות רק בתוך הכלי, והכלי הזה אין לו. אלא עליו לרכוש את הכלי, היינו רצונות מתוקנים שבתוכם, בסדר בין התכונות המתוקנות החדשות שירכוש, הוא ירגיש את העולמות רוחניים. כי הרוחניות כולה צריכה להתגלות בתוכו.

אבל היכן בתוכו? במוח ובלב הרוחניים החדשים, שעליו לבנות בתוך עצמו. ולבנות אותם אפשר רק בזמן שעוברים הכבדת הלב, והכבדת המוח. שבלב חייב להתאסף עוד ועוד רצון לקבל, ומפסיקים להרגיש שם משיכה לרוחניות. ובמוח מרגישים יותר בלבולים ותירוצים למיניהם. כל המעבר הזה, הקשה למדי, אנו מחוייבים לעבור, הגם שלעיתים הוא נמשך זמן רב, והוא נקרא "גלות מצרים".

המעבר הזה לא בא מיד, אלא כמו שקרה גם בהיסטוריה, תחילה שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב - "ויקם מלך חדש על מצרים". זאת אומרת, במקום מה שהאדם חושב, שהכל בידיים שלו, וביגעתו, היינו ברצון לקבל האגואיסטי שלו יוכל ירכוש רוחניות, וכך ילך מחיל אל חיל. לפתע הוא מתחיל לגלות שלא כך. משהו לא הולך "כמו שצריך", כמו שהוא רגיל בתהליכים של מערכת העולם שלנו, שכפי כמות ההשקעה, כן קבלת השכר. אבל הרי כתוב "לפום צערא אגרא", שלפי היגיעה בא התשלום. אלא היגיעה היא לא האגואיסטית שהולכת יחד עם האגו. היגיעה היא דווקא בעבודה מעל, ונגד האגו. וכאן אדם צריך ללמוד שיטה חדשה, איך להתייחס לעצמו, ולרוחניות, ומהו כלי הרוחני.

אם בעולם הזה הכלי לקבלת התענוגים, לקבלת המילויים, הוא רצון פשוט - אני רוצה לאכול, לכן אני נהנה מהאוכל. אני רוצה איזו משרה, לכן אני נהנה מכך שהשגתי אותה. ברוחניות לא. ברוחניות הרצון מתבטא בכך שהאדם הוא מעל הרצון, בהשפעה, בלהיות דומה לרוחניות. העבודה הזאת היא כביכול ההפוכה, ועובר זמן עד שאדם תופס את השיטה. לכן מביא בעל הסולם את הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים", שהפסיקו להבין מה קורה, והתבלבלו. כי על דרכי האדם שעולה ברוחניות מספרת לנו התורה. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" נקרא, שאותה שיטת העבודה, אותו הקשר שהיה להם עם הכוח העליון, הכל נעלם פתאום, ולא יודעים מה לעשות.

"פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכנ"ל "שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו"," זה התואם למה שהיה להם. מהי הכניסה למצרים? מסופר על עם ישראל שהיה בגובה רוחני מסוים מזמן אברהם, יצחק ויעקב, ולאחר מכן היה חייב לקבל הכבדת הלב, היינו תוספת רצון לקבל, תוספת אגו, כדי שיהיה לו עם מה להוסיף לעלות למעלה, לדרגה עוד יותר עליונה, לקבלת התורה, שבאה לאחר דרגת מצרים.

ואיך מקבלים את תוספת הרצון לקבל? נכנסים לאגו יותר גדול. ואז אדם מרגיש שיש לו יותר רצונות, והוא פתאום רוצה לרכוש דברים בעולם ובחיים. והולך יחד עם רצונות האלו עד כדי כך שחושב שגם העולם הזה וגם העולם הרוחני, יוכל לכבוש ברצונו הגדול. כי מיהו יוסף? מעל לכל השרים שהיו במצרים. והרצון לקבל, פרעה, נותן לו הכל ואומר: הכל לשרותך, עשה מה שאתה רוצה. כי מה שאתה עושה, זה הכי טוב שיכול להיות לי, היינו לרצון לקבל. ויוסף מצליח. ולאחר שמצליח במידה המלאה של "שבע שנות שובע", שהן שבע ספירות דזעיר אנפין, אותן הוא ממלא, ומתוך כל זה מתחילה להתגלות הריקנות, ומרגיש שהוא בעצם ריק. ובכל הכלים הללו לא מתגלה כלום, אלא יש בהם רק יגיעה שטובעת כמו במצולות הים, ולא נשאר ממנה מאום.

אז מתחילות "שבע שנות רעב", שליטה חדשה "אשר לא ידע את יוסף". שלא יכולים להמשיך לעבוד לפי הרצון לקבל הגדול, אלא חייבים לעבוד להיפך, לעבוד על האגו של אדם כמו שוטרים, כמו שומרים. האדם שרוצה להתקדם הלאה לרוחניות, עליו להתחיל ללחוץ על עצמו, כמו שלחצו המצרים את היהודים, שכפו אותם לעבוד, והיהודים נעשו לעבדים במקום שבו היו השרים והשולטים. וכל העושר שהיה להם הלך לאבדון, שלא מורגש בהם בעושר הזה שום תוכן. זה נקרא, "תלמיד שגלה מגלים רבו עימו".

זאת אומרת, האדם שמקבל תוספת רצון לקבל גדול, מרגיש שכל הרוחניות לא שווה. כי הרצון לקבל שלו גדל, ואז כל מה שבתוכו ריק, ואומר שלא השיג כלום. הרב, השיטה, העולם העליון, הכוח העליון, הבורא, כל מה שמעל הרצון לקבל, שחשב אותם עולם ומלואו, וששווה לו להגיע אליהם תמורת כל מחיר, ירדו עכשיו בעיניו. וישנם החיים האלה, יש בהם משהו, והוא צריך אותם, וצריך להיות מציאותי, במקום להשתגע כמו מקודם. כך אדם מתחיל לשפוט מה יש לו בעולם הזה.

הכל תלוי במידה שבה מתגלה הרצון לקבל, ובמידת האור העליון שמאיר עליו, ומושך אותו למעלה. כדוגמת פיסת ברזל בשדה מגנטי, שמתרוממת בתלוי ליחס בין משקלה, לבין כוח המשיכה. יותר משקל, היינו תוספת רצון לקבל - יורדים. יותר כוח משיכה - עולים. אלא שמידת היחס הזו תלויה באדם, שיכול להשפיע על שני הפרמטרים יחד, היינו להשפיע על כוח המשיכה, בזה שמתגלים לו רצונות יותר ויותר גדולים, עד שיתגלה כלי הנשמה במלאו, בכל גודלו. ולכן הכרח שתהיה הכבדת הלב, שבכל פעם יגדל הרצון, כדי שאדם יגדיל את כוח המשיכה המגנטי, שימשוך אותו כלפי מעלה.

ודווקא כאשר יש הכבדת הלב, צריכים מיד לעסוק בקבוצה שתעזור בכל העבודה הרוחנית, שתמשוך אותו למעלה עם הרצון לקבל המוגדל. וכך אדם מתקדם מדרגה לדרגה, שגדל הרצון לקבל, וגדלה המשיכה, והוא עולה, וחוזר חלילה. ומי שמתרשל, ולא נותן יגיעה במקום, ולא מכין את עצמו מראש, אז כשמגלים אותו "מגלין רבו עימו", שכל הרוחניות נופלת בעיניו, ומאבדת מהותה ודרגתה.

"וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם," הם חשבו שיוסף הוא ממש אותה השיטה, שהולכים ועובדים עם הרצון לקבל, כדי לרכוש את הרוחניות. שבהתאם לרצון לקבל באה ההרגשה לרוחניות, והם הולכים יחד. וככל שיש לאדם יותר רצון, הוא לומד, מבין ותופס, ובזה נכנס לרוחניות. אבל באמת, שיטת יוסף אינה כך. שלא בכדי הוא נקרא "יוסף צדיק יסוד עולם", אלא יוסף הוא ספירת יסוד, שנמצאת למעלה ממלכות. לכן מדובר בשיטת העבודה המנותקת ממלכות, שרוכבת כל הזמן מעל הרצון לקבל.

ולפי שיטת יוסף היו צריכים להתחיל לרכוב מעל הרצון לקבל. לאחר שהיה להם רצון לקבל לשבע שנים, שגדל בהם עד שהבינו שאפשר ללכת הלאה, ומגשמיות לרכוש רוחניות. זאת אומרת, הם עברו את הרצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות, לכל מה שבעולם הזה, שפרעה היה יכול לספק להם. וכעת אם יש רוחניות, אז אדרבא, הולכים גם לרוחניות. וחשבו שבאותה השיטה שהשיגו עולם הזה, ישיגו גם את העולם ההוא.

ודווקא בשלב הזה נעלם מהם יוסף, נעלמת מהם אותה מידה, שכעת צריכים להתחיל לרכוב מעל החומר. והמידה הזו יצטרכו לכבוש לאחר העבודה הקשה של התעלות מעל המלכות, שלא יתארו את יוסף בתוך המלכות, אלא מעליה. ורק בצורה כזאת יוסף מוציא אותם ממצרים, ומוסר אותם למשה, שהוא כבר כוח הבינה. וכך ממלכות ליסוד, לבינה, הם יתעלו.