שיחה 3, 12.08.05

"ועתה אבאר סוד שלושת האותות. אות א' התהפכות המטה לנחש ונחש למטה." ה' אומר למשה רבינו: "קח בידך". כי כשלוקח בידו, אז הופך הנחש למטה, וכשזורק המטה ארצה, אז הופך לנחש. ולמה זה מרמז?

"אות ב' שבהוצאת ידו ולא מחיקו נמצא מצורעת כשלג ובהוצאת ידו מחיקו הנה שבה כבשרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.

ואפרש עכשיו איך הראה אותם לישראל: בידו של הגואל היה מטה שה"ס ר"מ [רעייה מהימנה] , שיש "מטה" בידו "להטות" לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ואם "משליכהו ארצה", פירוש, שבני ישראל לוקחים את מטהו, לשמש עמו כרצונם (ארצה כמו לרצון). "ויהי לנחש", שנראה להם חטאם, כמו בעלי חי, שמעיקרו טרם קרבו למטהו, היה חטאם בבחי' דומם, ואחר שקרבו את עצמם למטהו, נעשה לנחש ממש, עד "וינס משה מפניו" (פירוש, לפום מאי ששיערו ישראל בעצמם ע"ד לא ידע את יוסף כנ"ל)."

יש עניין, שמראים לאדם את הדרך, וזה נקרא "מטה". אם אדם משתמש במטה לטובת עצמו בארציות, ש"משליכהו ארצה", אז הופך המטה לנחש. וזו אחת הסיבות שבעטיין הייתה חוכמת הקבלה נסתרת משך כל הדורות, עד לדורנו זה. בעת הנוכחית, מסביר בעל הסולם, מי שבא ללימוד ונשאר בו, הוא זה שיש לו רצון גמור וחזק להשגת מטרת הבריאה. לעומת דורות קודמים שאמנם היו בהם רבים שהעריכו את חוכמת הקבלה, אבל ביקשו לעשות בה שימוש לכל מיני הכיוונים, מתוך שנדמה היה להם שיוכלו להשתמש בה לארציותם.

מכאן, שהעליה מדרגת העולם הזה לדרגה רוחנית יותר, זאת אומרת, ההליכה עם המטה מבלי לטעות ולהפוך אותו לנחש, תלויה באיך האדם מתרומם, ועושה זאת. אם הוא מעלה את המטרה, הוא מקבל מהחוכמה סיוע להתעלות, ולהגיע למטרה, שאז "מטה בידו". ואם רוצה להשתמש בשיטה לצרכי חייו הגשמיים, להטיב אותם מבחינת בריאות, כסף, כבוד, שליטה ומושכלות, אז המטה שאמור להוביל אותו לרוחניות, הופך לנחש. שמוריד אותו לארציות, ויותר מזה, הוא מוביל אותו בארץ כך שנדמה לאדם שהולך בדרך הנכונה, היות שכביכול יש נחש חי שמזדחל לפניו, ומראה לו את הדרך.

אבל אז דרכו היא רק כמו הנחש, שאינה עולה למעלה מהקרקע, מהארץ, מהרצון. זאת אומרת, בצורה כזאת האדם איננו מתקדם למטרה. והחמור הוא, שאינו רואה את טעותו, ונקרא אז "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". כי יוסף נקרא, "יוסף צדיק", "צדיק יסוד עולם", ויסוד היא ספירה למעלה ממלכות. שאי אפשר לתקן את מלכות, אלא רק אם הולכים למעלה ממנה, בלמעלה מהדעת, עד גמר התיקון. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" נקרא, שנפלו ממדרגת יוסף למדרגת מלכות, למדרגת פרעה. ואז נכנסו לגלות.

לאחר "שבע שנות שובע" שהלכו לפי לימוד יוסף, גדל הרצון לקבל, ואז נפלו למדרגה שהתחילו לשאול, והחלה החשיכה. ומשום שברצון לקבל החדש לא הצליחו להתגבר ולהדבק לרוחניות, התחיל שעבוד מצרים, "שבע שנות רעב". ויוצא, שכל הפיכת המטה לנחש והפיכת הנחש למטה תלויה באדם. עד כמה הוא מחשיב את הרוחניות כגדולה מהגשמיות, היינו, עד כמה מרים את המטה מהארץ, שאז בידו המטה ולא הנחש.

"ואח"כ כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו. כי גואל שקר כשבא להציל לישראל, אוחז את הנחש בראשו, לפצץ את רישא דחויא [לפוצץ את ראש הנחש] , שכן אורח כל תופשי הנחשים.

אבל גואל אמיתי אוחז אותו דוקא בזנבו, (ע"פ הסוד דהאי חויא כפוף לרישא, ומחי בזנבו שכבר פרשתי לכם) "ויהי למטה בכפו", שאז פועל באמת בקרב לבם, להטותם לכף זכות, ואחר שמקבלים בני ישראל את האות הזה, נותן לו השי"ת רשות ויפוי כח, להראותם אות השני.

וכבר פרשתי לכם דבר חז"ל, "יקריב אותו וכו', לרצונו הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כי לזוהמא דחויא [לזוהמת הנחש] , שדנין על המחשבה, יתוקן בקרבן עולה המכפר על המחשבה."

נחש הוא היצר, כל הרצונות של האדם. הרצונות, מלמדת חוכמת הקבלה, הם כל חומר הבריאה. ואסור לנו להרוס אותם, ולשנות בהם דבר, אלא רק את כוונת השימוש ברצון. או שהכוונה היא כדי להישאר על הארץ, וכביכול להצליח בעסקי העולם הזה, שמכלול התענוגים שאנחנו רוצים מהעולם הזה נכנסים תחת הכותרת "גשמיים" - תענוגים גופניים אוכל, מין, משפחה, ולאחר מכן תענוגים אנושיים - עושר, שליטה ומושכלות. או שהכוונה היא לצורך השגת הידיעה של כללות המציאות, שממנה האדם מגיע להרגשת שלמות ונצחיות, ונמצא מעל החומר, מעל הגבלת החומר, ומעל מוגבלותו.

כל זה בא רק מתוך שינוי אופן השימוש ברצון לקבל, ולא מהטיפול ברצון לקבל עצמו. שלא הולכים אנו בדרך נזירים, להגביל את עצמנו ברצונות, להטיף מוסר, ולהורות צורות השימוש. אלא אדם שמתחיל לכוון את עצמו למטרת הבריאה, כלפיה באה לו כבר הידיעה מתוך עצמו, מתוך איך שגדל ומתרומם, ומאליו הוא משתמש בכמות ובצורה הנכונה בכל מיני הרצונות. ואז גודל מהקרקע לכיון היסוד, היינו למעלה, ומשתמש בכל הרצונות.

לכן הנחש הוא נחש, ובו משתמשים. זאת אומרת, מלבד ההבחנה ברצונות שלנו שנקראת "משכיא דחויא", אותו חלק שנקרא "לב האבן", שהם כל הרצונות הסופיים, שאי אפשר לנו לתקנם, ולכן אותם רק מצמצמים - להוציא החלק הזה, בכל יתר הרצונות אנחנו משתמשים. מתקנים את השימוש בהם על מנת להשפיע, וכשהם נמצאים בכוונה הנכונה, על ידם דווקא האדם בונה את כל העלייה שלו. הנחש הוא שהופך למטה. ולא שזורקים את הנחש, שורפים אותו, ולוקחים משהו אחר במקומו. לכן בכל מה שיש בעולם הזה אסור לזלזל, צריכים אנו רק לקחת הכל לעשות בו השימוש הנכון. אין דבר בעולם שלא נברא לצורך הטוב.

יש לנו היכולת לעשות זאת, רק אין לנו הידיעה איך להשתמש בכל דבר ודבר להנאת כולם, ולהנאת האדם עצמו שעושה כך. שמכל מקום, אין חומר הבריאה נעלם או אובד, אלא רק הכוונה שמלכתחילה יש לאדם, לנצל את כל העולם לעצמו, אם היא תשתנה כך שבכל הכוחות והמחשבות שלו, ירצה להתחבר עם כל העולם, בזה יהפוך את השימוש מרע לטוב, ולפי השימוש יכנס לעולם הרוחני.

איך משתמשים ברצונות לכסף, כבוד ומושכלות בכוונה נכונה?

חוכמת הקבלה לא נוטה לתת דוגמאות. אדם שחייו התנהלו בצורה מסוימת, ובא ללמוד קבלה מפני שקיבל דחף מהחיים, דחף מהנקודה שבלב, והתחיל לשאול "למה אני חי? לשם מה? מהי מהות החיים?" ואולי אף ניסה דרכים שונות לפתרון הקושיה הזאת, כי אכפת לו בשביל מה הוא חי. כי החיים הם כל מה שיש לו, ואין דבר חשוב מהם כל עוד אדם חי. אדם כזה רוצה לדעת איך להשתמש בחיים האלה, כדי לא להעביר אותם לריק. כי מי שמפותח במידה כזו ששואל, הוא איננו מסוגל לחיות עוד מבלי לפתור את השאלה, שאחרת החיים ריקניים, וקשה מאוד לחיות אותם.

לכן האדם שמגיע לחוכמת הקבלה לפי רצונו הבשל, שואל את השאלות הנכונות, ובא ללמוד ברצינות, ואז גם נשאר. ואלו שטרם בא זמנם לפתור את השאלה הזאת, לא נשארים. אלא יש אלפי תלמידים שבאים ללימוד כעוברי אורח. וגם המעבר הזה, כבודו במקומו מונח. כי הם מזרזים במשהו את התפתחותם, מקבלים איזה מילוי, וממשיכים הלאה. והם עוד יחזרו, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא.

לכן אדם שבא ללימוד, וממשיך לשאול את השאלה הזו, מתחיל לקבל תשובות על ידי חומר הלימוד. ויחד עם התשובות מתחילות לעלות בו שאלות נוספות, ובנוסף מתעורר בו אגו יותר ויותר גדול. כי להתקדם ברוחניות, אדם יכול רק על פני רצונות עוד יותר גדולים ואכזריים, שאז מתחיל לשאול, האם כדאי לי או לא? בשביל מה? זאת אומרת, נותנים לו מיני קושיות, כדי שיברר בדיוק, האם הוא בדרך או שעדיין לא. וכך על פני תוספת האגו מתקדמים לרוחניות.

מה הן השאלות שלו, ואיך הוא פותר אותן? השיטה היא פשוטה. מתוך שלומדים חוכמת הקבלה, מתחילים להעריך את הרוחניות, מתחילים להבין את המערכת שפועלת על האדם, ואיך הוא יכול לפעול עליה, היכן הוא נמצא, בתוך אילו כוחות, איך מגלים את העולם העליון. ובהתאם למידה שבה האדם נמשך לרוחניות, נופלים רצונות מסוימים, ועולים רצונות אחרים, ובחלקם הוא משתמש, ובחלקם הוא משתמש פחות. התהליך הוא מאוד אישי, אין לכל אחד ואחד איזה תהליך ברור, שנכתב כבר מראש. כי ברגע שאדם בא ללימוד מתחילות להתעורר בו בעיות ושאלות חדשות, שעל פניהן הוא מתקדם. כי הרצונות שהיו לו עד כה אינם נחשבים רציניים, אלה רצונות קלים שעל פניהם אי אפשר לעלות.

מהו "כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו"?

היחס בשימוש בנחש, ברצון לקבל, באגו של האדם נקרא, "ראש הנחש" ו"זנב הנחש". שאדם לתפוס את כל הרצונות האלו, ולהשתמש בהם, אבל לפי החשיבות החדשה שיש לו. אם קודם רצה לנצל את עצמו ואת העולם כולו, כדי להגיע לכל מיני הישגים שקיבל מהחברה, שניפחה את ראשו בערכים של התרוצצות אחר הכסף, הכבוד, השליטה. אז כעת מתעוררים בו כבר ערכים אחרים, שהם למעלה מהחברה, ובניתוק ממנה.

יוצא, שאם אדם הולך לפי המטרות שהחברה מספקת לאדם, זו נקראת "עצת הנחש". ואם הולך לפי המטרות שהלב הנקי אומר, שהמטרות האלה הוא לא מקבל מלמעלה באיזה קשר מיוחד, אלא רק מקשיב לליבו, בלי להתחבר לאנושות ששקועה בדברים גשמיים, ארציים - אז הוא מתחיל לממש את עצמו, וזה נקרא לתפוס את הנחש נכון. שבכל היכולות שלו, בכל התכונות המולדות שלו, בכל החינוך שקיבל, והידע שרכש, הוא משתמש לצורך שירות הנקודה שבלב שלו. זה כל ההבדל.

"אבל גם הקרבת הקרבן, צריכה להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לקרבן אפשר לו להתאמץ, על בחינת יראה אבל לא באהבה כידוע. ואם כן גם הקרבן נפסל מחוסר אהבה וע"ז מתרצים חז"ל: "כופין אותו" - את השי"ת ועל דרך "נצחוני בני", כי העובד מיראה נקרא זווגו ע"ד הכפיה. והבן. "עד שיאמר" השי"ת, ויגלה לו רצונו ויאמר לו "רוצה אני" בעבודה זו, ואיגלאי מילתא למפרע [ומתגלה העניין מן התחלה] , שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות."

האדם שמגיע לחוכמת הקבלה, ומתחיל להתקדם, מספר בעל הסולם, בתחילה נראה לו שהולך מחיל לחיל, ומגלה דברים חדשים, מקבל ידיעות חדשות, מתחיל לראות את הכל, ולהבין את העולם יותר מכולם, וממש מתעלה מעל כל האנושות. כל זה טוב ויפה, אלא שהתקופה הקצרה הזו חולפת. כי לפי מידת ההשקעה שלו, מתחילה בו הגדלת הרצון, ועולים בו ספיקות וקושיות בהתקדמות. הוא כבר איננו נדחף קדימה כמו קודם, הרוחניות לא מאירה לו, ולא מושכת אותו במיוחד, מפני שמגדילים לו את הרצון לקבל. הבורא כביכול שׂם לאדם רגל, שמגדיל את הרצון לקבל שלו. ואם יש באדם נקודה שבלב, אז על ידי הלימוד, והקשר עם החברים, הוא בכל זאת מוצא כוחות ומתקדם, ובכך הוא כביכול מתאבק עם הבורא. שזהו כל מאבקו של יעקב.

מדוע הוא מתאבק עימו? כי הבורא מגדיל בו את הרצון לקבל, ועל פניו האדם מגדיל את השימוש הנכון ברצון. וכך הבורא מערים ערימה נוספת של רצון לקבל, ספקות, ומחשבות לכיוונים שונים, שאדם כביכול שוב רוצה לרדוף אחרי הכבוד, הכסף, השליטה, אחרי התענוגים הגופניים למיניהם. וכל זה לא תלוי באדם, אלא הרצון לקבל גדל בכל אחד בזמנים שונים, ובתרכובת רצונות שונה, ועל פני כל אלו צריך האדם להתגבר, ולהגדיל את חשיבות המטרה, להגדיל את הרוחניות מעליהם.

המאבק הזה הוא תמידי, ומובן שבסופו של דבר האדם הוא שמנצח, כדברי הכתוב: "ניצחוני בני". שהבורא עושה זאת במכוון, ושמח שהאדם הקטן מנצל את כל הקושיות, ומתעלה מעליהן. וכשאדם מסיים את המאבק בכל המדרגות, אז הוא מגיע לגילוי האהבה. שכל מה שנעשה לו, נעשה מצד האהבה. כמו שאומר בעל הסולם, "ואיגלאי מילתא למפרע, שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות." אבל האהבה הזו מתגלית רק בסוף.

ובזמן שעד אז, הדרך עצמה היא מלחמה ממשית, שאדם איננו יודע מול מי הוא נלחם, ואינו מגלה את המטרתיות בכל מה שעובר עליו, ואינו יכול להצדיק את התנהגות ההנהגה העליונה. הוא שואל האם יתכן שהבורא כך עושה לי, ומבלבל אותי? אבל נראה לו שאין שום כוח עליון, אין תכלית, אין תנועה. אלא העולם נוהג לפי כל מיני הדחפים שמקבל, ואם לכולם נכונות המטרות לדברים שבעולם הזה, מדוע לא לו? וכל זה נועד שעל פני כל הרצונות הגדלים בו יערוך בירורים, ויגדיל את ההשתוקקות להיות למעלה מהם.

איך אדם יודע שהוא פועל נכון במצבים שבדרך?

האדם לא יודע, כי אילו ידע, זו לא הייתה נקראת פעולה. הרוחניות היא מחשבות ורצונות בלבד, ולא פעולות בכוח הגוף. לכן אם רוצים לתאר את הרוחניות נכון במקצת, צריכים לתאר כאילו האדם הוא ללא גוף. ואיך ידע האם פועל נכון או לא? אם הוא יודע אין לו מה לעשות, כי הוא כבר לאחר מעשה, היות שהמחשבה היא המעשה. ומפני שלאדם אין גוף, לא צריכה להיות השאלה איך יודעים. אלא פשוט לא יודעים. אבל אם מתארים את האדם ללא גוף, שיש לו רק מחשבה ואינו יודע האם היא נכונה או לא, מה יעשה בה, ואיך? האדם הוא רק מחשבה באוויר, לכן איתה הוא מתחיל לעבוד, עד שבתוך המחשבה הזאת הוא מרגיש מערכת שלימה של יחסים, כוחות ופעולות שביכולתו לבצע. מחשבה היא בעצם הכל.

מה נקרא "גואל שקר" ו"לפוצץ את ראש הנחש"?

אם לאדם יש מחשבה, שכביכול יכול להצליח בכוחות עצמו, ושבעצמו מסוגל להתגבר על הרצונות הגשמיים שלו, ובעצמו להבין מהות החיים, ולהגיע אליה. שכביכול הוא יודע בשביל מה הוא חי, ומה פתאום הוא וכולם חסרי שכל, ורק הקבלה תאמר לו מה נכון? אדם שלפתע מתגלה בו מעין גאווה טפשית, וחושב שהוא החכם, זה נקרא בא "לפוצץ את ראש הנחש". ואז הוא עצמו כ"גואל שקר", כי חושב שיגאל את עצמו למצב מתקדם יותר, ועל ידי זה יגיע למטרה. אבל מובן שלאחר מספר שנים או גלגולים, הוא שוב חוזר לאותה נקודה, וממשיך בצורה יותר נכונה.