שיחה 1, 16.08.05

תקציר: כדי להרגיש אהבה יש לפתח צורך וחיסרון לאהבה. על האדם להגיע להרגשה שהוא חלק מהשלם, ולהשתוקק לחזור אל אותו השלם. הרגשה זו מושגת על ידי סגולה אדירה, שהיא תפילה להדבק בבורא, ונצוצי השתוקקות האדם מכל תפילה ותפילה מתקבצים יחדיו עד שהוא זוכה לרוחניות ונצחיות.

בעל הסולם קורא לתלמידיו להתאמץ ביתר עוז באהבת החברים, ולהמציא המצאות שירבו אהבה בין החברים, שבלי זה לא יוכלו לגרום נחת לבורא. הוא קורא לחלוק את מכתביו ביניהם כי לכולם תורה אחת, ומצטער על כך שתלמידיו אינם מקיימים את הוראותיו אליהם.

"ב"ה יום ועש"ק בא י' לחודש שבט, פה וורשה יע"א

לכבוד הקשור במוסרות לבי ... נ"י

קבלתי דבריך ובענין נסיעת ... נ"י הנני להודיעך שבעז"ה אביאהו עמי יחד ירושלימה וכדומה לי שאעשה לו ויזע לבירוט ומשם לירושלים ברשיון שלי, כי אין לי דרך אחר כעת, וכבר הודעתי כזה במכתבי לב"ב שיחי'.

... ובענין ד"ת [דברי תורה] שתדרוש ממני, היה לך לכתוב מה חסר לך בלעדם, כי את הכל תקבל באהבה, הן אמת שכן דרך האמת, אבל צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון, שז"ע "כל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", ו"במדה שאדם מודד מודדין לו"."

האהבה נמדדת לפי הרגשת האדם את חיסרון הזולת בתוכו. שאין לנו כלי אחר למדוד איך אנו מתייחסים לזולת, פרט לכמה אנו מרגישים חסרונותיו, מה הוא רוצה? איך הוא מרגיש? האם הכלים שלו מסופקים ברצונותיהם? האם הם משיגים מה שהם רוצים? היות שאנחנו כלי קבלה, ההשפעה שלנו ביחס לזולת היא רק בהשתתפות בכלי הקבלה שלו, ולפי המידה שבה אנו יכולים להשתתף, כך מודדים אהבה. זה משפט אהבה.

אין לנו אפשרות להגדיר את האהבה זה לזה, אלא דרך הכלים שלנו, בהחלפת הכלים שלנו לכלים של מישהו אחר. ואיך אפשר להחליף? בעצם לא מחליפים את הכלים, אלא את החסרונות. אם בחסרונות שבכלים שלו אדם יכול לקלוט את החיסרון של מישהו אחר, כך שהחיסרון של האחר יהיה מעל החיסרון של עצמו, וכל הכלים של עצמו, בכל יכולתם למלא את עצמם, יעבדו רק כדי למלא את החסרונות של האחר, זה נקרא שאוהב אותו.

לכן יש שני תיקונים לקראת אהבה. הראשון הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כלומר להפסיק להשתמש בשני לצורך עצמי. שבהיותינו בחברה, אם בצורה הכרתית או לא הכרתית, רק כך אנחנו מתחשבים עם הסביבה. אנחנו מודדים אם מישהו הוא טוב, רע, קרוב, רחוק, שנוא או אהוב עלינו, רק לפי הכלים דקבלה שלנו. וזה מפני שאין לאדם קני מידה אחרים, אלא לפני ההרגלים, הנטיות, הערכים שלו, איך שהוא עצמו חושב על העולם, איך שהוא רוצה לראות את האחרים, ואת עצמו.

במילים קצרות, לפי מה שרוצה, לפי זה מודד את האחרים. לכן "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" הכוונה, שאדם צריך להתרומם מעל הרצון לקבל שלו, לדרגת חפץ חסד. ואם יהיה חפץ חסד, ויהיה מסופק, אז מובן שלא יתייחס אל הזולת כמו לאיזו הזדמנות לניצול מקור לסיפוק מילויים לעצמו.

והתיקון השני על הכלים של האדם הוא, שמתחיל לקבל את החסרונות של הזולת, ולעבוד עליהם כדי למלא אותם, שנקרא לקבל על מנת להשפיע. שמעביר כל התענוגים, וכל ההשגות שיש לו לזולת, לפי חסרונות הזולת. וכמו שמסבירה חוכמת הקבלה על תחתון ועליון, הוא נעשה אז עליון כלפי הזולת, כי הוא נכלל מחסרונותיו. וכלפי הבורא הוא נעשה כמתווך, שמעלה את התפילה, הבקשה עבור חברו, ומעביר לחברו כל מה שמסוגל לקבל מלמעלה. הפעולות האלה בעיקר מתבצעות בכוחות ובמילויים רוחניים, כי מדובר בפעולות עם מסכים, למעלה מהאגו, למעלה מתכונת הבינה, שהעבודה היא עם כלי הקבלה בעל מנת להשפיע.

התיקון הזה מתבטא בתוך החברה, בזה שמתחילים לעבוד בהתכללות עם החברה למען מטרה משותפת, כגוף אחד ולב אחד. תחילה עושים פעולת חפץ חסד על עצמם, שלא דואג כל אחד לעצמו, אלא רק המטרה הכללית היא המטרה, והיא הקובעת את כל פעולותיהם של חברי הקבוצה. ואז מתוך העבודה הזאת הם מתחילים להרגיש את הכלי הכללי, בצורה שכל אחד עובד רק כדי למלא את הכלי הכללי, ובכך מוצא את מימוש עצמו. שעובד בלקבל על מנת להשפיע, כמו תא מתוקן בתוך בגוף.

"וכבר שמעת הרבה, שכל טוב דאתערותא דלתתא [שכל הטוב של התעוררות התחתון] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת,"

"השכלתינו להרגיש החיסרון" היא ההשכלה הרוחנית, שאדם מסוגל לראות את עצמו באור ה'. או במילים אחרות, שמסוגל למדוד ולבדוק את הרצונות שלו כלפי תכונות ההשפעה בלבד, ולראות עד כמה הוא נמצא בהם בכוונה על מנת לקבל, ועד כמה ואיך הוא מסוגל להתרומם מעליהם כלפי אותה תכונת ההשפעה. ולפי שנכלל עם תכונת ההשפעה מעל הרצון שלו, הוא מתחיל להיות חופשי לעבוד עם כל חיסרון וחיסרון של האחר.

יוצא, שכביכול הוא קיבל כוח הבינה, ועכשיו הוא כמו הבורא, חופשי לעבוד עם כל החסרונות שנמצאים במציאות. אמנם הבורא ברא את החסרונות האלה, והאדם לא בורא חסרונות, אבל האדם בוחר עם אילו חסרונות לעבוד ואיך, ואפשר לומר שזה היינו הך, כי האדם עומד בדרגת הבינה, בדרגת ההשפעה, ללא תלות בשום רצון קודם שלו. לכן בינה נקראת "אלוקים", שממנה והלאה האדם מתחיל להשתמש בכוח הבורא, ולפי זה פעולתו נעשית הדומה לבורא.

"שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות." "מחצה" נקרא, מה שאדם מבטא על ידי תפילה, שזו חצי העבודה, היינו הכנת הכלי, והמילוי הוא לא על האדם.

"וז"ס, "אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא", ע"ד שאמרו ז"ל "נימא נקשרה לו", בסוד, "הרים התלוין בשערה", כי נימא זו למילוא הוא צריך, שזהו סיבת התחלקות מים תחתונים מעליונים ודו"ק.

וז"ס הכתוב "והיה פי ראשו בתוכו", פי', כל עוד שלא נפתח הסתום, דהיינו, פה שבראש, הרי הוא ניזון דרך טבורו, והסתום מחויב להיות פתוח, ונמצא "פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב", פי', שלא יהיה מסתפק במיעוט, כי אם "חלקנו נתיר חלק מזב"ח מי יתיר"? וע"כ ירגיש הכובד שבראש. והרגשה זו יסב"ב לו שפה לפה, כי ירבה בשפיכת לבו למרום, לטהר השפה תתאה, שזה שיעור הכתוב "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אר"ג", פירוש, שניצוצי ההשתוקקות מתקבצין יד על יד, ומתחברין יחד כ"מעשה אר"ג כפי תחרא יהיה לו", פירוש, אלו הסיבות המסבבות הרגש הכאב, ושפיכת הלב, לא יבטלו כלל, אלא מתקבצים יחד ונעשים בבחי' פה, ע"ד שאמרו ז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות", וא"כ יש לו שתי פיות, והבן, ש"סביב" בלשון תרגום "סחור סחור מלשון סחורה", [סחרחרת, קרוסלה] , דהיינו, הפנים הוא פרצוף שלם והאחוריים הוא פרצוף שלם, ואם זוכה לזה ויקנה הפי תחרא, אזי להוי האי "גברא באבטחותא [אז יהיה איש הזה בהבטחה] אשר לא יקרע, כי ינון שמו לנצח נצחים". ודו"ק ותשכח, שז"ס: "בארצם משנה יירשו"."

האדם עובד, בסופו של דבר, גם עם הכלים דקבלה של עצמו, וגם עם הכלים דקבלה של האחרים. שמצרף אותם לשלו בלקבל על מנת להשפיע, ובכך הוא רוכש את החיסרון הכללי שישנו במציאות, ונעשה למשפיע בלתי מוגבל כמו הבורא, כלפי כל הכלי שנברא. זה נקרא "בארצם משנה יירשו", שגם את הכלים של חסרונות הזרים, וגם את החיסרון של עצמו, הוא רואה ככלי השפעה לבורא. ויוצא שמשתמש בכלי כפול.

כפול הוא גם בזה שאם אדם מתחיל להשפיע לבורא, ולהדמות לו, הוא רוכש לא רק את התענוגים שעוברים דרכו לזולת, אלא רוכש גם את קומת הבורא, מחשבותיו, ואת המטרה. שהמטרה הסופית היא לדמות את עצמו לבורא, עד שנעשה דומה לו ממש. היינו לא רק בפעולה, כי אם במעמד, בתכונה שנקראת בורא. כמו שכתוב, הבורא בורא המציאות, ואף צדיקים בוראים המציאות. ואפילו ההפך, שהבורא מחריב העולמות, וצדיקים מקימים העולמות.

ובזה האדם רוכש את ה"ראש" של הבורא, אותה מחשבת הבריאה שהיא הקובעת במציאות, והיא גם התחילה את הבריאה. זאת אומרת, האדם מגיע לדרגה שטרם בריאתו. וגם זה נקרא שרוכש כפול, "משנה יירשו". איך? "בארצם", ברצון שלהם. שהכל תלוי באופן השימוש של האדם ברצון שיש לו, שבעבודה מעל הרצון, ולאחר מכן בלקבל על מנת להשפיע, הוא רוכש את כל הבריאה ומעליה, וזו דרגת הבורא.

"עמקות גדולה יש בדברי אלו, ואין בי כח עכשיו לפרשם. אמנם אם תבין את דברי, תזכה בטח ליעול וליפוק בלא בר [תזכה לבוא ולצאת ללא בן] וכמו שסיים הפרשה, "ונשמע קולו "בבאו" אל הקדש "ובצאתו" וכו', וכי"ר.

ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי [מקום סתם] . ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא [חוט שערה] . יתן ה' שתבינו מהיום את דברי. ...

עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים."

צריכים להרבות סגולות, אומר בעל הסולם, ולהרבות אהבה בין החברים, כי זהו עיקר התיקון שאדם יכול לבטא בעולם הזה, ולבדוק את עצמו שאיננו טועה, אלא מתקדם נכון לקראת ההשפעה, לקראת הבורא.

"אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו, כי הדברים נאמרים מאחד לאחד, ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש, ולא לשנות ח"ו, כמנהג בעלי הגוף, וראוי לכם לשמוע מהיום והלאה את דברי, כי חייכם ואורך ימיכם הוא, ולא לטובתי אני דורש, ומה יעשה המצביא המצוין, בעת שבני הצבא ישנו הוראותיו אליהם וכו'.

יהודה"

מהו "ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש"?

לראות את העניינים הרוחניים כגבוהים מכל צרכי הגוף. ולראות כל צרכי עצמו מבוטלים כלפי קדושת הנפש, כלפי ההעלאה לכוח ההשפעה. ולעשות זאת ניתן, רק בסגולת התורה, כמו שכותב בעל הסולם לתלמידו: אם ידעת מעלתה, בטח היית מבין מה אפשר לעשות.

ומסביר מהי מעלת התורה, "ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה"", שהיא הכוח הגבוה יותר מכל הכוחות שאנחנו מגלים במציאות על ידי החושים שלנו, ועל ידי המכשירים שלנו. ולכוח הזה אנחנו קוראים "אור". כי האור ביכולתו לשנות את המציאות, היינו לשנות את הרצון. ואילו האדם בכוחותיו איננו מסוגל לשנות את הרצונות, אלא רק להחליפם זה בזה. לכן אם היינו רואים ויודעים מהו כוח התורה, עד כמה אפשר להשתמש בו לשינוי הטבע, אומר בעל הסולם, ודאי היינו משתוקקים לכוח העליון הזה, ומשתמשים בו לנכון.

בנוסף, אנחנו רואים עד כמה חוזרת ועולה גם במכתבים אחרים בקשתו, "אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו", ושלפי אותם המכתבים יכתבו לו החברים תשובות. כי לעולם אין המלצה או עצת מקובלים לתלמידיהם, שהיא דבר פרטי. כל אמירותיו של המקובל הן תמיד כלליות, שאין שום דבר מיוחד להסתיר או לגלות מאחד לשני, היות שהעבודה היא עבודה משותפת בכלי אחד.

ואין מדובר בתורת הפרט שלגלותה ניתן רק ביחידות, בלחישה לאחד מבלי שהשני ידע. כי הרי איך ידע אותו אחד מה לעשות, אם לא יבצע עבודתו יחד עם השני? אלא כל העבודה היא עבודה קבוצתית. להוציא אותן הנשמות המיוחדות שהן בעלות תפקיד, ותיקון מיוחדים, כדוגמת הרשב"י, האר"י, בעל הסולם - לנו הנשמות הרגילות, שלמעשה אינן רגילות היות שזכו לתיקון, כל העבודה היא בקבוצה, לכן אין משהו שאפשר לגלות לאחד, ולא לגלות לשני.

אלא אומר בעל הסולם דבר הפוך, "ועוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות והמסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף". "מושגי הגוף" אין הכוונה לצרכים שהגוף דורש לאכול, לשתות, לנוח, וגם אין הכוונה למושגים ששייכים עוד יותר לגוף, היינו לכל הדרגות הגבוהות מהגוף הביולוגי. אלא "מושגי הגוף" הכוונה, שיש לאדם גוף ונשמה, "גוף" נקרא כל דבר שהוא לעצמו, ו"נשמה" נקראת כל דבר שהוא להשפעת הזולת.

כי הרצונות הם אותם הרצונות, ולא משנה באילו רצונות מדובר, אם הם בעל מנת לקבל, נקראים הם "גוף", ואם הם בעל מנת להשפיע, נקראים "נשמה". לכן כשאומר: התרחקו מתאוות הגוף, הכוונה היא למכלול הרצונות, והכוונות, והמחשבות, שהם לתועלת עצמכם, שבכך אתם מזלזלים בזולת, ומתרחקים ממנו. היינו, מתרחקים מהתחברות החברים כדי לבנות כלי כללי להשראת האור העליון, לקבלת התורה.

"כי זהו המטיל שנאה", יתכן שאדם לכאורה רק מתעסק בעצמו, מבלי לעשות רע לאיש, אלא שזה לא יכול להיות, רק לעינינו נראה כך. וכמו שכותב בעל הסולם, אדם שגונב מהחברה, מיד תופסים אותו או לכל הפחות רוצים לתפוס אותו. אבל אם אדם איננו תורם לחברה, אז חושבים שכביכול "לא נורא שאינו תורם, כל עוד אינו מזיק". אבל אין אנו מבינים עד כמה הוא מזיק. כי אין באמצע, או שאדם מקבל או נותן. ולא יכול להיות מי שמתבטל באמצע, כי מתבטל נקרא, איבר בגוף שיצא מכלל תפקוד, והאם איבר כזה איננו מהווה סכנה לחיות הגוף? ודאי שהוא מסוכן. לכן כך צריכים אנו לראות את עצמנו.

הבעיה היא, שברובו המכריע של הזמן אנחנו נמצאים בטלים מלחשוב על החברה, ולהשפיע על החברה, ולדאוג לבניית הכלי הכללי, ולהשתתף בו בכל מה שצריך. אלא נראה לאדם, שאם הוא אינו חושב נגד, הוא כבר בסדר. ולא מרגיש עד כמה אין באמצע בין זה לזה, אלא או בעד או נגד, או שהוא בצרכי הגוף, היינו על מנת לקבל, או בצורכי הנשמה, היינו על מנת להשפיע.