שיחה 1, 17.08.05

תקציר: האדם מחוייב לעשות כל מה שבכוחו, ורק אז זוכה לברכה. ועליו לדעת כי ברוחניות העשיה במקום אחד והברכה במקום אחר. ועיקר מה שעל התלמידים לעשות הוא להתחזק ולדבר על לב החברים המדולדלים, שיתחברו עימם, ולא לפחוד מ"להט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים". בעל הסולם כותב כי למרות שיושב כעת בוורשה אינו מרגיש רחוק מתלמידיו, ומי שמרגיש התרחקות זה מסבתו עצמו, ומסיים במילים "המשתוקק להתאחד עמכם בייחוד גמור."

"ב"ה כ"ו לחודש טבת פ"ה וורשה יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו.

... עליכם להתחזק במה שנוגע לעיקר החפץ הנרצה לנו, וידוע לכם מה שפרשתי על הפ' "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", אשר אדם התחתון מחויב לעשות כל מה שבכחו לעשות, ורק אז יש מקום להשראת הברכה, אבל כסילות היא לחשוב שהשי"ת נעשה מחוייב בזה להשרות הברכה בדיוק במקום עשייתו, אדרבה עפ"י רוב, העשיה במקום אחר, והברכה, במקום אחר, במקום כזה שלא עשה שם האדם כלל, כי לא ידע או לא יכול לעשות שם מצדו."

אנו לומדים מ"מאמר השלום", שהחנות פתוחה, הפנקס פתוח והיד רושמת. כל שכן האדם, שפועל, לוקח ומחזיר, כל מה שעושה בחייו נרשם, ולכל דבר יש עת, ותנאים משלו. שחיינו מסודרים כך, שבכל רגע ורגע אנו נמצאים בסדרת הזדמנויות בלתי חוזרות, ובכל רגע חייבים אנו לבצע תיקון. חיינו אינם דומים למצבים שבהם אפשר לטעות או לא לעשות כלום, או לעשות בהם מעין טיוטה זמנית, כמו אדם שכותב מסה, ולאחר מכן חוזר, מוחק ומתקן, עד שמגיע לנוסח תקין וטוב בעיניו, שאותו הוא מוסר לדפוס או מעביר הלאה.

אלא בחיים כל רגע הוא רגע אמיתי, ואי אפשר לעשות כתב ביניים לעת עתה, ואחר כך לתקן ולהמשיך הלאה. ויש לפעמים, שאדם נמצא כל החיים בהרגשה שהוא חי, ורק מכין את עצמו לאיזה חיים, אבל החיים לא חוזרים. כל רגע ורגע שעובר הוא אמיתי, ואדם אינו יכול לשוב ולחיות את הרגע שעבר עם כל הניסיון, וההבנה, שרכש לגביו. לכן צריכים אנו להבין, שהמצבים שלנו הם בלתי נשנים.

כמו שכותב בעל הסולם בעניין האותיות, כל אות היא כוח. שהבורא ממליך אות פלוני לזמן מה, שבו הכוח הזה פועל. ובמצב אחר פועלת אות אחרת. ואם ישנה איזו אי התאמה, ואדם לא מבצע את המוטל עליו לבצע ברגע נוכחי, אז הבורא כביכול מוריד את אותה אות, אותה שליטה, "וממליך אות אחר תחתיו", ונותן לאדם מצבים אחרים. אבל זה רק מפני שברגע קודם לא ביצע את מה שחייב.

עד כמה אפשר לדרוש או לא לדרוש מאדם ביצוע נכון? זו כבר סוגייה אחרת. אבל אם מדובר בכל המציאות, שהיא חוק קיים וקבוע של השפעה מוחלטת ושלמה מצד הבורא, ומהאדם נדרשת בכל רגע ורגע תגובה המותאמת לפי האמת שבחוק הזה. אז לפי המידה שבה אינו נמצא בהתאמה המלאה שהיה צריך להשיג לפי התנאים המוצגים לפניו מלמעלה, באותה המידה הוא אינו מממש את המסלול במלואו בצורה הנכונה. והדרך שלו כבר אינה המיטבית והטובה, אלא מעורבת ברע, בתיקונים שבאים על ידי הייסורים.

והלוא אפילו מבצעים כל דבר בצורה הטובה בהחלט, אומר בעל הסולם, גם אז אסור לראות את המצבים שכביכול באים כתוצאה מפעולות האדם, אמנם שהמצבים הללו הם באמת תוצאה מפעולות. היות שכל מצב ומצב ברגע הבא אינו תוצאה של קשר ישיר מהמצב הקודם, מפני שאדם התנהג בו דווקא כך. אלא לכל מצב יש רשימו משלו, ותנאים משלו, והבורא מקבל את העבודה של האדם במקום אחד, ומשלם לו שכרו, ונותן לו תנאים במקומות אחרים.

סך כל העבודה הזו מצטברת במערכת הנשמות הכללית, שבדומה לגוף שגודל, ומתפתחים בו תחילה הלב והכליות, לאחר מכן הריאות והרגליים, וכולי. זאת אומרת, לעניינו אין בתהליך הזה קודם ונמשך, שאדם יכול לומר כי עקב פעולה שעשה לפני רגע, והצליח בה כך או אחרת, אז ברגע הבא הוא זוכה ליחס מסוים כלשהו. מפני שאנחנו לא רואים את כל המערכת, ולא יודעים מה בדיוק הכוח שקובע כעת, ומה החלק בה שצריך לעבור תיקון, ואיזה תיקון, לכן אסור לערוך חשבונות לפי שכלנו המוגבל, ולפי הבנתנו האפסית בכל המערכת הכללית.

לכן אומר בעל הסולם, צריכים לעבוד על דרך "יגעתי ומצאתי", עד שתתגלה כל התמונה לעיני האדם. והיא מתגלה בצורה כזאת, שעוד בטרם התגלתה, האדם נמצא מצדיק פעולות הבורא, אפילו שאינו רואה, מבין או מרגיש את הסיבתיות וההכרחיות שבהן, ואיך הוא עצמו פועל בכל זה. אלא האדם מבין שכל ההסתר ממנו נועד כדי שיעלה לדרגת הצדיק, שיצדיק פעולות הבורא למעלה מהדעת, ולא יסתכל מסיבה למסובב, ולפי השכל שלו יחלק ציונים, או יביע דעות לגבי מה שקורה איתו.

אלא אם צריך לעלות לדרגת תכונת הנתינה, אז בהחלט נעשה כך במכוון, שאדם לא רואה סיבה ומסובב, ושבמקום היכן שנותן יגיעה, לא שם הוא מקבל שכרו, אלא המקומות הם שונים ונסתרים ממנו. ואינו מוצא שום הצדקה, ואינו רואה שום פעולה, ולא את המערכת שלמה, ולא את הרשימות שמתעוררות. שכל זה נועד כדי להביא אותו לניתוק ממלכות שעושה חשבונות, ולחיבור לבינה, שלעולם אינה עושה שום חשבון, אלא פועלת למעלה מחשבון, בנתינה מוחלטת.

"ובברכה האמיתית היא חוק ולא יעבור, שז"ס שנקרא מציאה ע"ד "יגעתי ומצאתי" וכבר הארכתי בזה." מ"מאמר האותיות" מתבאר, שהברכה היא אות ב', היינו בינה, תכונת ההשפעה. שאם אדם זוכה לה, אז נפטר מכל החשבונות והבעיות, ואינו קשור כבר לסיבה ומסובב, אלא נמצא למעלה מהזמן, בניתוק מההכרח לעשות לעצמו דין וחשבון בקשר למטרה. כי המטרה שלו היא בהמצאותו בתכונת ההשפעה עצמה. וזו הברכה.

"וכשאני לעצמי נהנה אני מיגיע כפי, וע"כ "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" וכמ"ש "קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות"."

אם לא דורשים מטרה, ולא דורשים שכר, ולא דורשים ידיעה והתגלות, אלא דורשים רק להיות בתכונת ההשפעה בהתאמה לבורא, אז אפשר לדרוש שזה יתקיים בכל מקום ובכל רגע. עוד לפני גמר התיקון הפרטי, ומכל שכן לפני גמר התיקון הכללי. כי האדם שנמצא בתכונת ההשפעה מתעלה מעל החומר, ונמצא כבר בקבלת התגמול. ואם איננו דורש כלום יותר, אז יכול להיות בה בכל רגע ורגע. וכל התהליך שלפניו כולו רק תוספת לתכונת ההשפעה שרכש. ולכן נמצא במערכת האלוקית ללא הגבלות, שנקרא "נמצא בעולם שכולו טוב".

"ועיקר בקשתי גדולה התחזקו והיו לבני חיל ויהיה ה' עמכם, ודברו נא על לב החברים המדולדלים להתחבר עמנו, ויסורו יראות נכריות מקרבם [עבודות זרות] , וכי יפנו את הבית והי' מקום לגלולים, אל תראו מלהט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים." העבודה של פינוי הלב, שנקראת פינוי הבית, תלויה בהערכת חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות, שאותה צריך אדם לעשות בכל רגע. היינו לברר לאיזה עולם שייכות המחשבות שבהן הוא נמצא, ואיזו תוצאה הוא מצפה שתהיה להן. ואז הלב שלו שהוא ביתו, יתפנה לאט לאט לדברים נצחיים.

לא תועיל כאן התגברות, שנעים לאדם להתעסק בגשמיות, אבל אוסר על עצמו להתעסק בה, ובאיזו צורה לוחץ על עצמו לא לחשוב, ולא לרצות בזה. כי זה אונס, ו"אין כפייה ברוחניות". זאת אומרת, הכפייה אינה פועלת על רצונותיו של אדם, אלא רצונותיו צריכים להיות מקושרים לרוחניות, ולא שכביכול לגמרי אינם נמצאים בו. ורק הפעולות שמביאות לאדם הערכה רוחנית מעל ההערכה הגשמית שהיתה לו, הן המכוונות את הלב למטרה, שהיא הכיוון הנכון היחיד. ובשום צורה אחרת אי אפשר שהכוונת הלב תפעל.

לכן מכל הפעולות שאדם עושה על עצמו, מלמד אותנו מאמר "בחירה חופשית", נותרת לו פעולה חופשית אחת בלבד, והיא לשנות את הסביבה שלו לסביבה שתשפיע עליו בצורה שלבו ישתנה. כי המצע הפנימי אינו יכול להשתנות, ודרכי התפתחות המצע אינם יכולים להשתנות. אלא דרכי התפתחות המצע שתלויים בסביבה הם היחידים שביכולתם להשתנות.

וכפי שהמצע של אדם, ודרכי התפתחות המצע הם קבועים, כך גם הסביבה, ודרכי התפתחות הסביבה הם קבועים. אלא מה שאיננו קבוע הוא, אם אדם מוצא קשר מיוחד בינו לבין הסביבה. קשר שבו הסביבה תשפיע עליו, ובאותה המידה שהסביבה אכן יכולה להוסיף להתפתחות במצע שלו, במידה הזאת זה יקרה.

והדבר היחיד שיכול להשתנות בדרכי התפתחות המצע הוא רק מידת הערכת הרוחניות כלפי הגשמיות. אין בכוחה של הסביבה לצייר לאדם ציורים למיניהם של הרוחניות, והוא לא יכול לקבל ציור מהאחרים לפי איך שהם. אלא כל אחד חי בתוך ציורים ותמונות משלו. אבל הערכת הרוחניות ביחס לגשמיות, וביטחון, אלה המשתנים שסביבה חברתית יכולה לספק. והם יכולים לגדול באדם, ולהשפיע על דרכי התפתחות המצע שבו. לכן בגורמים הללו, אומר בעל הסולם, צריכים להתחזק, ולפנות את הלב לגדלות הרוחניות.

"ואם תרצו לידע, אודיע לכם שאיני מוצא את עצמי רחוק מכם כלל וכלל, ומי שמרגיש התרחקות הוא מסבת עצמו וד"ל." התלמיד הוא התחתון, והמדרגה העליונה לגביו הוא המורה, ונמצא שולט במדרגה התחתונה לו, ללא הגבלה של זמן ומקום, או של יד המקרה, וגם בין אם נמצאים שניהם בעולם אחד או בשני העולמות. אלא רק כלפי התלמיד המוגבל בזמן, תנועה ומקום, נראה כאילו הוא נמצא רחוק או קרוב למורה, ואם יש לו בכלל קשר אליו. אבל כלפי העליון הקשר אינו נעלם ואינו משתנה לעולם. כי הנטייה שלו כלפי התחתון היא קבועה, הווה אומר, שדבר לא משתנה.

אלא בדומה לתינוק, שנדמה לו כאילו הוא מסתתר מאמו, ומשחק עימה במשחקים, ושהיא מתרגזת או עושה לו משהו טוב. ואינו מבין שאהבתה היא אהבה מוחלטת ובלתי משתנה, והיא תמיד קרובה אליו. כך הוא העליון כלפי התחתון, אומנם שהתלמיד אינו רואה זאת. לכן ניכר במרבית מכתביהם של בעל הסולם והרב"ש, שהם מזכירים לתלמידים, שאמנם הם נמצאים במרחק, אבל אין בו כדי להפריע להם להיות בקשר ולהרגיש מה קורה עם התלמיד, במידה שהתלמיד קרוב אליהם. אלא רק אם מצד התלמיד נעשה נתק מוחלט, שאינם משתווים כבר לפי המטרה, ולפי היחס ההדדי, אז כביכול נעלם התלמיד מעיני העליון.

"יתר חדשות אין, דברי המשתוקק להתאחד עמכם ביחוד גמור...

יהודה ליב"

בעל הסולם נסע לוורשה פעם אחת בחייו, ומשם כתב את המכתב הזה. ובזמנו סיפר לי הרב"ש, שלא הבין מאיזו סיבה נסע אביו לפולין. אלא בחלוף הימים הסתבר שנסע מכמה סיבות. האחת, כדי לחקור את חסידות פורסוב, שהייתה חסידות קטנה בעיירת פורסוב ליד וורשה, ושממנה צמח בעל הסולם.

שנית, כי רצה להרגיש ולהתייחד עם התנועה הסוציאליסטית, שפעלה אז בפולין במרץ רב. ורצה לראות האם הם נמצאים בהתקרבות לאידיאלים של השפעה לזולת, אמנם על פני העולם הזה וללא שום קשר לאלוקות, אבל בכל זאת, יש בזה כבר איזו התעוררות מטבע האדם לאלטרואיזם. כדי להרגיש מבפנים עד כמה פועלים הדברים הללו שם, נסע ואף השתתף בתהלוכת הראשון במאי של מעמד הפועלים.

באילו אמצעים אפשר להשפיע לסביבה?

אדם צריך שתהיה לו האפשרות לשנות את ערכיו, כך שהערך הרוחני יהיה גבוה מהערך הגשמי, עד שיוכל למסור עצמו לדרך הזאת. כי אין טעם להשתהות ב"תרגילים" של חוסר החלטיות, שאז חייו נראים כטיוטה, שכותב אותם "בערך", ו"אחר כך" יכתוב את הכתב, ויעשה את המעשה. לא נותנים לאדם חיים פעמיים.

והמסירות הזאת אפשרית רק על ידי החברה, שמעלה את ההכרה הרוחנית, ואת החשיבות הרוחנית, למרות שאדם לא מכיר בה, ולא מגלה אותה. אלא החברה מעלה אותה לדרגה, שעבורו היא נעשית חשובה מעל לכל מה שיש בנוסף, ומתגלה לפניו בעולם הזה, ואז הוא מתחיל לגלות דאגה רצינית לזה. ורק הדאגה הזו היא שקובעת עד כמה ירצה שכל רגע ורגע בחייו יהיה רגע אמיתי לרכישת הרוחניות.

החשיבות הזאת תלויה בכמה אדם מעמיד את עצמו כלפי החברה כקרוב אליה, קשור עימה, תלוי בה. שעליו להכניע את עצמו, ולעורר את החברה שתשפיע לו. עליו להעריך את החברה כגדולה, כדי שהערכים אותם היא משפיעה לו יתקבלו בו בצורה רצינית. וכל זה תלוי במה שהוא, כי "כל הפוסל במומו פוסל", ושלפי זה נקבע איך שהוא מעמיד את עצמו כלפי החברה - או מעמיד את עצמו כגדול או כקטן כלפיה, או בין זה לבין זה. וזו כל העבודה שלו, כי בלי קבלת הערכת הרוחניות מהחברה, אי אפשר לפעול בצורה אמיתית לקראת המטרה.

כי חשיבות המטרה שמורגשת מהנקודה שבלב איננה מספקת לאדם כדי שיתן את כל הכוח לרכוש את המטרה. וזה נעשה כך במכוון, כי אם החשיבות מהנקודה שבלב היתה מספיקה, אז היכן היא פעילות האדם? במה האדם פועל? אלא האדם פועל דווקא בכך שהוא משפיע על החברה, ומכניע את עצמו כלפיה. כאן עבודתו הפרטית, כאן הבחירה החופשית שלו. ומידת ההתעוררות לרוחניות שיקבל תמורתה, היא הרווח שלו, שלפיו ימשך קדימה.

נמצא, שהעבודה כלפי החברה היא הביטוי לבחירתו החופשית של האדם. היכן שהוא מבטא את עצמו, לא מטעם שמקבל התעוררויות מבפנים, היינו מלמעלה, מהטבע. אלא בזה הוא עובד על ההתעוררות, שכביכול הוא עצמו מייצר את המ"ן שיהיה לו כלפי הרוחניות. הוא עושה כל מיני סגולות ופעולות כלפי החברה, כדי לקבל בחזרה ממנה התעוררות, שכאילו קיבל אותה מהבורא, מהגֵן הרוחני שלו, מהנקודה שבלב שלו, מהרשימות שבו. וזה הביטוי של הבחירה החופשית.

יוצא, שבכך האדם בורא לעצמו רצון נוסף. ואמנם שאינו בורא אותו, הוא בהחלט יוצר אותו על ידי יחס מיוחד בינו לבין החברה. איך עושים זאת? יש חוק מיוחד, שאם בצורה מלאכותית אדם מעמיד את עצמו כלפי החברה, כאילו הוא קטן ופחות, ורוצה לשמש אותם, ולעזור להם, ולתרום לחברה. וכביכול רוצה שהחברים יביאו לו רוחניות. אז לפי ההתנהגות המלאכותית הזו הם מתחילים לעשות לו שטיפת מוח, שפועלת עליו כמו כמו כל פרסום חיצון, כאילו זו האמת.

הבורא סידר את המערכת בצורה כזו, שהמערכת החיצונית, הסביבה, משפיעה על האדם אם הוא רוצה או לא רוצה, אם בטוב או ברע, אם בשקרים או בדברי אמת. לכן אם החברה אומרת משהו, האדם בסופו של דבר מקבל את זה כמקבל. ואם היא אומרת לו על הרוחניות, על הדרך, על המטרה, שאלו הדברים הגדולים יותר מכל מה שיש לו, אז סוף כל סוף הוא יקבל את הדברים, והם יתייצבו בו, ולפיהם יעבוד. יש משחק צד האדם, שאינו בא מתוך הרצון המוגדר מצד הטבע, מצד הבורא, אלא האדם מתחיל במשחק הזה, ועל ידי החברה המשחק הזה חוזר אליו כדבר רציני, שבהחלט פועל עליו.

אם נשקיע מיליון דולר בפרסום חוצות של כל סיסמת פרסומת להפצת חוכמת הקבלה, ודאי שהחברה תושפע מכך. כפי שנמכרים ביתר הצלחה אפילו דברים מזיקים, כמו מזון מהיר, שתייה לא מומלצת. שהכל רצים לקנות את המוצרים הללו, מפני שזו ההשפעה החיצונית של הסביבה על האדם, ובה צריכים להשתמש גם בהתקדמות הרוחנית. כי כמו שאומר בעל הסולם, אין שום מקום אחר לקבוע בו בחירתו החופשית של אדם.