חלק שלישי: מגלגלים נשמות
עדן הראל: אני רוצה לחזור רגע לעניין גלגול הנשמות. לפי הקבלה יש דבר כזה?
רב: זה קיים. אבל האם האדם מאבד את החוש השישי במותו? הרי דיברנו על כך, שהחוש לא קיים בגוף.
עדן הראל: ההשגה הרוחנית עוברת עם האדם מגלגול לגלגול?
רב: הנשמה עוברת מגלגול לגלגול, וממשיכה אותה התפתחות, עד שהאדם מגיע לגמר התפתחותו.
אם במשך חייו כאן, האדם מגיע לפתיחוּת החוש השישי, ומרגיש בו חיים וחיוּת רוחניים, זה לא נעלם ממנו, האדם לא מאבד את
החוש השישי במותו, אלא הוא מוסיף לחיות באותה ההשגה הרוחנית שהשיג.
לגבי אדם כזה חיים ומוות אינם מעֲבָר כמו אצל האדם הרגיל, אלא הוא מצוי כבר באותה החוויה הרוחנית, שיש לנשמה
ללא הגוף. יוצא, שבמותו הוא עוזב רק חלק מזערי מהתפעלותו, מהתרשמותו בעולם הזה, ונשאר בתשעים ותשעה אחוזים
מהשגתו.
המורה שלי רב"ש נתן לזה דוגמה מאוד יפה. הוא אמר שאדם הנמצא בהשגה רוחנית, בשבילו המוות שקול להחלפת חולצה.
עצם החלפת החולצה לא הופכת אותי למישהו אחר. נשארתי אותו אדם עם חולצה אחרת. כך גם הנשמה שהיא נצחית
"מחליפה" כביכול גוף, וממשיכה עימו בדרך התיקון הרוחני שעליה לעבור.
עדן הראל: אדם מתחיל את הגלגול הבא, מאותה נקודה שבה הפסיק בגלגול הקודם?
רב: כן, מאותה נקודה. זה לא שהוא נולד תינוק מקובל. אלא מה שהאדם השיג בגלגול הקודם כידע, מתגלגל ועובר בגלגול הבא
לתכונותיו. ולכן ילדים נולדים חכמים יותר מהוריהם, כלומר עם תכונות מפותחות יותר, כאשר הם מבינים ובשלים יותר לחיים
המודרניים. למשל, ילדים קטנים תופסים מייד את כל ענייני המחשב, שאני עצמי כמבוגר מתקשה בהם. וזאת משום שלא
נולדתי עם ידע באלקטרוניקה כתכונה, אלא אצלי זה עדיין נמצא ברמת הידע.
כאמור, גלגול הנשמות נועד להעלות את האדם בדרגת התכונות, בכל פעם האדם נולד בתכונות שונות, מתקדמות יותר, עד
שבסופו של דבר הוא מגיע באחד מגלגוליו למצב שדורש התפתחות רוחנית. האנושות מתקדמת בדרכה מרצון לתענוגים
גופניים, מין, משפחה, ילדים, בית, כפי שהיה לפני דורות רבים, ואחרי כן עוברת לרצון לכסף, עושר, כבוד, שליטה והשכלה.
ולבסוף מתקדמת לרוחניות.
עדן הראל: והיום אנו נמצאים בדור הרוחניות?
רב: האנושות מתחילה להתקדם לקראתה.
עדן הראל: אומרים שנשארו לעולם רק עוד חמש מאות שנות קיום, לא?
רב: פחות, חצי מזה.
עדן הראל: איזו בשורה משמחת!
רב: לפי המשבר הכללי בעולם נראה שהאדם כבר לא מוצא איך למלא את עצמו בעולם הזה, וזה סימן לכך שהוא חייב להשיג
סיפוק רוחני. עם ישראל הוא זה שצריך להעביר לאומות העולם את השיטה להגיע לאותו מילוי עליון שחסר לנו.
עדן הראל: הדלאי לאמה הטיבטי אומר שהיהודים צריכים להישאר בדת שלהם.
רב: האם הוא הסביר את מה שאמר?
עדן הראל: הוא אמר שהיהדות, אם ילְמדו אותה כראוי, תביא את האדם לאותה השגה שהבודהיזם מסוגל לה. ומכיוון שהנשמה היהודית היא נשמה חזקה וגבוהה, מוטב לה להישאר במקום שלה, ולא לנסות לאמץ לעצמה דרכים אחרות. האם כשבאים ייסורים לאדם, זה קשור בחוסר התפתחות רוחנית?
רב: מה אומר על זה בודהה?
עדן הראל: בודהה אומר: "צא מנקודת הנחה שהיקום הזה כולו סבֶל".
רב: ומי אשם?
עדן הראל: אני מניחה שבני האדם.
רב: אז מה הוא מציע לעשות?
עדן הראל: קודם צריך להשלים עם העובדה שלחיות פירושו לסבול, " ."Living is suffering
רב: להשלים?
עדן הראל: השאלה היא, האם הייסורים באים לאדם בגלל חוסר התפתחות רוחנית ומטרתם לעורר אותו מבחינה רוחנית?
רב: מוטב להסביר את זה מלמעלה מאשר מלמטה, כי אנחנו שקועים בחיים האלו, ולא מבינים דבר. המקובל שמשיג את
האלוקות מתאר את מה שמורגש בחוש השישי - שישנו כוח אחד, שהוא טוב וקבוע. רצונו של הכוח הזה הוא "להיטיב לנבראיו".
הכוח עצמו הוא שלם ונצחי, וגם בכל העולמות הנמשכים ממנו עד לעולם הזה, מרגישים אך טוב, נצחיות ושלמות.
אם רצונו הוא להיטיב לנבראיו, מדוע אנו, נבראיו היחידים )לאדם מתגלה שאין מלבדנו עוד נבראים(, שאמורים להרגיש ממנו
רק טוב ועונג, מגיעים לכאן ומרגישים את ההיפך? התשובה היא, שמי שנמצא למטה מכל העולמות הרוחניים, היינו בעולם
הזה, נמצא בהופכיות הצורה. הכוונה היא, שכלֵי הקליטה שלו שבהם הוא תופס את אותו הטוב שבא מלמעלה, הם הפוכים, הם
מכוונים לגמרי כלפי עצמו. ולכן מה שבא כטוב, מורגש באותו אדם כרע. ומה שעליו לעשות, זה להפוך את הכלי שלו.
כאן באה שיטת הקבלה, שמדברת על כך שהאדם צריך להפוך את הכלים שלו, כלומר שבמקום להיות מקבל, יהיה המשפיע,
הנותן, ורק על ידי כך יקבל. לכך מסכימות, למעשה, כל השיטות הרוחניות. כלומר הן מסכימות שעליו לצאת מתוך חמשת
החושים שלו, אלא שהן לא יודעות איך לבצע את זה.
כשאדם מפתח את החוש השישי, הוא הופך גם את חמשת חושיו למשפיעים, כולל החוש הנוסף שפיתח. אם נתחיל להכשיר את
עצמנו בדרך זו, נידָמה בזה לבורא, לכוח העליון. ורק זה נקרא להיות "האדם". "אדם" הוא מלשון "אֶדמה לעליון". ובמידה שאני
נעשה דומה לו, באותה מידה אני תופס בצורה ישירה ונכונה את מה שבא ממנו. כפי שהדברים יוצאים ממנו, כך הם מורגשים גם
אצלי. ואני נכנס להרגשת הנצחיות והשלמות. ללא ההיפוך הזה, האדם לא יכול להרגיש שבאמת הוא נמצא בטוב.
עדן הראל: לאחר ההיפוך הזה מתמעטים הייסורים?
רב: לא רק שהייסורים מתמעטים, אלא במקום ייסורים מרגישים תענוגים, שלמות ומילוי. כי הייסורים היו משום שכל מה שבא
מהבורא, האדם קיבל והרגיש הפוך. כאשר כלי הקליטה שלו יהיו מותאמים לקבלת השפע, אז הוא ירגיש מהבורא רק טוב וחסד.
עדן הראל: שמעתי שבאחת הנסיעות שלך לאירלנד, שברת רגל. קיבלת את הייסורים באהבה?
רב: אם אדם נמצא ברוחניות זה לא מונע ממנו לשבור את הרגל. ואפילו יותר מזה, לאורך ההיסטוריה היו מקובלים גדולים
שסבלו רבות. לא משום שהמקובל מתקדם על ידי הייסורים, אלא מפני שתיקון האנושות הכללי, מחייב כל אחד להשפיע
ולהתחבר אל כולם, ולגרום לתיקון הכללי. לא משנה מהי דרגתו הרוחנית של המקובל, עד שכל היתר לא הגיעו לגמר התיקון,
הוא עדיין נושא בחלק מהאחריות, הוא לא הביא את הכלי הכללי השלם לתיקונו. על כן, לא ניתן לעשות חשבון כלפי אדם אחד
בלבד, כי אנו כלי אחד כללי.
המקובל אינו פטור מייסורים. גם המקובל הגדול ביותר עלול לחוש לפתע ייסורים נוראים, הכול לפי תפקידו ולפי המאורעות
המתרחשים. הרוחניות היא אכן הרפתקה יפה ומושכת, והאדם כל הזמן שרוי בה בהתפעלות. עם זאת, הוא חש אחריות כלפי
כל האנושות. הוא לא מנותק מכל הבעיות והצרות.
עדן הראל: כשמשיגים את הבורא זה מתבטא גם בשמיעה? יש איזו שיחה פתוחה? הדרכה?
רב: גם הכלי הרוחני בנוי מחמישה חושים, בהתאם לחמשת החושים שלנו. אלא שהחושים הרוחניים האלה נקראים "ספִירות",
ומרגישים בהן את הנברא וגם את הבורא מחוברים יחדיו בדביקות.
עדן הראל: אנשים מתייחסים אליך כמו אל גורו?
רב: לא, להיפך. המקובל חייב להיראות פשוט וחלש עוד יותר מכולם. וזאת, כדי שלא יעניקו לו שום מעמד מלבד מדריך.
המקובל רוצה לראות את כל החלקים של הנשמה הכללית הזו מתוקנים. אם הוא נמצא בהשגה שרואה ומרגיש את כל הבריאה
כחלק בלתי נפרד ממנו, אז כמו אדם אחד שדואג לכל אבריו כך המקובל רוצה להביא את כל החלקים למצב השלם. הטריק
הוא שכל חלק כזה, כלומר כל אדם חייב לבצע את התיקון בעצמו ולכן אין למקובל אינטרס להפוך לגורו. תפקידו הוא לעמוד
מן הצד ולכוון את תלמידיו אל הבורא, ולא אל עצמו, כדי שכל אחד ואחד יוכל להרגיש את אותה תחושה נפלאה של אהבה, של
נתינה, של השפעה, כמילוי הגדול ביותר שקיים.