חלק שני: תענוג שאינו נגמר

גדעון רייכר: אני עומד, כבור ועם הארץ, ומבקש שיעור ראשון בקבלה, שיכניס אותי לעולם המופלא הזה. הבנתי עד כה שאדם צריך לכוון עצמו אל כוחות הטבע, הכוחות החיצוניים, שעליו ללמוד ולהבין אותם. תן לי משהו מוחשי יותר.
רב: הטבע כולו, האדם וכל מה שקיים בו מלבד הכוחות העליונים, כלול בחומר אחד שנקרא "רצון ליהנות". הרצון ליהנות הוא
חומר שמרגיש בתוכו חיסרון כלשהו, ועושה תנועה לקראת המילוי שיביא לו תענוג - הנאה. בעולם שלנו מתחלק הרצון לקבל הנאה לארבעה סוגי טבע בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר. לדומם יש רצון לקבל בדרגה הכי נמוכה בטבע. היא כל כך נמוכה, עד שאינו מזיז את עצמו, אלא רק שומר על צורתו, "שומר על עצמו", לא רוצה להשתנות. אם פועלים עליו כוחות חיצוניים ומשנים אותו נגד רצונו, הם לרוב שוברים אותו.
הרצון לקבל של הצומח, לא רק גדול יותר משל הדומם, אלא גם דוחף אותו להתפתח. אבל גם הרצון לקבל של הצמח הוא קטן יחסית. הצמח גדל באותו מקום, הוא תלוי בשמש, בירח, בעונת השנה. הוא לא גדל לבדו, אלא ליד צמחים שדומים לו, בני מינו. לכולם יש טבע אחד, שכולל סוגי צמחים רבים, שאת חלקם טרם גילה האדם. הצומח מתפתח וזז בהתאם לשינויים סביבו אבל תנועתו מוגבלת, משום שהרצון שלו לא מפותח דיו שיוכל לגרום לו לזוז ממקומו. לחי יש רצון לקבל גדול יותר, עד שניתן להבדיל אפילו בתכונות אופי שונות אצל בעלי חיים: עצבני, רגוע, וכן הלאה.

גדעון רייכר: "חי" זה גם אדם?
רב: גם גוף האדם עצמו הוא בגדר חי, וגם בהמה, אמבה, חרק, חיידק ועוד. אצל החי ניתן להבדיל באופי שונה ובתנועה פרטית. דגים למשל מתרבים בעונה מסוימת, אריות מתקיימים כלהקות בטבע, אך יש בריות, כמו האדם, שחייהן עצמאיים יותר.האדם, שהוא האחרון בהתפתחות החי - ייחודו בזה שהוא זוכר את העבר, ויכול לשער את העתיד, הוא מרגיש קנאה ושנאה,ועוד התפתחויות מיוחדות שקורות ברצון לקבל, שאין ליתר החיות. במין האדם ישנם סוגי אנשים שונים באופיים, בגזע ובמין,וההבדלים נובעים מתוך הרצון לקבל שבטבע. התפתחותו של האדם לעומת צורות החי האחרות היא באמת נרחבת, אבל עדייןלא הופכת אותו למה שנקרא בקבלה "מדבר", שזוהי דרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר. אלא הוא נותר בגדר "חי".
אדם שלומד את חכמת הקבלה מתחיל להכיר את טבע הרצון לקבל, ואיך להתעלות מעליו. רק אדם שמממש את מטרת
בריאתו, כלומר מגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, הוא זה שמתעלה מעל דרגת החי לדרגה חדשה הנקראת "מדבר".

גדעון רייכר: כולנו רוצים ליהנות. אז אם אני רוצה לשתות, לאכול, להתענג על כל הנאות העולם, האם בזה אני ממלא את יעודי כאדם?
רב: אדם גם רוצה כסף, כבוד, שליטה, ידע, ומושכלות. שהרי אם הינך אדם גדול, אתה רוצה לבלוע את העולם כולו, ושכולם יהיו כאין וכאפס לעומתך.

גדעון רייכר: ואחרי שאני יודע את זה, אני רוצה להתקדם, ולהגיע לדרגת שלמות...
רב: הבעיה היא שכשרוצים להגיע לזה, רואים שזה בלתי אפשרי.

גדעון רייכר: לא בהכרח, כי לאחדים מאיתנו להשיג ממון, תהילה, כבוד, ומה לא? כנראה שזה בגדר האפשר. עובדה, יש רבים שהגיעו לזה, לא?
רב: הגיעו, אבל האם הם מרוצים?

גדעון רייכר: לעולם לא. איש איננו שבע באמת.
רב: מצוין. כאן אנחנו מגיעים לחוק הראשון: הרצון ליהנות, האגו, הרצון לקבל, לא יכול להתמלא.

גדעון רייכר: הוא אינו יודע שובע.
רב: הרצון מתפתח עד אין סוף, ללא גבול, וברגע שהתחלת למלא אותו, רק השגת משהו, מיד אתה שוב נעשה ריק.

גדעון רייכר: עד כאן כל מילה בסלע.
רב: כאן נשאלת השאלה, האם יתכן שבשיטה הזו אגיע אי פעם לשלווה?

גדעון רייכר: לא יכול להיות מצב שבו השגתי את מה שרציתי ויותר אינני רוצה דבר?
רב: לא. זה לא תלוי בך. הטבע שלך לא מאפשר לך להתנהג כך. אלא אתה מיד רוצה דבר חדש, אתה מיד מרגיש "השגתי, אבל זה לא זה. חשבתי שזה מה שיגרום לי סיפוק אבל זה לא, אני רוצה עוד, אני רוצה את הדבר הבא..."

גדעון רייכר: לתורת הקבלה יש איכויות ויכולת לגרום לי להיות מרוצה ממה שהשגתי?
רב: זו הסיבה שהיא נקראת "חכמת הקבלה". היא מלמדת את האדם איך לקבל באמת, וליהנות ממה שהשיג.

גדעון רייכר: ליהנות ממה שהשגתי ולא לבקש יותר?
רב: אם לא תבקש, תרד מדרגת אדם ותהפוך לדומם, כי רק דומם לא מבקש. ברגע שאדם מפסיק להתפתח הוא הופך לא לחי ולא לצומח, אלא לדומם. תראה איזה יופי הכול מסודר. החיסרון הבלתי פוסק שלנו הוא זה שדוחף אותנו להתפתחות. זה בגלל שהשגתי משהו וגיליתי שאין לי בזה סיפוק אני רוצה את הדבר הבא. בצורה הזו אתה ממשיך להתפתח עד שאתה נדרש להכיר את המערכת ולגלות את השיטה כיצד להתמלא בתענוג אינסופי. צורת ההתפתחות הזו היא היחידה שיכולה להביא את האדם לממש את היעוד שלו, לעלות מדרגת החי לרמת קיום אחרת, רחבה ועמוקה יותר - דרגת המדבר.

גדעון רייכר: אתה רוצה שאני גם אבקש וגם אהיה מלא סיפוק בזה שהשגתי?
רב: זה המצב הרצוי ביותר - רציתי משהו, קיבלתי, אני נהנה מזה ויש לי חיסרון נוסף להשיג עוד יותר וליהנות, בעודי נהנה גם
ממה שהשגתי קודם. זה לא נעלם, אלא אני נהנה יותר ויותר, כאשר בכל פעם זה הולך וגובר.

גדעון רייכר: אני עדיין ממשיך לרצות, אבל ההבדל הוא שאני גם מרוצה ממה שהשגתי?
רב: בדיוק. דבר לא נעלם, אלא רק מתווסף לו עוד ועוד. יש לך את הכלים והיכולת להרגיש הנאה ולקבל הרבה יותר מקודם.

גדעון רייכר: חכמת הקבלה בעצם מלמדת אותי איך להיות מאושר יותר, על פי כל אותם חוקים שלפיהם אני חי?
רב: לא. נכון לעכשיו אתה לא חי על פיהם, כי אינך יודע את החוקים האלה.

גדעון רייכר: לא הסתגלתי אליהם עדיין.
רב: נכון.

גדעון רייכר: עד היום הייתי בטוח שהאמביציה היא המנוע החיובי שמניע את העולם, לפעול עוד ועוד.
רב: אתה רואה לאן האמביציה מביאה את האדם, הוא נעשה יותר ויותר אומלל. אמביציה היא דבר חיובי אם היא מתועלת
לכיוון הנכון. לאדם יכולים להיות אמביציה וכוחות אבל אם הם לא לכיוון המטרה זה כמו לעבוד "פול גז בניוטרל". האמביציה
מביאה למעין התפתחות, שבה אנחנו רוצים, רוצים, רצים, רצים, ואחר כך מתחילים לדעוך כי פתאום נגמר לנו חומר
הדלק.

גדעון רייכר: בשיעור הזה לימדת אותי שעלי להמשיך לרצות, ולשאוף, אבל אם אתעמק בקבלה אלמד ליהנות ממה שהשגתי, הרבה יותר מכפי שאני נהנה כיום. כלומר, הרגשת החוסר תימשך, אבל היא תתמלא מעת לעת באיזו השלמה.
רב: כן. כלומר, אתה מתמלא ולא מתרוקן. כל פעם אתה מגלה שיש לך חסר נוסף, ואז אתה מתמלא עוד יותר מקודם. כמו ילד, שכל הזמן מוסיף התלהבות לזו שהיתה לו קודם. כך האדם יכול לחיות את חייו, ועוד מעבר להם. למעשה חיי האדם נגמרים, רק משום שהוא מתעייף, ונותן לעצמו את האפשרות למות.

גדעון רייכר: הטבע אומר לי, "מיצית את יכולתך, מילאת את כל רצונותיך".
רב: אנחנו נעשים עייפים מהריצה אחר המילוי. האמביציה, שלא מקבלת תמורה יחסית להשקעה, היא זו שמעייפת אותנו. יוצא שהאדם ממית את עצמו במו ידיו.

גדעון רייכר: אבל איברי הגוף הם שנחלשים ומביאים למותו של האדם.
רב: זו תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם.

גדעון רייכר: לפי חכמת הקבלה אני יכול להמשיך לחיות לנצח?
רב: לנצח, בלי שום בעיה. וזאת המטרה שאליה חייב כל אחד להגיע.

גדעון רייכר: אני יכול לחיות מאתיים או שלוש מאות שנה?
רב: למה מאתיים? אין סוף.

גדעון רייכר: יש מי שהגיע לזה?
רב: ודאי. אתה יכול להגיע עכשיו, בחייך בעולם הזה, להרגשת החיים הנצחיים.

גדעון רייכר: עד שבחתף יבוא אלי המוות...
רב: לא.

גדעון רייכר: הוא חייב לבוא.
רב: לא אם אתה מזדהה עם זרימת החיים הנצחיים שעוברים דרכך ואינך מזדהה עם מה שקורה לגוף. אלא אתה רוצה
ומתמלא ללא הרף.

גדעון רייכר: אבל המוות יגיע.
רב: המוות עובר על הגוף, הוא לא עובר עליך, על הרגשתך הפנימית.

גדעון רייכר: אז אתה אומר בעצם שאני אמשיך לחיות אחרי מותי, גם אחרי שיקברו את גופי?
רב: אתה ממשיך ללא כל קושי. עכשיו כשתחזור הביתה, תוריד את החולצה ותזרוק אותה לכביסה?

גדעון רייכר: היום לא, זאת חדשה. אני משתמש בחולצה יותר מפעם אחת.
רב: אז מחר?

גדעון רייכר: כן.
רב: בצורה כזו אתה זורק את הקליפה, את גופך, "לכביסה", וממשיך הלאה.

גדעון רייכר: אתה מאמין בהישארות הנפש?
רב: אני לא מאמין, אלא הקבלה נותנת לך את האפשרות להזדהות עם החלק הנצחי שבך. עליך רק לפתוח אותו, דווקא מתוך
זה שתרגיש שאתה מתמלא ועולה עוד ועוד, ללא הפסק.

גדעון רייכר: ומה עם הגוף?
רב: הגוף לא יהיה מורגש בך.

גדעון רייכר: יש לי בדיקת דם עוד יומיים, לא ללכת?
רב: תלך. אתה חייב לשמור על הגוף, כי עליך להגיע לחיים הנצחיים, רק בזמן שאתה נמצא בו.

גדעון רייכר: אני מבין את הצד הפילוסופי בדבריך, אבל איפה הצד המעשי?
רב: יש כאן נקודה ממשית שצריכים להתעמק בה. זו לא נקודה דמיונית, אלא צריך להרגיש אותה ולחיות בה, ואז תראה שאתה מגלה את החיים. תתחיל להרגיש את דרגת המדבר, שהיא מעל דרגת החי שאתה מרגיש כרגע לפי הגוף.