חלק ראשון: הבהלה לזהב

הרב מיכאל לייטמן: היית אלוף בג'ודו והבאת מדליה אולימפית למדינה. זו חוויה מאוד
גדולה לאדם...

אורן סמדג'ה: זו אחת הפסגות הגבוהות שספורטאי יכול לכבוש.

רב: ולא שהשתתפת בתחרות קבוצתית אלא אצלך זה ספורט מאוד אישי. בכל הקרבות, הכישלונות והזכיות היית צריך להתמודד בעצמך... איך הרגשת אז?

אורן סמדג'ה: הזכייה שלי היתה בשנת 92 '. לפני האולימפיאדה הזו אף גבר ישראלי לא הצליח להביא מדליה. כשזכיתי הרגשתי שהצלחתי להגשים חלום של ספורטאים רבים. היתה שמחה, היתה גאווה, הייתי צעיר בן 22 , ולפתע נעשיתי מפורסם מאוד. אתה עומד על דוכן המנצחים, והלב שלך מתמלא שמחה וסיפוק. אני זוכר שכשהגעתי לארץ אז ממש הרגשתי את הגאווה.

רב: וזה נמשך עד היום?

אורן סמדג'ה: היום זה פחות. היום זה כבר כמעט חמש עשרה שנה אחרי המדליה, אמנם ברחוב מזהים אותי, מדברים איתי, אבל אתה יודע, אנשים בעיקר זוכרים את הפעם הראשונה...

רב: מה החלום שאליו עוד היית רוצה להגיע?

אורן סמדג'ה: היום אני נשוי לאישה מקסימה, ויש לי ילדים. אבל הייתי רוצה חיים שלווים יותר. אני מרגיש את עצמי במרדף מתמיד.

רב: מדוע? מה חסר?

אורן סמדג'ה: זה באמת איזו תחושה שמשהו חסר. מין געגוע למשהו שהיה ולא ישוב עוד. היום אני מאמן ספורטאים כדי להביא אותם לרמות ודרגות כמו שאני הגעתי, ואני די מצליח. אבל התסכול שלי בעצם נובע מכך שהעזרה שאני יכול לתת היא מינימאלית. כשאני התחריתי אז, אני קבעתי לעצמי את הגורל, ואני קבעתי לעצמי מה יהיה בקרב. היום אני רק עומד מאחורי הקווים, ויש פה איזשהו תסכול.

רב: אני מסתכל על אדם שקיבל את הדבר הגדול ביותר שספורטאי יכול לאחל לעצמו. עשית זאת במו ידיך ולעיני כולם. זה דבר נדיר. אתה הלכת דרך מאוד ארוכה, ייתכן שבעבר יצרת בתוכך חיסרון רב, צורך להוכיח את עצמך וקיבלת מילוי גדול מהזכייה. הגעת לסוג מסוים של שיא ואולי זו הסיבה שהיום אתה חש ריקנות?

אורן סמדג'ה: לא אגיד שלא. יש ריקנות. אחרי שפרשתי אשתי אמרה לי: "אתה כמו אריה בכלוב". תמיד היה לי חלום, היתה פסגה לכבוש, היתה מסגרת אימונים מאוד קשה, רוב הזמן בחו"ל. וכיום אני עוסק בדבר שאני אוהב וגורם לי הנאה, אבל זה לא מגיע לאותה רמת ריגוש.

רב: אתה מתאר מצב שנראה לי שיש הרבה אנשים שהיו יכולים להזדהות איתו, איזה רגע של שיא בעבר שלא יחזור. האם אתה חושב לגמור כך את העניין, או שיש עוד במה למלא את החיים? אתה מאמין בגורל?
אורן סמדג'ה: אני רוצה לספר לך משהו. בשנת 96 ' הייתי ממש קרוב למדליה אולימפית שנייה. שמונה חודשים לפני כן, זכיתי במקום שני בעולם ובעצם, הייתי אמור להגיע לאולימפיאדה ולזכות במדליה נוספת, יתכן שאפילו זהב. כמה ימים לפני האולימפיאדה, נפצעתי פציעה קשה. היו כאלה שאמרו לי שכנראה זה הגורל. אבל אני לא יודע אם אני מאמין בגורל, אני חושב שהאדם הוא שמחליט איך לקום מחר, ומה הוא יעשה בעתיד.רב: כלומר, כשאתה יוצא לקרב, ברור לך שרק אתה קובע ולא שום דבר אחר?

אורן סמדג'ה: כן.

רב: אין כוח עליון?

אורן סמדג'ה: כמובן יש אמונה. וכשאדם נמצא בצרה הדבר הראשון שהוא אומר: "ה', עזור לי". אבל כשאתה נמצא בצרה ברגע הקרב, אין לך שנייה להוציא את עצמך מהקרב ולהגיד: "תן לי קצת יותר כוח". אתה עובד על פי ההרגלים. עדיין, כשאני עולה לקרב זה באמונה שלמה שיש מישהו שמפקח, ורוצה שאני אצליח. זאת הרגשה שמלווה אותי כל הזמן.

רב: אתה מתאר בעצם כיצד אתה מחזק את עצמך פסיכולוגית לפני כל קרב.

אורן סמדג'ה: אולי תוכל לתת לי תשובה, כי אם מישהו יענה לי חד משמעית על כך, אוכל לישון יותר בשקט. אם לא הייתי נפצע כמה ימים לפני האולימפיאדה ב 96- ' באיזו תוצאה הייתי זוכה שם?

רב: זה לא היה יכול לקרות אחרת.

אורן סמדג'ה: אז אתה אומר שזה הגורל שלי?

רב: כן. זה ברור. אחרי שעסקת במאבקים וכוח, התחרית באחרים ועמדת בהתמודדויות גם מול עצמך, הרווחת כביכול מה
שהרווחת והגעת להישגים, האם אתה יכול לומר שאתה זה שעשה את המעשה, או שבתת ההכרה שלך ישנה הרגשה שכך
סידרו לך? שיש איזה כוח עליון שמעורב בכל הנעשה?

אורן סמדג'ה: לגבי כוח עליון, אספר לך סיפור אמיתי. התחרות באולימפיאדה ב 92- ' ארכה ארבע שעות, ובארבע השעות האלו ליווה אותי כוח עליון.

רב: מה הכוונה?הרגשת את זה פועל עליך?

אורן סמדג'ה: היתה מעלי הילה, והרגשתי שמישהו מכוון אותי בכל קרב וקרב. ואני יכול לומר בביטחון שבצעידה מחדר ההלבשה עד למזרון, היה איתי מישהו ששמר עלי ועזר לי באותו יום.

רב: ומה אחר כך? פתאום הוא עזב אותך וגרם לך להיפצע?

אורן סמדג'ה: לזה אתה תיתן לי תשובה...

רב: נראה שהוא גרם לזכייה שלך וגם לפציעה. האם אתה מרגיש שבחיים יש לך איזו בחירה חופשית? אתה בוחר, אתה עושה, או שרק בעת המעשה עצמו, בזמן הקרב נניח, נדמה לך שאתה הוא הפועל, אבל אחר כך, כשאתה מביט לאחור, אתה רואה שכנראה זה לא אתה, אלא כך היה מכוון, וכך היה צריך לקרות?

אורן סמדג'ה: אני לא יושב בבית ומתעסק עם העבר. זה חלק מהיותי ספורטאי.

רב: לא היית רוצה להיות קשור כל הזמן, באופן ודאי וברור, אל אותו כוח, ולדעת שהוא מלווה אותך תמיד? לא היית שמח לחשוב על אופציה שתוכל להיכנס עימו לדו שיח, ולהמשיך עימו הלאה כשותף, לעשות איתו דברים גדולים? לא שהוא ילווה אותך וינהג בך כתינוק, פעם ככה ופעם אחרת בלי שתבין איך ומדוע, אלא שתלכו יחד ותפתחו את העולם.

אורן סמדג'ה: אם בתמורה לכך שאתן מה שצריך לתת לכוח הזה, הוא ילווה אותי גם ברגעים קשים, אז כן.

רב: לצורך העניין נקרא לכוח הזה "מלאך", שמלווה אותך לא רק ברגעים קשים או טובים, אלא כל הזמן. גם ברגעים שבהם לא קורה משהו דרמטי. מובן שאם תלמד כיצד להיות איתו בקשר לא יהיו לך רגעים קשים. למעשה גם עכשיו הוא מלווה אותך, אלא שאינך מרגיש בו, נדמה לך שאתה חופשי.