חלק שני: אגו והמקום הכי נמוך בעולם
ארקדי דוכין: אני רוצה לברר איתך כמה מושגים שקשורים לחיים הפרטיים שלי, אבל אני בטוח שקשורים לעוד הרבה אנשים. מה זה זוגיות? מה זה אישה עבור גבר? מה זה ילדים?
רב: אישה, גבר וילדים, זה הכול קשרים בין בני אדם במישור העולם שלנו. ולא כדאי להעביר את הדברים האלה לרוחניות, כמו שאנשים חושבים, שאם נפגשתי עם מישהי או מישהו, זה בגלל שיש לנו נשמות קרובות, או שאנחנו זיווג רוחני.
ארקדי דוכין: אנשים שלומדים אצלך בקבוצת "בני ברוך", הם אנשים שלומדים כל בוקר, אנשים שאפשר לומר, מקדישים את כל הזמן הפנוי שלהם ללימוד חכמת הקבלה. האם הם חיים חיי משפחה כמו כל בן אדם אחר, או שהם מכניסים לזה ידע נוסף אחר?
רב: אנחנו חיים כמו כל משפחה רגילה אחרת, אבל אצלנו גם האישה מתעסקת בחכמת הקבלה, ומבינה, ומרגישה, ובאופן טבעי גם חינוך הילדים מושפע מזה. כששני בני הזוג מתעסקים בחכמה הזו, אז בהחלט נוספים כמה ערכים עמוקים שעליהם מושתתת מערכת היחסים.
ארקדי דוכין: מה קורה אם צד אחד מתעסק וצד שני לא?
רב: לעולם לא מחייבים את הצד השני. דוגמה לכך הוא המורה שלי, הרב"ש. הוא חי עם אשתו שישים וחמש שנה, והיא אמנם ידעה במה הוא מתעסק, אבל היא לחלוטין לא היתה מזוהה עם זה.
ארקדי דוכין: מה זה ילדים?
רב: כשמדברים על ילדים הכוונה היא, שאדם מביא לעולם הזה גופים נוספים עם נשמות בתוכם, שיש להן הזדמנות להתפתחות רוחנית. יחד עם זאת חשוב להבין שאין שום קשר רוחני בין הורים לילדיהם. התורה לא עוברת בירושה, והצורך בחיפוש מטרת החיים הוא לא גנטי. להוריי אין שום קשר רוחני אלי, ואין שום קשר רוחני ממני לילדיי. שלא יחשבו שלילדים שלי יש איזו רוחניות רק בגלל שלי יש או להפך. אנחנו לא שומעים על בניו של משה רבנו. אמנם יש מקרים ששומעים, כמו בעל הסולם שהיה מקובל גדול, וגם בנו בכורו הרב"ש, היה מקובל בעל שיעור קומה. אבל זה לא מקרה נפוץ כל כך, וברוב המקרים לא שומעים על אב ובנו. בעולם מקובל לחשוב שהבן כביכול רוכש משהו מאביו, אבל זה לא שייך לרוחניות.
ארקדי דוכין: באילו כלים אני צריך להצטייד בבוקר, כשאני קם לתוך יום של המון אגו. כי המקצוע שלי דורש ממני לעמוד בחודש ממוצע מול עשרים, שלושים אלף איש. וזה גם מקצוע מאוד תחרותי, שמשכיח לי מהר מאוד את כל מה שאני לומד פה.
רב: אם תשתדל לשלב בעולם שלך את הרגש שנובע גם מהלימוד, מהרצון להתעלות, מהרצון להתחבר עם אותו כוח עליון, זה בהחלט ייתן לך מוטיבציה עוד יותר חזקה מהאגו הרגיל, שיש לאנשי הבוהמה. העניין הוא לנסות למזג את שגרת החיים שלך, את היצירה והעשייה האמנותית, עם הרגש הנוסף הזה, עם אותה השתוקקות להתאחד עם כוח האהבה, אותו כוח יחיד שמנהל את המציאות של כולנו.
ארקדי דוכין: אני אדייק בניסוח השאלה: למה אני עוסק באמנות להמונים? מה הסיבה שאדם עושה דבר כזה?
רב: אמנות היא רק אגו, ואגו גדול מאוד. אנחנו רואים שסך כל הנטיות שלנו, הכוחות שדוחפים אותנו להתפתחות הם כסף, כבוד, שליטה והרצון לידע - מושכלות. באמנות הכוח המניע הוא כבוד.
ארקדי דוכין: זאת הסיבה שמהר מאוד אנשים מפסיקים להיות מסופקים? שהם מאבדים עניין בפרויקט שסיימו, ותיכף מחפשים פרויקט אחר?
רב: הם לא יכולים אחרת. כל הזמן רצים קדימה, רצים קדימה, בתחרות נוראית. מה שקורה בעולם האמנים, מי כמוך יודע.
ארקדי דוכין: אותו חבר שפגשתי ברוסיה, הוא איש בוהמה, אמן, והוא כמו המקביל שלי שם. הוא מצליח בענק. יש לו חמש תוכניות טלוויזיה שהוא משתתף בהן, והרבה מאוד אנשים עובדים בשבילו. ועדיין הוא אומר לי, שהוא לא מרוצה, שהוא לא מבסוט, שהוא קם בבוקר ולא מצליח ליהנות מהחיים.
רב: האנושות נכנסת עכשיו לתקופת מיוחדת מאוד. אצל הרבה אנשים בתחומים שונים מתחילות להתעורר בפנים שאלות גדולות בקשר למהות החיים: "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה אני חי?", ובלי פיתרון נעשה קשה מאוד להמשיך בחיים. אנחנו רואים את התוצאות בסמים, במשבר המשפחה, במשבר החינוך. ואני שומע את זה במיוחד מאנשי בוהמה, מאמנים, מאנשי תרבות. אין מה לעשות, אדם חייב למצוא את הפיתרון לשאלה הזאת. הוא יכול לסתום את החיסרון הזה במשהו. הוא יכול כמובן לנסות לטשטש את ההרגשה של אותו כאב פנימי, אותה צעקה שעולה בו מעומק ליבו, אבל אלה חיים ללא פיתרון. אולי להרבה אנשים זה לא נראה כך מבחוץ, אבל הוא כנראה נמצא באובדן דרך, החבר שלך שם...
ארקדי דוכין: לצערי, לא יותר ממני... אני מאוד מזדהה איתו. גם אני לא מצאתי עדיין את הפתרון.
רב: אתה כבר נמצא בהתפתחות, וזה ההבדל. אתה גילית שישנה שיטה, שבעזרתה אתה מתפתח, אתה לומד איך להתעלות מעל הטבע, להתעלות מעל אותו רצון אגואיסטי שהוא זה שמושך אותך, בסופו של דבר, למטה, ולא מאפשר לך להגיע להרגשת שלמות. אמנם כרגע אתה לא כל כך משקיע מכל מיני סיבות, שתלויות בך וכאלה שלא, ואולי גם הקבוצה שאליה אתה "שייך ולא שייך", מפחדת למשוך אותך, כי אתה אדם לא רגיל, אדם עדין, שעסוק בכל מיני דברים מיוחדים. זה במקרה הספציפי שלך, אבל תמיד יש איזו עדינות ביחסים בין האדם לבין הקבוצה. אמנם שניכם כביכול סובלים מאותה מחלה, אבל אתה כאילו מצאת תרופה, ויודע ש"עוד מעט אני אהיה בריא". זה נותן לאדם תקווה.
ארקדי דוכין: אני גר עכשיו בים המלח. קראתי שאפשר לראות במפת ארץ ישראל הגשמית העתקה של מפה רוחנית. מה זה "ים המלח" ביחס למקומות אחרים, מבחינת המפה הרוחנית?
רב: מצד אחד, זה המקום הכי מת בעולם. מים, שהם מקור החיים מתגלים שם כמים שהם מקור המוות. אבל מצד שני, זה כוח גדול מאוד, עצום ממש. זה הכוח הכי קרוב ל"מלכות" האמיתית, הדרגה האחרונה והנמוכה ביותר של החיוּת, של החיים. מפת ארץ ישראל עוברת מהחרמון, מה"כתר", דרך רמת הגולן והכנרת שזו "בינה", ירושלים זה "זעיר אנפין", וים המלח זו "מלכות". לִחְיות במקום הזה, משמע שאדם מרגיש את עצמו, ואת הכוחות הפועלים שם, בצורה לא פשוטה.
ארקדי דוכין: קשה ליצור שם קבוצה. אני מרגיש שהנטייה של האנשים שם היא להתרחק אחד מהשני.
רב: כן, לא מסוגלים. מצד אחד, הניתוק הזה מהסביבה גורם לאדם להיות בקשר עם עצמו כי יש לו פחות גירויים חיצוניים, ומצד שני, אין לו סביבה וכלים כדי להתקדם בדרך רוחנית. מי שגר שם, חי חיי מדבר. זה הטבע של המקום עצמו.
ארקדי דוכין: כן, האנשים שם הם מאוד שאנטי, הכול אפשר לעשות מחר, מחרתיים, לא נורא.
רב: המקום הוא כך, והמקום קובע. אומרים, "משנה מקום משנה מזל" - אתה עברת לשם.
ארקדי דוכין: אני על הקו, לא נראה לי שאני אחזיק שם מעמד.
רב: לא תוכל.
ארקדי דוכין: בגלל האגו שלי, האגו לא נותן לי. אני צריך אנשים, אני צריך תחרות, אני צריך משהו להתעורר. הם מרדימים אותי טיפה.
רב: הסביבה חייבת להיות מעוררת, שם היא לא כזו.
ארקדי דוכין: מה אם אדם חווה חוסר אונים עקב החשיפה לאמת של הקבלה, ומרגיש ניתוק מהעשייה רוחנית? מה צריכים לעשות אנשים שחיים בים המלח, ומרגישים ניתוק, אבל רוצים להתחבר?
רב: קודם כל אדם שנכנס לחכמת הקבלה, ואני מדבר על מי שפוגש את חכמת הקבלה האמיתית, ולא על מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השֵם הזה, כי השם עצמו הוא די מבוקש, פופולארי, ונמכר. אז מי שפוגש את חכמת הקבלה, בהתחלה נכנס ונדלק, וכמה חודשים הוא נמצא באופוריה. קודם כל מפני שהוא מגלה אמת מוצקה, וגם מגלה חכמה. החכמה הזאת אומרת לאדם שיש תשובה על כל שאלה, שזאת שיטת התפתחות בדוקה וידועה. בכל דבר יש לאדם ספק, וכאן לא. והאדם מגלה פתאום שהוא אפילו קצת מפחד ממנה, אבל בכל זאת, היא מחייבת, כי היא עוסקת בחוקי הטבע האמיתיים, שמהם אי אפשר לברוח. אז בהתחלה אדם כל כך שמח על הגילוי המופלא הזה, אבל אחרי כמה חודשים הוא מרגיש, כמו שאתה אומר, חוסר אונים, אין לו כוחות. וזאת הרגשה אמיתית, שאין כוחות. כי מה פתאום שיהיו לאדם כוחות לעלות מהעולם הזה לעולם הרוחני, לפתוח את השמים, אם מטבע בריאתו הוא לא שייך לזה? זאת אומרת, הוא מגלה אמת, שנמצא בחוסר אונים, והופך להיות כמו מת.
ארקדי דוכין: ומה הוא צריך לעשות, אם הוא רוצה להתחבר, אבל קשה לו?
רב: רק להתכלל עם אלו שהולכים בדרך. וכאן הקושי, כי אנשים שהאגו שלהם מפותח, שיש להם תחושה חזקה של עצמם, ועד היום ניסו לבלוע את העולם, וחשבו שיש להם כוחות להגיע לכל דבר לבד, מגלים שהכוח מצוי בסביבה, ולעולם לא באדם עצמו. אף מקובל, ואני אפילו לא מדבר על עצמי, אלא על הרב"ש, בעל סולם, האר"י, רשב"י, משה, שהיו כולם מקובלים גדולים, ובכל זאת לא יכלו להתקדם ללא חברה. לכן כתוב "או חברותא או מיתותא", זה באמת כך. אנחנו חלק מאותה נשמה אחת, שנקראת "אדם הראשון", שהתפרקה לשבעה מיליארד נשמות. ורק בהתחברות יחד נגיע לרוחניות, לאותו כוח, ולאותו מילוי, אור אינסופי שימלא אותנו. בלי חיבור זה לא יקרה. אז אם אנחנו עושים מיני מודל של החיבור הגדול הזה באיזה מקום בעולם, שם אנחנו כבר חווים את הרוחניות. אבל בלי התחברות, לבד, אדם לא מסוגל. לכן הפיתרון הוא פשוט.
ארקדי דוכין: התקהלות.
רב: לכן כתוב: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". להגיע לאור אפשר רק בהתחברות. וההפך זה "חורבן". שנאת חינם מביאה לפירוד בין הנשמות, מביאה לחורבן, להסתלקות האור מהנשמות.