חלק ראשון: כל העולם במה וכולנו שחקנים
ישראל דמידוב: אני שחקן. לימוד הקבלה יעזור לי להיות שחקן טוב יותר?
הרב מיכאל לייטמן: אדם שלומד קבלה, בעצם לומד להכיר יותר את חומר הבריאה, הוא מפתח יכולת לראות את הבריאה לעומקה, בכל המימדים. חושיו מתרחבים ומתחדדים, הוא עצמו נעשה מרוכז יותר במה שהוא עושה, כי הוא רואה עכשיו את תמונת המערכת השלימה, המלאה. חכמת הקבלה מלמדת את האדם כיצד לפתח את החוש הנוסף, החוש השישי, שבאמצעותו יוכל להכיר את העולם הרוחני. לכן כל מי שהוא אמן - שחקן, צייר, זמר, וכולי - יכול להרחיב את הכלים שלו, את היכולות שלו, מתוך עיסוקו בחכמת הקבלה, כך שבאמנות שלו הוא ירגיש עמקות יתר. כאשר שחקן משחק את התפקיד, ומגיש אותו לקהל, מתוך הבנת המציאות שלו, הצופה ירגיש פתאום מן עמקות כזו, משהו שלא ידוע מהיכן הוא בא, ירגיש שיש מעין קסם, כוח פנימי שמושך. הקשר המיוחד הזה בין השחקן לקהל יפתח משהו בצורת המשחק וברמת התקשורת הרגשית ביניהם.
ישראל דמידוב: אתה בעד הרעיון להעלות על הבמה נושא בעל שורש רוחני יותר, נושא של קבלה?
רב: בהחלט, מה נותר עוד להראות לאדם מהחיים שלו? אני מקווה שבעתיד יועלו נושאי קבלה רבים בתיאטרון ובעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, מפני שעל חכמת הקבלה להתפשט בציבור הרחב, ואני מאוד מקווה שהתיאטרון שמגיע לקהל מצומצם יקבל עליו את המשימה, ושבנוסף, הפצת הנושאים האלה תתרחב אל אמצעי התקשורת שמגיעים אל הקהל הרחב.
ישראל דמידוב: פעם חשבתי שיש מחזות שיישארו לנצח. האם יתכן שעבר זמנם של הנושאים ששייקספיר וצ'כוב רצו להעמיד מול החברה האנושית, האם הם איבדו מהרלוונטיות?
רב: לא מרגישים?
ישראל דמידוב: אני בעניינים האלה לא אוהב לדבר רק בשם עצמי. אני יודע שאנשים רבים כבר מרגישים כך.
רב: אין מה להראות לאדם. הבעיות שלו, הציפיות שלו, הרצונות שלו, וכלל גישתו לחיים, אינן רלוונטיות למה שנכתב לפני כמה מאות שנים, אף כי מדובר בקלאסיקה, בחומרים יפים ואמנותיים מאוד, בעלי אופי משלהם. אך כל אלה לא עונים לאדם המודרני על דבר. האדם המודרני ראה כבר הכול. הוא יודע ועייף ושבע. הדבר היחיד שעוד לא נפתח בפניו הוא העולם הרוחני ואת זה יכולה רק חכמת הקבלה לפתוח בפניו. עלינו רק לפתח את הנושא הזה, העמוק כל כך, להביע אותו, ולהגיש אותו לאדם, בכל צורה שיוכל לקבל. אולי דרך המשחק הוא יבין על מה מדברת הקבלה. היא מדברת על דברים שעומדים ברומו של עולם, למעלה מן הטבע, וקשה לי לומר כיצד ניתן יהיה להביע אותם בתיאטרון, אבל אני חושב שהביטוי שלהם יבוא ממשחק של שחקן, שמרגיש בדיוק מה עובר על אדם בזמן שהוא משיג את העולמות העליונים. בזמן שדרכו עוברים התהליכים של בניית אורות וכלים הוא נותן ביטוי להרגשות הללו בטקסטים, במשחק, ובשירה. לכן ייתכן שהקהל יקלוט את המסר הרוחני, והתיאטרון כמו המוזיקה והשירה, יוכל להוות מדיום חזק לביטוי חכמת הקבלה.
ישראל דמידוב: אתה לא מפחד מזילות הנושא? בכל זאת מדובר בחכמה עתיקת שנים, מאוד מכובדת.
רב: כפי שאתה מציין, אם זה ייעשה בצורה נכונה ומכובדת, אין בזה כל פסול. העולם שלנו מתקדם ולפני המקובלים ניצבת מטרה אחת: להפיץ את הידע הרוחני בצורה הטובה והרחבה ביותר. בעל הסולם כותב בהקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" את המשפט הבא: "אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה". הוא מוסיף וכותב במאמרו "שופרו של משיח" שגאולת העולם תבוא בהתפשטות החכמה מישראל לכל העמים. לכן אם אדם יראה סרט בנושא שיעורר אותו להבין את משמעות חייו ומטרתם - הרווחנו. אני לא חושב שבצורה של סרט, תכנית טלוויזיה או מחזה תיאטרון משהו מהחכמה יפגע. החכמה הזו היא עתיקה והיא גבוהה בהרבה מהצורות הגשמיות בעולמנו. עלינו להגיע לאנשים בדרך שלהם, ללא כפייה ומבלי לפגוע באמיתות ובעמקות הדברים. עלינו ללכת בצמוד למקורות.
ישראל דמידוב: האם יש קשר בין מה שנאמר אצל שייקספיר "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם", לבין מה שאומר "בעל הסולם" בספר "שמעתי" על כך שהבורא יושב ומשחק עם לוויתן - "לוויתן זה יצרת לשחק בו". כלומר, הבורא משחק למעשה עם הבריאה?
רב: כשבעל הסולם מדבר על משחקו של הבורא עם לוויתן, הוא מתכוון לכך ש"לוויתן" היא הבריאה כולה, ו"משחק" משמעו שהבורא מוריד את עצמו לדרגה פחותה יותר, כדי להגיע אל נבראיו בצורה שממנה יוכלו ללמוד כיצד להתפתח, כפי שעושים מבוגרים כלפי ילדים, כדי שיוכלו לשחק עימם, ללמד אותם, ולהביא אותם על ידי משחק לדרגה עליונה יותר. אפשר לראות בזה גם דוגמה לשחקן, שצריך לדעת כיצד לפנות אל הקהל באמצעות משחק חכם, ולהביא את הצופה להתפעלות ולהתרגשות כמו שהוא עצמו חווה. שחקן טוב מצליח לעורר הזדהות בקרב הצופה ואז המסר עובר. כך צריך לראות את כל תהליך הבריאה, ואת כל חיינו, שלכאורה נראים כה גדולים ומסובכים. העניין הוא, שעלינו לראות דרך העולם הזה, דרך המציאות הזו, כיצד מתייחס אלינו הבורא, ולהתחיל לעלות עם חיינו אלה לדרגה עליונה יותר.
ישראל דמידוב: איך אפשר להבין את חוקי המשחק שלו? איך אפשר להרגיש אותם, כי הרי הוא משחק איתנו, ואנחנו לוקחים כל כך ברצינות את מה שקורה בחיינו.
רב: עלינו לראות את כל המציאות שבתוכה אנו נמצאים כשָפָה. ההרגשה שלי את עצמי ואת כל העולם שמסביבי היא הרגשת הבורא, אותו כוח עליון שמדבר איתי. הכוח העליון מדבר איתי בכך שמזיז סביבי אנשים, מזמן לחיי אירועים, מקרים ומעשים, וכמו כן משנה בתוכי תכונות, התרשמויות, רשימות, זיכרונות, כך שאני בכל פעם מרגיש אחרת. עלי להבין שאני זה לא אני, והעולם זה לא "עולם", אלא כל אלה הם שיחתו של הבורא איתי, עם אותה נקודה פנימית שבי, שרק היא עושה את ההבחנה הזאת. לכוח העליון יש מטרה אחת, והיא להביא את האדם למימוש הפוטנציאל הרוחני הטמון בו, ולהשגת כל הטוב שבבריאה.
ישראל דמידוב: מה זאת אומרת אני זה לא אני? אז איפה אני פה בכל השיחה הזו איתו?
רב: "אני" זו רק הנקודה שבה נשמרת כל הזמן המחשבה, שכל המציאות היא הבורא שאומר לי משהו. אדם שמתייחס כך לתכונותיו ולמציאות של העולם, הרי זו תחילתו של הדו שיח עם הבורא, ואז האדם מתחיל לראות דרך כל אלה את הסיבה לדברים, ואת מה שרוצה למסור לו הבורא. אז הוא מגלה מה יחסו של הבורא לבריאה. כלומר, הוא רואה את המשחק עם הלוויתן, שכן "לוויתן" נקרא כל האגו שבעולם, כל "המלכות דאין סוף".
ישראל דמידוב: הקבלה מדברת על כך ש"אין עוד מלבדו", מלבד הכוח העליון, והוא הגורם לכל המקרים בעולם. הרבה אנשים נתקלים בחיי היום יום שלהם במצבים שבן/בת הזוג או הבוס בעבודה אומרים להם לעשות כך וכך וזה בניגוד לרצונם. האם זה קשור לכך ש"אין עוד מלבדו"? האם כל אלה באים לקדם את האדם לרוחניות?
רב: כשבחכמת הקבלה מדברים על "אין עוד מלבדו" הכוונה היא, שאדם המתפתח רוחנית ידע ויזכור לקשור כל מה שקורה לו לכוח האחד, אותו כוח עליון. האדם צריך ללמוד את השפה שעליה דיברנו קודם, להבין באיזה קודים הבורא מדבר איתו. כל מה שקורה לאדם בחייו הגשמים זה אמנם תוצאות ולבושים של אותו כוח עליון, אבל תפקידם אחד - לדחוף את האדם לברר את השאלה "מה הטעם בחיי?". כל המצבים שאדם עובר בעבודה, עם משפחתו, עם חבריו וכדומה, נועדו להביא אותו לגלות את הצורך בהתקדמות רוחנית.
ישראל דמידוב: קורה לפעמים שאני מקבל תפקיד שאני לא רוצה לעבוד עליו, או בנושא שלא מקובל עלי. יכול להיות שהבמאי צודק ואני לא? הוא נותן לי תפקיד, שלדעתו מתאים לי, אבל אני לא חושב כך.
רב: לפי הקבלה כל אדם הוא עולם קטן, שכולל בתוכו את כולם. בכל אחד מאיתנו נמצאות כל הדמויות, כל הצורות - מהבורא ועד לבריאה האחרונה ביותר, מהאנשים הגבוהים ביותר ברוחם ועד לאלו הנבזים והגסים ביותר. אם תסתכל עמוק מספיק בפנים תגלה שאין תפקיד שאתה לא יכול לעשות, גם כשאתה מקבל דמות נבזית. אם נדבר כרגע על תיאטרון שאין בו אלמנט קבלי, הוא לרוב בנוי משחקנים שיכולים לשחק כל תפקיד. ואם איני טועה, בכל שחקן שעשה תפקידים רבים במשך חייו, מתאספות תבניות של שפע דמויות "מוכנות", ודרכן הוא משחק, נכון?
ישראל דמידוב: נכון, אבל בקרב שחקנים יש פחד שידבקו בהם סטיגמות מסוימות, ששחקנים לרוב רוצים לברוח מהן. הם רוצים להיות כל הזמן בהתחדשות.
רב: אני מבין ששחקן אוהב לחדש, אפילו אותו תפקיד הוא רוצה כל פעם לשחק אחרת. לדעתי, שחקן אמיתי, אין תפקיד שאינו יכול לקבל על עצמו. העניין הוא שיש תפקידים קלים יותר וקלים פחות, ואת זה אתה מטיב לדעת. יש כאלו שקרובים לנפשך ולאופייך, ויש תפקידים שאינם נעימים במיוחד, אבל לא יתכן שאינך יכול לשחק אותם, פשוט זה יעלה לך בכוחות רבים.
ישראל דמידוב: אני לומד קבלה, ולכן לעיתים אני חושב, שתפקיד מסוים בתיאטרון לא מתאים לי, מפני שהנושא ירוד מאוד. מה אני יכול לעשות?
רב: זו באמת בעיה. יתכן שיש תפקידים רבים שאינך רוצה לבצע, משום שאתה משתייך למסורת היהודית, לקבלה, לרוחניות ופנימיות, ולכן מעדיף להתרחק מדברים מסוימים, שנהוג לעשות בעולם הזה. אני בהחלט מבין את זה, אבל לדעתי אפשר גם להתנתק רגשית ולבצע את התפקיד בצורה טכנית מכאנית. זוהי בהחלט טכניקה שקיימת בעולם האמנות. על הבמה השחקן מבצע בגופו את הדברים כמכונה כביכול, בעוד הוא עצמו לא נמצא שם. השאלה היא עד כמה הוא אמן בזה.