חלק שני: מה נשאר בסוף?
דידי מנוסי: תרשה לי לצטט לך שיר של אלתרמן שאומר כך: "בחיתוך הברק נתגלו לי הרחק הימים שנותרו בלעדי". וכאן אני רוצה לספר לך דבר אישי. לא מזמן עברתי תאונה, ואני, שהייתי כה פעיל, לפתע שכבתי חסר אונים בבית חולים במשך שישה שבועות. זו פעם ראשונה ששכבתי לבד והתמודדתי עם הרעיון, שיום בהיר אחד כנראה יגיע הסוף. לפתע שאלתי למה לא להפסיק את החיים? מה כבר ארוויח בגילי? לאן כבר אוכל לרוץ? מדוע להמשיך את חיי ללא צורך? אלו בהחלט מחשבות הרסניות שעוברות בראשו של חולה, ששוכב במיטה ומתייסר בכאבים.
רב: נכון. אדם שנמצא במצב כזה שואל את עצמו הרבה שאלות גם על תחילת החיים.
דידי מנוסי: מצאתי את עצמי מתעסק רק עם הסוף. המעניין הוא, שאמרתי לעצמי, שארפא את עצמי פסיכולוגית, אשוחח עם עצמי, וכך עשיתי. תוך כדי שיחה בחודשיים האחרונים, הגעתי למחשבה שבעצם איני יודע לשם מה באתי, ואיני יודע לקראת מה אני הולך. כלומר, חסר לי כאן משהו, אבל לא העזתי ללכת מעבר לחסר, להכיר ולהבין אותו.
רב: פחדת ליפול לתוך תהום.
דידי מנוסי: כנראה שבאמת פחדתי, מפני שלא העזתי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי הפנימי שעשיתי לעצמי.
רב: אולי דווקא משהו היה נפתח לפתע, כמו אצל אלתרמן.
דידי מנוסי: לא יודע. זו בהחלט מחשבה שעוברת בראש של אדם כאשר הוא לבד: מה קורה בימים שנותרו אחריו? אני מניח שאתה יודע, אבל אני לא יודע.
רב: כל אחד יכול לדעת, ובאמת נפתחים לאדם אופקים רחבים, הרבה יותר עמוקים ונפלאים מהחיים האלו.
דידי מנוסי: אתה יודע מה אני מעריץ אצלכם למרות שאני לגמרי לא דתי?
רב: "אצלכם" לא נשמע טוב. הקבלה שייכת לכל אדם ולא לזרם דתי כזה או אחר.
דידי מנוסי: הבנתי. אני מעריץ את התפיסה הקבליסטית שבעזרתה אתם מסתדרים עם המוות ביתר נוחות מאשר האדם החילוני.
רב: אין מוות.
דידי מנוסי: זה העניין. כשאני מסתכל על הלוויות של הדתיים שבינינו, אין להם הקרע הנורא של המוות מול החיים. יש להם מעין השלמה.
רב: ההשלמה אצל הדתיים באה מתוך אמונה. אמונה היא מצב שבו אדם מקבל מה שאומרים לו, נאחז במשהו שהוא עצמו טרם הרגיש או חווה בצורה ישירה. אבל מקובל הוא אדם שנמצא בהשגה. כלומר הוא חי בתוך מציאות רוחנית שדרכה הוא רואה ומרגיש את הדברים אחרת. מבחינתו אין שום מעבָר ביציאה מהחיים הגופניים, המוגבלים בתפיסה של זמן ומקום אל הכניסה לחיים רוחניים, נצחיים. כי את החיים הרוחניים הוא כבר מרגיש בעודו חי בעולם הזה בגוף הגשמי. לכן עבורו אין זה נקרא להיפטר ממשהו, ולהיכנס למימד אחר. הוא כבר נמצא במימד האחר לפני שהוא נפטר מהגוף.
דידי מנוסי: אדם שקרוב אליך נפשית והולך לעולמו, גורם לך קרע?
רב: ודאי שזה גורם לי קרע, בהחלט כן.
דידי מנוסי: מדוע?
רב: כי בכל זאת כשהוא מת אני מפסיק להרגיש אותו בכמה מהחושים שלי. אני לא יכול להתקשר איתו בצורה פיזית, כלומר הקשר הגופני נעלם. אין להתעלם מכך שיש קשר גופני, ויש קשר רוחני, והגם שהרוחני הוא עמוק ופנימי יותר, עדיין אי אפשר להתעלם ולבטל את החוויות שאדם חווה בחמשת החושים הגופניים.
דידי מנוסי: אתה אומר אני הפסדתי במותו, ולא המת הוא שהפסיד. אני יכול להגיד שאתה אגואיסט.
רב: כולנו אגואיסטים. שאלת עלי, אז אני משיב על עצמי. לגבי מה שהמת הפסיד או לא הפסיד, זה כבר בהתאם לדרך שעשה במשך חייו, כלומר אם נכנס לחיים רוחניים או לא. כלומר, השאלה היא האם הוא חי רק את חייו הגשמיים או שניסה להרים את הראש ולהתעלות מעליהם, ולגלות את מהות קיומו בעולם. כל חיינו הם הזדמנות להיכנס לעולם עליון יותר, להכיר אותו, לדעת אותו ולחיות בו.
דידי מנוסי: מי שמתעלה לעולם עליון, למציאות עליונה, הופך לאדם מאושר יותר?
רב: אדם מתחיל לראות מהיכן בא הטבע שלו, הוא מתחיל לראות איך פועלים עליו הכוחות, ובעקבות זאת הוא מתחיל לגלות איך יוכל להיכנס לתהליך, ולהיות בדרגת אדם ולא בדרגת חי.
דידי מנוסי: אני שואל, כי הבן שלי מאמין שלכל דבר יש סיבה. הוא מאמין שיש סיבה לזה ששברתי את הרגל.
רב: ודאי.
דידי מנוסי: הסיבה היא שרגלי נתקלו זו בזו, נפלתי, ונשברה לי הרגל.
רב: אתה צודק. אבל מדוע הרגליים שלך נתקלו פתאום זו בזו?
דידי מנוסי: זאת השאלה: האם אנחנו חיים בעולם, וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו בלי שום קשר למה שהוא עושה, או האם כל אחד משיג בכוחות עצמו את מה שקורה לו. זאת אומרת, השאלה היא כזו, אם אנחנו מסכימים ש"הכול צפוי והרשות נתונה", האם "הרשות הנתונה" יותר חזקה מ"הכול צפוי"?
רב: תלוי במה. יש חוקיות, ומובן שדבר לא קורה סתם. אין "מקרה" שרגל אחת נתקלה בשנייה, ואני לא מדבר איתך כרגע כמקובל, אלא כאיש מדע. ככל שמעמיקים בחקר הטבע, מתגלה עד כמה המדעים כולם, האקולוגיה, הפסיכולוגיה, מדעי החברה, הפיזיקה ואחרים, קשורים זה בזה. אין דבר שקורה סתם כך.
דידי מנוסי: אז במה תועיל לי החוקיות, אם הכול צפוי, ואין לי שליטה על זה?
רב: כאן באה השאלה, האם אני חיה כה קטנה, שחיה חיים גופניים בלבד? שמופעלת על ידי הורמונים, ועל ידי האינפורמציה הפנימית שבה בלבד, ודבר ממה שאעשה לא יהיה מעצמי, כלומר מתוך דחף פנימי חופשי? הרי נולדתי כשכל המטען הגנטי כבר נמצא בי. ואז אני מתפתח וגדל בתוך חברה שמטמיעה ומחדירה בי חינוך וערכים. האדם הוא כמו עיסת בצק שהאופה לש ומכניס לתנור, והוא יוצא לעולם כמו כיכר לחם אפויה היטב. בכל דבר שינהג ויעשה במהלך חייו הוא נוהג לפי מה שמזדמן לו בדרך. האם יש כאן בחירה חופשית? ואם אין בחירה, אם כל החיים כבר קבועים מראש, האם "הרשות נתונה" או לא? חכמת הקבלה מלמדת שישנה רשות לאדם, אבל רשות לדבר אחד בלבד - להתעלות בידיעה, במחקר, ובהכרה של אותה מציאות-על, שממנה הוא מופעל. אדם שמגלה את המציאות העליונה יודע איך לקבל את המציאות ולהתמודד עימה, ולא להיות מופעל כבובה על חוטים.
דידי מנוסי: אם מצד אחד מהלכיי צפויים כאילו הייתי בובה על חוטים, ומצד שני, אני יכול להפעיל את החוטים בעצמי, יש כאן סתירה.
רב: זה לא סותר. כי בזה שאתה מתחיל לגלות איך מפעילים אותך, אתה מתחיל גם לגלות איך להפעיל את עצמך. ואז כשם שקודם הפעילו אותך, אתה עכשיו מפעיל את עצמך בהסכמה. ומתוך ההסכמה עם הכוח העליון אתה מתחיל לגלות את "מחשבת הבריאה". למה בכלל קיים העולם הזה, למה קיים העולם הרוחני, גלגולי נשמות ועוד. אתה יוצא למימד שבו אתה השולט, יחד עם הכוח העליון.
דידי מנוסי: הרב לייטמן, חבל שלא נפגשנו לפני ששכבתי בבית חולים, אז היה לי זמן לחשוב ולגלות את הסיבות למה שקורה.
רב: גם הפגישה שלנו לא מקרית. יש לך מספיק זמן לגלות את הכול.