אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / נפגשים עם קבלה / הקומיקאי גיל קופטש על מצב רוח, אנטישמיות ושחצנות יהודית / שלום בא מאהבה

גיל קופטש: שלום הרב לייטמן, אני שמח לפגוש אותך. כבר הרבה זמן רציתי. ראיתי קצת חומר שלכם, שמעתי וקראתי כמה ספרים, אבל אני לא בטוח שהבנתי. הדברים נראים לי טכניים מידי - מפות, שרטוטים, ערוצים, ספירות ועולמות - זה נראה כמו איזו תכנית בנייה, ואני לא אדריכל ולא קבלן בניין. רציתי לדעת איך השתלשלות האורות שעליה מדברת הקבלה משפיעה עלי ביום יום? איך זה פותר לי בעיות בחיים, איך זה עוזר לנפש שלי?

הרב מיכאל לייטמן: האור העליון יורד מלמעלה ומשפיע על האדם. האדם יכול להתרשם מהמפגש עם אותו כוח חיצוני לו - האור. ואת ההתפעלויות האלה מגילוי האור בתוך הכלים של האדם, אפשר למדוד, יש להן גודל, רוחב, צבע ונפח. אם נרשום אותן, נוכל לחזור עליהן וגם למסור זה לזה איך משיגים אותן. מקובלים שהשיגו את כל אופני התפשטות האורות בכלים, כתבו לנו מעין מפת דרכים רוחנית, שרטטו לנו שביל של התקדמות. ודווקא בגלל שהכול מדויק ומדוד אנחנו מבטיחים לעצמנו שנגיע אל היעד הסופי. באמצעות השרטוטים יכולים המקובלים לבטא את חוויותיהם, וכך מתאפשר להם להחליף ביניהם מידע על הרגשות והאבחנות שעברו בדרך. מתוך כל זה התפתחה שיטה, מדע שנקרא "חכמת הקבלה". בעולם שלנו אני יכול לתאר לך תחושה, "המים האלה לא כל כך חמים, מלוחים, קצת כאלו, קצת כאלו". אני יכול להסביר לך, כי יש לנו מוסכמות, שפה משותפת שמתוכה שנינו מבינים על מה אנו מדברים. אבל ברוחניות זה שונה, את ההרגשה הרוחנית אי אפשר לתאר במילים. לכן אנחנו צריכים למסור מידע אחד לשני בדרך אחרת.

גיל קופטש: בתחילת דבריך הזכרת את "האור העליון". מהו "האור העליון"?

רב: האור העליון הוא האור שמתקן וממלא את 620 הרצונות שבנשמה.

גיל קופטש: 620 רצונות? נשמע קצת מבלבל, אני עם רצון אחד לא מצליח להסתדר.

רב: אני מבין אותך. בסך הכול יש לנו רצון אחד, הרצון האגואיסטי שלנו, והוא נחלק ל 620- רצונות.

גיל קופטש: מקריאה בספריך הבנתי שחוץ מ 620- הרצונות יש לנו רצון נוסף, מעין רצון עליון.

רב: האדם כלול מ 620- רצונות. הרצונות האלו נחלקים לרצונות חברתיים, כלומר כאלה שמתגלים במיוחד על ידי החברה, ולרצונות פרטיים שקיימים באדם ללא קשר לחברה. כל הרצונות האלה תמיד כלולים באדם. אם האדם מייחד אותם כלפי יתר הנשמות, הם נקראים הרצון שלו כלפי העליון, כלפי הבורא.

גיל קופטש: אבל יש גם "נקודה שבלב", שהיא הרצון הרוחני.

רב: בוא נעשה קצת סדר. בפשטות אפשר לומר שקיים רק רצון בסיסי אחד, רצון ליהנות. והרצון הזה נקרא "הלב" שלנו. הרצון הזה רוצה ליהנות מכמה סוגים של הנאות, גם מדברים השייכים לגוף: אוכל, מין ומשפחה שהם דברים שאפילו אדם שהיה חי לבד על אי בודד, היה מרגיש נטייה אליהם. ובנוסף לכך, רוצה ליהנות גם מדברים שנמצאים בדרגה האנושית, כלומר דברים שרק אם אדם חי בחברה, הוא מרגיש נטייה ורצון אליהם.

גיל קופטש: כמו כסף, כבוד וידע.

רב: בדיוק, וכל הרצונות האלו יחד נקראים "לב". וישנה גם "הנקודה שבלב", שהיא רצון אחר ומיוחד. רק לאחר שאנו עוברים גלגולי חיים רבים ובמהלכם מתייאשים מהניסיון למלא את כל הרצונות האלו שקיימים בנו, כלומר רק כשאנחנו מגיעים להכרה שאי אפשר להגיע כך לסיפוק, אז מתגלה הנקודה שבלב. זהו הרצון הפנימי ביותר שקיים בנו, שמרגיש שהוא ריק לחלוטין, ומעולם לא קיבל שום מילוי.

גיל קופטש: אז מה הוא רוצה...?

רב: התייאשתי מהניסיונות למלא את כל יתר הרצונות. אני כבר יודע שבהם לא אהיה מאושר. כלומר, יכול להיות לי כסף רב, הערכה מהסביבה, משפחה מוצלחת, כל מה שהגוף שלי יכול לרצות ואני כאדם יכול לרצות, אבל אני בכל זאת ארגיש שזה לא מספק אותי. ואז מתעורר בי רצון פנימי יותר, שנקרא הנקודה שבלב, שאומר לי: "אתה יודע מיכאל, יש סוג כזה של סיפוק, של תחושת הנאה שעוד לא טעמת, ואם תקבל את ההנאה הזו היא תמלא אותך במאה אחוז".

גיל קופטש: כל הרצונות, ברגע שאנחנו ממלאים אותם אנחנו רואים שהם בעצם ריקניים, שאי אפשר למלא אותם. המילוי כאילו לא אוחז בהם. ואתה אומר שהרצון הספציפי הזה שאתה קורא לו "הנקודה שבלב", הרצון הזה לרוחניות, פועל אחרת מכל היתר?

רב: כשהוא מתגלה אני לא יודע מה בדיוק הוא רוצה, אבל בהמשך, כשהאדם מברר את העניין עם עצמו, מתגלה לו שזה באמת רצון למימד אחר, לרוחניות.

גיל קופטש: והרצון הזה הוא השתוקקות לבורא?

רב: את זה אני לא יודע בינתיים. זה רצון למשהו שנמצא מעבר לעולם הזה, בעולם הזה אני לא יכול לזהות שום מקור שיכול למלא לי את הצורך החדש שאני מרגיש בפנים.

גיל קופטש: זה רצון ששום דבר בעולם הזה לא יכול לספק אותו.

רב: נכון, ואז אני נעשה ממש מיואש, כי אני לא יודע אפילו במה או איך אפשר למלא את הרצון החדש הזה שקיים בי. במצב רגיל אני יודע לאן לפנות ומה לעשות, כי במסגרת העולם הזה הכול מוכר לי, ואילו לגבי הרצון הזה אין לי מה לעשות. ולכן אנשים רבים שמרגישים היום את התעוררות הרצון המיוחד הזה, נכנסים בהתחלה לייאוש ולדיכאון.

גיל קופטש: יש לנו מה שנקרא "רצוא ושוב", התנועות, האָפְּס אנד דאוּנס המוכרים האלה. ונראה לי שלכל בן אדם היום יש את הדָאוּנים, הדפרסיות האלו. איך בעזרת הידע של הקבלה אני אלמד להסתדר עם זה?

רב: לצאת מכל הדפרסיות, הדָאוּנים, אפשר רק על ידי זה שתעלה לדרגה אחרת של קיום. כי כל מה שעברנו והתקדמנו במשך ההיסטוריה, התקדמנו בעצם בהגדלת האגו שלנו מדור לדור, ולכן התפתחנו. אבל היום האגו, הרצון שלנו, מראה לנו שאנו נמצאים במבוי סתום.

גיל קופטש: והרצוא ושוב הזה ימשיך בתוכנו?

רב: לא. בתוכנו הוא כבר לא ימשיך, כי אנחנו כבר חייבים לעלות לרמה אחרת של התפתחות. זאת אומרת, אין לי ברירה, בעולם הזה כבר אין לי לאן להתפתח. אני אמנם קיים פה, חי פה, אבל ההתפתחות שלי היא רק בלקדם את עצמי לכיוון המילוי של אותו רצון שהתעורר בי להידמות לבורא. אותו הרצון לרוחניות שנקרא גם הנקודה שבלב. מכל יתר הרצונות אני כאילו התייאשתי.

גיל קופטש: אוקי. וכשאדם עולה למדרגה רוחנית, אז במדרגה הבאה כבר לא יהיה לו את ה"רצוא ושוב" הזה?

רב: שם כבר קיימות תנועות אחרות כלפי אותו הרצון הרוחני. שם המצבים הם כבר רוחניים.

גיל קופטש: מה זה בדיוק ה"רצוא ושוב"?

רב: לרצות עוד ולהתייאש, לרצות עוד ולהתייאש, אבל בעולם הרוחני זה לא בדיוק כך. כי אם בעולם שלנו אני רוצה ומתייאש, אז התנועה הרוחנית מכוונת באופן מודע: קדימה - אחורה, קדימה - אחורה. ברוחניות אנחנו מתקדמים כמו ברכבת, שלמעשה בנסיעה הגלגלים שלה נעים קדימה ואחורנית. זה מפני שכשאני חוזר אחורה, אני לוקח עוד קצת מהאגו שלי, וכשאני הולך קדימה, אני מתקדם עם האגו הנוסף שלי, ומתקן אותו, כדי דווקא איתו להתקדם לרוחניות. כך יוצא שבכל פעם אני חייב לרדת יותר למטה, ואז להתקדם יותר למעלה.

גיל קופטש: אז ברגע שבן אדם נמצא בדָאוּן מה שנקרא, בתהום, ב"ושוֹב" הזה, הוא צריך להבין שזה בסך הכול תנועה כזו?

רב: לא, כי רק כשהאדם נמצא בתהליך הרוחני, הוא יכול להשתמש במצבים האלו כמנוף להתקדמות. עבור אדם כזה, ברגע שיש תחושה של נפילה זה לא מעיד על כך שהוא הלך לאחור, אלא זו התקדמות בבניית הכלי שלו. הוא יודע שבשלב הבא יהיה מילוי, ובהמשך שוב הרגשת חסרון ושוב מילוי. כך הוא מפתח את הכלי הפנימי שלו לקראת הרגשת תענוג אינסופי. זה כמו שכשאני רעב ההרגשה לא נעימה, אבל דווקא על ידי הרעב אני מגלה מילוי נעים, טעם באוכל והנאה ממנו. אבל בשונה מהתענוגים שבמישור העולם שלנו, ברוחניות התענוג הוא עצום והוא רק הולך ומתגבר.

גיל קופטש: אז למה אנשים בעצם בדיכאון ועצובים, האם זה מין תהליך כזה שהולך קדימה כל הזמן?

רב: כי הם לא מתקדמים על ידי שיטת הקבלה, ולכן לא יכולים להשתמש בכל הירידות האלה לצורך התקדמות. אם אדם רק "עובד" עבור הרצונות שלו לקבל לעצמו בעולם הזה, הוא מיד נסתם מכל תענוג שהוא מקבל ולכן מרגיש ריקנות. דווקא במציאת המילוי האדם חש ריקנות. נשמע אבסורד, נכון? אבל זה כך, וזו הסיבה למשבר ולייאוש שהאנושות חווה כיום. לכן צריך להבין את ההבדל בין שני המקרים. אנשים שלא נמצאים בתהליך הרוחני, כלומר לא מתקדמים על ידי שיטת הקבלה, לא נמצאים ב"אָפְס אֶנד דָאוּנס" בצורה שמקדמת אותם לקראת מילוי, אלא בכל פעם נופלים לייאוש גדול יותר.

גיל קופטש: לא בטוח שהבנתי אותך.

רב: חסרה להם שיטה שעל ידה אדם מתחיל לנהוג כמו בשתי מושכות עם החיים שלו, עם הפנימיות שלו. שיטה שבעזרתה גם על ידי החסרונות והנפילות, וגם על ידי העליות, הוא מתקדם לקראת הנאה גדולה יותר.

גיל קופטש: אז מה השיטה?

רב: השיטה פשוטה. יש ספק של אור שנקרא "בורא".

גיל קופטש: ומיהו הבורא?

רב: "בורא" זה מלשון בוא וראה, כלומר, בורא הוא מדרגה עליונה יותר שעליי לגלות דרך הכלים שלי. הבורא ברא את הרצון שלי. אני עדיין לא מבין את זה, אבל בתת ההכרה אני רוצה להתמלא ממנו. בתת ההכרה אני מרגיש שהוא המקור לכל תענוג אפשרי, ולתוך הכלי שלי אני רוצה לקבל ממנו מקסימום תענוג.

גיל קופטש: כלומר אני רוצה להידמות אליו?

רב: להידמות אליו זה התנאי לכך שאני אמלא את עצמי. ולכן החכמה היא בסך הכול ללמוד איך להידמות לבורא, איך להיות כמותו. כי ברגע שאני אהיה כמותו אני אקבל את המילוי המושלם, מילוי שמגיע מאותה הדרגה, מאותה הרמה העליונה שבה הוא נמצא.

גיל קופטש: וזה אומר להיות בנתינה אינסופית כל הזמן?

רב: להיות בנתינה כן, אבל לא כל הזמן. כי להיות בנתינה זה הופך להיות הטבע, ולהיות בנתינה זה נקרא לקבל בלי הגבלה. גם כרגע אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, שבו השפע והתענוג מקיפים אותנו ללא הגבלה. אבל בהרגשתנו אנו מנותקים זה מזה, נפרדים כנשמות פרטיות, בודדות, נבדלות זו מזו. רק ברגע שאדם מתקן את עצמו בהתאם לכלל "ואהבת לרעך כמוך", כלומר מגיע למצב שהוא מתפקד כתא בריא בגוף ומוסר את עצמו, את השרות שלו, את העבודה והמילוי שלו לכל הגוף, כתוצאה מזה הוא מקבל את כל המילוי שעובר דרכו לכולם, וכך מתמלא באור אין סוף, במילוי אינסופי. ולעומת זאת, אדם שמשתדל למלא רק את עצמו מבלי להעביר את זה הלאה, פוגע במערכת כולה וסובל בעצמו.

גיל קופטש: פתאום נעשית איזו חסימה.

רב: נכון, וחסימה כזו היא ממש מחלה בגוף הכללי של הנשמות. אם דרכי לא עוברת האנרגיה העצומה הזו הלאה, אז כמו שאתה אומר נוצרת חסימה וזו הסיבה לכל המשברים, המחלות, והבעיות שלנו. בנוסף לזה, אם אני רוצה לקבל רק לתוכי אני מיד מנטרל את התענוג. בטח היו לך בחיים הרבה מקרים, שבהם ניסית להשיג משהו שאפילו מאוד רצית והתאמצת להגיע אליו. ומה קרה ברגע שהשגת?

גיל קופטש: איבדתי עניין.

רב: נכון, כי כשהתענוג נכנס הוא מנטרל את הרצון. ברגע שהם כבר נפגשים יחד, זה הסוף.

גיל קופטש: זה ממש כך.

רב: ואז אתה נדחף לחפש "ממה עוד אני יכול ליהנות?", כלומר אתה נמצא במצב שחסר לך גם כלי - חיסרון ממה ליהנות, וגם המילוי שלו - ההנאה. כך הפסדת כפול ממה שכביכול הרווחת. ולכן חכמת הקבלה, חכמת המילוי, היא הפוכה לגמרי מההיגיון הרגיל שלנו. היא מלמדת אותך איך למסור, כך שתתמלא בכל המילוי שאתה מעביר הלאה.

גיל קופטש: דיברנו קצת על בעיית הרצון, ואנחנו דור של מבולבלים. רוב הצעירים היום לא יודעים מה הם מרגישים, לא יודעים מה הם יהיו כשהם יהיו גדולים, לא יודעים מה הם רוצים. אני איש פשוט, לא חי בעולמות של מעלה. יש לי בעיות ביום יום נגיד בקריירה, בזוגיות, ובכל דבר אני צריך לתת לו פוקוס, לכוון את הרצון שלי לנושא מסוים. איך אדם יכול לכוון את הרצון שלו, להיות יותר מודע אליו?

רב: הרצון הבסיסי הכללי של האדם הוא להגיע לאיזון. זהו חוק הטבע. אם תזרוק חפץ כלשהו לתוך המים, אם הוא כבד מידי הוא ישקע ואם הוא קל מידי הוא יצוף. רק במידה שיהיה שוויון ביניהם הוא יהיה מאוזן - לא למעלה ולא למטה. אדם שהתעורר בו הרצון למצוא את האיזון עם הטבע הכללי, כלומר אדם שהתעורר לחיפוש רוחני, הוא כמו נע בשדה חשמלי או בשדה מגנטי, ונושא איתו מטען חשמלי מסוים. הוא חייב למצוא מקום שבו הוא יגיע לאיזון עם השדה שסביבו. ברוחניות זה נקרא שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שהיא כמו מטען חשמלי שנמצא בו, ואיתה ודרכה הוא מנסה למצוא את האיזון. אנו מונעים אך ורק על ידי הרצונות שלנו. בהתאם לרצונות שלנו אנחנו משנים את המקום שבו אנחנו נמצאים, את הסביב ואפילו את תנוחת הגוף שבה אנחנו יושבים. כל פעולה קטנה או גדולה שאנו מבצעים היא רק כדי להגיע לתחושת איזון. אנחנו נעים בין כל הכוחות שפועלים כדי למצוא את מקום המנוחה, השלווה, ההנאה.

גיל קופטש: ומתי אגיע למנוחה ולשלווה ?

רב: כשתתקן את כל הרצון שלך כך שיפעל בנתינה כמו הבורא.

גיל קופטש: מה זה אומר לתקן את הרצון שלי?

רב: "לתקן" פירושו להשתמש ברצון שלך כדי לתת לכל המערכת. ברגע שאתה משתמש ברצון שלך לטובת כל יתר הנשמות, אתה נעשה שווה לבורא.

גיל קופטש: כלומר אני בעצם צריך להיות כמו צינור פתוח וזורם כל הזמן.

רב: פתוח ומכוון כלפי האחרים.

גיל קופטש: אז בקצה אחד של הצינור אני מכוון כלפי האחרים.

רב: נכון, ובקצה השני אתה מקבל מהבורא, וכך אתה נעשה שותף שלו.

גיל קופטש: אז בשנייה שאני מקבל אור אני צריך גם לתת אותו?

רב: אתה קודם מתחבר לתת, ורק אז אתה מקבל.

גיל קופטש: קודם מחבר את הצינור לסוף שלו ואז פותח את הברז.

רב: נכון, לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך" בתחילת המשפט, ו"כלל גדול בתורה" בסוף המשפט. שאז כל האור הכללי של התורה נכנס אליך.

גיל קופטש: אני מקשיב לדבריך וחושב לָמה הצעירים שלנו נוסעים להודו בשביל לקבל טעם כלשהו של רוחניות. נדמה לי שהתשובה היא שהם לא רואים את זה פה . פה רואים רק איסורים, פחד וכפייה. הם לא רואים את היופי שבזה.

רב: כפי שציינת, לאנשים חסר היום החלק הפנימי של התורה, החלק שמספק את האור. זוהי שיטת הקבלה שנקראת התורה הפנימית, כי היא ממלאת את פנימיות האדם. לצערי החלק הדתי של העם, שמקיים את החלק החיצוני של התורה ולא את שיטת הקבלה, לא מבין שאם הוא לא היה פועל בכפייה אף אחד לא היה מתנגד לזה, אף אחד לא היה מפחד מזה, וכך היה לפחות שלום בין כל חלקי העם. אבל בגלל שהחלק הדתי רוצה לכפות על החלק החילוני את אורח החיים שלו, והחלק החילוני קם כנגדו כדי להגן על עצמו, כחברה אנו משלמים בתוצאות לא טובות. אבל לכל הדברים האלו אין כל קשר לחכמת הקבלה. הקבלה היא שיטה, מדע שמאפשר לכל אדם שרוצה בכך, להתעלות מדרגת העולם שלנו אל תוך העולם הרוחני הנצחי.

גיל קופטש: זה שאנחנו מעידים על עצמנו שאנחנו עם נבחר זו לא קצת שחצנות? תבוא לגוי שהוא לא בארץ, תגיד לו "אני העם הנבחר" הוא לא יתחיל לחכות ל... שתסביר לו מה זה התפקיד האלוקי, הוא יגיד ישר "הבן אדם הזה, העם הזה, הדת הזאת, הם משתחצנים, הם מנסים לשלוט עלי". וזה מייצר את האנטישמיות.

רב: נכון, כלומר הבעיה היא כפולה. גם אנחנו לא מבינים נכון מה זה "נבחר", וגם כל אומות העולם חושבות שיש בזה שחצנות, ולכן אנחנו צריכים להסביר. כאן באה חכמת הקבלה. עם "נבחר" מתבטא בזה שאני חייב ולא שאני יותר גדול וגבוה. זו לא שחצנות. זה לא לגאווה, זה לא לטוב, זה לרע. הבעיה, שלא מבינים נכון את המסר. אנחנו רואים איך העולם חושב שבכל דבר אשמים היהודים. לצערנו זה כך. אלה לא מילים שלי, אלה מילים מאוד חריפות שכתובות בהקדמה לספר "הזוהר": "אין פורענות באה לעולם אלא על ידי בני ישראל". זה אולי נשמע מלחיץ, אבל זו המציאות. אם רק היינו מבינים את זה, ומבינים שאין מה לדרוש מאומות העולם, אלא המפתח הוא בידינו, והתביעות כלפינו הן צודקות, אז היינו משנים את ההתנהגות שלנו. אנחנו קיבלנו שיטה לתיקון האדם ואין בכל הטבע מישהו מקולקל יותר חוץ מהאדם. אנחנו חייבים להיות "אור לגויים" בזה שעלינו להיות הראשונים לעלות לרמה הזאת הרוחנית, ואחר כך עלינו להראות את הדבר הזה לכולם.