חלק ראשון: ברית מילה עם השפה

"כשה' אמר: 'יהי אור, ויהי אור', מדוע נזקק למילים כדי לברוא את העולם? מדוע ה' היה צריך לדבֵר?"

אגי משעול: אני משוררת בעיקר. אני אומרת "משוררת" כי הדבר שהכי מעניין אותי לדבר אתך עליו הוא השפה. יש משהו משותף, אני חושבת, בין קבלה לבין שירה, וזו השמיעה לעומק, לרוחב, לעובי, של השפה העברית. ואני חושבת שהקשר הזה בין מקובל למשוררת ביחס למילים הוא-הוא הדבר שהייתי רוצה לפתוח איתו. אין לי שאלה מנוסחת חדה, אבל על הקשר הזה אני רוצה מאוד לדבר.

הרב מיכאל לייטמן: אני שמח על ההזדמנות לברר את הקשר הזה בין הקבלה לשירה מהכיוון של השפה. השפה העברית היא מיוחדת מכל השפות. בתור אדם שחי כל הזמן בתוך השפה, את ודאי מרגישה בזה.

אגי משעול: זה נכון. מכל החיפושים הפרטיים שלי להביא את עצמי לביטוי, היה לי מאוד ברור שהציר שלי באמת, אפיק הביטוי המרכזי שלי, שממנו אני יכולה להתמיר, לעשות טרנספורמציה, הוא דרך השירה והשפה. וכל הדברים האחרים - אני מן סוכן כפול ביניהם, אבל השירה היא הציר. וזה הדבר שמכל החיפושים שלי הכי קשור לקבלה.רב: מה בעצם דוחף אותך לכתוב? מהו הנושא בדרך כלל?

אגי משעול: הנושא הוא תמיד השפה.

רב: אבל שפה היא בסך הכול אמצעי לביטוי פנימי.

אגי משעול: מבחינתי אין בשיר הפרדה חדה בין תוכנו לבין צורתו. הצורה, השפה היא-היא הדבר. אסביר זאת אחרת: כשהכהן הגדול עונד את אבני החושן הן מתחילות להבהב, ואילו כשהן במנותק ממנו, הן סתם אבנים. למשורר קורה אותו הדבר עם המילים. כשהוא מתחיל להיות במצב של "חסד" עם המילים, אז המילים מהבהבות, הן ממש הופכות לישויות פיזיות, אנרגטיות, חזקות מאוד, שהדהודן נשמע בחוזקה רבה, יותר מאשר בדיבור יומיומי. המצבים האלה של המוזה או של החסד מעניינים אותי מאוד. הייתי רוצה לדעת אם יש קשר בין מוזה של משוררים לחוויה מיסטית בשפה, בקבלה.

רב: אז בסופו של דבר אנחנו בכל זאת מדברים על המהות הפנימית שבשפה.

אגי משעול: ועל היכולת להיפתח אליה.

רב: אני מבין. את מרגישה שהיכולת הזו קיימת אצלך?

אגי משעול: לגמרי.

רב: ובכל זאת את מחפשת היכן הקשר המדויק בין הרגשות שלך למילים שלך, או איך בנויה השפה בהתאם לרגשות. את מנסה להבין איך בדיוק מתלבשים הרגשות במילים, במבואות הפה, או בכתב, ואיך זה נמסר מאיש לאיש.

אגי משעול: המסלול כולו מרתק אותי כי אני יודעת שהוא שם, שהוא קיים אבל הדרך להתחבר לזה היא סמויה, פתלתלה ולא תמיד יש בידי גישה אליו. למשל, בימים אלה, אני שרויה בניתוק מוחלט, לאחר תקופה ארוכה מאוד של כתיבה.

רב: אנחנו בעצם לומדים, שכל אדם צריך למצוא את דרגת המדבֵּר שבו. המדבר שבאדם נמצא מעבר לחיי היום יום, מעבר להרגשה הרגילה. רק בדרגה הזו אנו יכולים להתקשר למצוי מעבר גופנו, להתקשר למציאות אחרת, שונה ורחבה יותר מהמציאות הנוכחית שאנו חווים. כשמתעלים, אפשר לגלות כיצד אותן מילים שאנו קוראים או מבטאים בעל-פה הופכות לצינור. כאשר מקובל אומר, מסַפר, או כותב משהו, מבנה האותיות וסדר האותיות במילה, הם למעשה צינור שנותן צורה למהות הפנימית. ספר "הזוהר" דן בכך הרבה. למעשה הוא פותח ב"מאמר האותיות", שבו מוסבר העניין בצורה פנימית ביותר. לכל כ"ב האותיות יש שורש רוחני, הן תוצאות הנובעות ממבנה הנשמה שלנו. בהמשך הדברים שב"זוהר" מוסבר איך האדם מבטא את האותיות, איך הוא קורא את המילים ומבטא אותן מתוך חמשת חלקי הריאה, באופן אחר לחלוטין, מתוך דרגה אחרת. השורש של מנגנון הקריאה, הכולל את חמשת מבואות הפה, חמש קבוצות האותיות, האותיות הגרוניות וכן הלאה, הוא עמוק יותר ויסודו בחמשת החלקים שבנשמה. בעצם ניתן לומר אחרת: מאחר שהנשמה מחולקת לחמישה חלקים, יש חמישה חלקים באותיות, וחמישה חלקים בדיבור. יוצא מזה, שבכתב וגם בעל-פה אנו בעצם מוסרים זה לזה את מילוי הנשמה. אנחנו מחליפים אחד עם השני לא מילים אלא ידיעה רגשית. למעשה, כל המילים, צורתן ואופן הביטוי שלהן הם מעין מעבר, קשר, שקיים רק בין מדבר למדבר.

אגי משעול: אני מבינה שאני נכנסת כאן לאיזה מינוח קבלי. איך היית מתרגם את זה לעולם הפסיכולוגי של האדם, "בין מדבר למדבר"?

רב: האנושות כולה נמצאת בדרגת מדבר, השאלה היא רק עד כמה אנו מבינים ומכירים אותה ויכולים להביא אותה לידי ביטוי. "דרגת המדבר" משמע שקיים קשר בין כולנו כנשמה אחת, אבל נדמה לנו שאנחנו נפרדים ורחוקים זה מזה. הריחוק, הפירוד, מורגשים מתוך זה שאנו מתקיימים בגופים שונים, וכביכול נמצאים במרחק קבוע בין איש לרעהו. הריחוק הזה לא קיים ברוחניות ואותו עלינו למחוק, לדלג מעליו.

אגי משעול: גם חיות כלולות בתהליך הזה? אני מאוד אוהבת חיות, ואם אני רואה כלב דרוס, למשל, אני חשה רתיעה שנובעת מתוך הרגשה עמוקה שמדובר באותו חומר חיים כמו שלי, רק בצורת כלב.

רב: האפשרות לגשר על הריחוק המדומה הזה, היא רק בין בני אדם, והיא נעשית על ידי השפה. למרות שאדם כולל בתוכו את כל המציאוּת, את כל דרגות הדומם, צומח וחי, ההתחברות בכל זאת צריכה להיות בדרגת המדבר, כלומר בדרגתנו הגבוהה כבני אדם. עלינו להתקשר אחד עם השני בצורה כזו שנתקן את מה שנראה כרגע כאוסף של נשמות בודדות ונפרדות, לחיבור כללי בינינו שבו נהיה כ"נשמה אחת".

אגי משעול: וחיות לא צריכות להיות שותפות לתהליך?

רב: היכולת לעשות זאת מסורה לבני האדם, ולא לחיות. החיות נמצאות בדרגה נמוכה יותר. לחיות אין בחירה חופשית, אין חיים אישיים, הן אינן מרגישות עבר, הווה, עתיד. האדם הוא זה שמשליך על החיות את ההרגשות ואת מצבי הרוח הפרטיים שלו, ובזה מתרקמת בו ההרגשה שלחיות יש רגשות ומחשבות אנושיים. אנחנו פוגשים את הנטייה לעשות האנשה לחיות גם בסרטי ההנפשה הפופולאריים של היום, אבל למעשה הכול נובע מתפיסת המציאות הפרטית של האדם.

אגי משעול: לפעמים דיבור עם חיה מבטא יותר רגש מאשר עם אדם.

רב: את מייחסת לחיות דרגה גבוהה יותר מדרגתן האמיתית מתוך חסד פרטי שלך. אבל האמת היא, שבעלי החיים אינם מסוגלים לאותה דרגת תקשורת אתך, כמו אותו הקשר העובר דרך מילים, שפה ודיבור השייכים לדרגת המדבר בלבד.

אגי משעול: כשה' אמר: "יהי אור, ויהי אור" מדוע נזקק למילים כדי לברוא את העולם?

רב: המילים הן המעשה, הן הבריאה. הבריאה היא כאשר מה שבכוח בא לידי ביטוי בפועל. כמו שאמרנו קודם, בתוך דרגת המדבר כלולות כל הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר היא הדרגה היחידה שבכוחה לבנות, לקדם. האותיות והמילים הן הלבנים שמהן נבנית המציאות, שכן בעשרים ושתיים אותיות נבנה העולם.

אגי משעול: אבל מדוע ה' היה צריך לדבֵר?

רב: ה' זה כוח. זה אותו כוח עליון, כוח ההשפעה, שמנהל את המציאות. "ויאמר" אין הכוונה לדיבור בשפה האנושית, אלא ההוצאה מהכוח אל הפועל נקראת "דיבור". וזו למעשה בריאה. אנחנו לא מבינים איזה כוח טמון בדיבור. בזה שאנחנו מדברים בעצם אנחנו בונים את העולם ומשפיעים עליו.

אגי משעול: ב"ויַאמֶר ה'" ישנו גם החיבור לשירה, שכן בדיבור, האדם בזעיר אנפין הוא כמו ה' של עולמו עצמו.

רב: על פי הקבלה לחלוטין לא מדובר ב"זעיר אנפין", אלא בגדלות, בכל קומת האדם. אנחנו צריכים להגיע למדרגה הזו, ובה נראה בבירור עד כמה האדם יכול להשפיע על עולמו. הבעיה היא, שאנחנו לא מייחסים לשפה, למילים, ואפילו לצלילים, את העוצמה האמיתית הטמונה בהם.

אגי משעול: אני מקשיבה למילים בחריפות, ולפעמים מחריד לראות עד כמה אנשים מבזבזים מילים לריק.

רב: נכון. לא סתם כתוב "סייג לחכמה שתיקה".

אגי משעול: השימוש במילים כרוך באחריות גדולה מאוד. לא מזמן נכחתי בהלוויה של מישהו שקבר את אביו, בעודו לובש חולצה עם "סמיילי" שעליה כתוב: " Don't Worry Be Happy ". או בחוף הים בתל-אביב, לדוגמה, ניצב שלט עירייה גדול ועליו כתוב: "אין מציל". אף אחד לא לוקח בחשבון שהשלט הזה, המילים, כל הזמן משדרות מסר.

רב: הבעיה היא, שאנחנו לא מרגישים את העולם הנסתר, שבו באמת קיים "ויאמֵר ה'", שם הכול מילים. במילה אנו ממש בונים ומחריבים, אנחנו ולא הכוח העליון. אילו הרגשנו איזו עוצמה קיימת בַמילים, איזו אנרגיה, ואיך היא מכוונת, אילו יכולנו לראות איך אנו משפיעים על העולם במילים, אז ודאי היינו נזהרים מאוד.

אגי משעול: בעצם, למקובלים כמו למשוררים יש "ברית מילה" עם השפה.

רב: נכון. בני אדם לא רואים את השפעת המילים. אילו ראו, היינו חיים בעולם הרבה יותר טוב. האנושות שרויה במשבר אקולוגי, חברתי, מדיני, משפחתי, ומה לא, והבעיות והצרות העולמיות הולכות ומצטברות. ואיש איננו יודע מדוע העולם כה רע. אלא שבימינו מתגלה שכל הרע הוא בגלל טבע האדם האגואיסטי. הטבע האגואיסטי מקבל ביטוי לאו דווקא במעשים בין אדם לאדם, אלא דרך כוח המחשבות והמילים. היום נעשה יותר ויותר מובן לאנושות שהכוח נמצא במחשבה. אלא שנותר לנו עוד להבין את ההרס שעלולות המחשבות לגרום, וגם את כוח התיקון שבהן.