אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / נפגשים עם קבלה / המשוררת אגי משעול על פמיניזם, שפה ובעלי חיים / חלק שלישי: "תן לנשמה להיוולד בדרכה"

"עבורי המולדת היא לא האנשים, ובוודאי לא האדמה, אלא זו העברית. כשחייתי שלוש שנים באנגליה, דיברתי עם אנשים ללא קושי, אבל היה חסר לי משהו. לא יכולתי להתבטא בעברית, על כל דקויותיה ועל כל עומקה. כי ללא אדם נוסף שמדבר עברית, זה בלתי אפשרי עבורי"

אגי משעול: תהליך היצירה הוא מאוד מיוחד ומורכב. בשירה יש גם רגש וגם מחשבה אבל אני לא מרגישה שאני זאת שקובעת איך הם יבואו, זה זורם מעצמו. אני אוהבת לקרוא לזה "חסד", משום שהמילה חסד היא מילה זכרית, מעין כוח שחודר פנימה, בחיבור בין משוררת ליצירה. בעבר משוררים קראו לזה "מוזה", אבל לדעתי יש פה מעין מערכת יחסים כמעט ארוטית. זה משהו שממש מתחיל מבפנים.

רב: זה הלחץ הפנימי וביטויו.

אגי משעול: ממש כך. מתרחש שם "משהו", ולפתע יש תולדה. לרוב אני מתיישבת בכוונה לבטא משהו מסוים ומרגישה איך לאט לאט זה מגיע. אך דווקא כשה"חסד" בא, אי אפשר להתנפל עליו, כי הוא עדין מאוד, ואם אתנפל הוא יברח. זה מעין חיזור כזה, איזו מערכת יחסים מאוד עדינה שצריכה לקרות בקצב שלה. אז צריך ללכת למטבח, לדבר בטלפון, להתנהג כאילו זה לא שם, כמעין ריקוד.

רב: אני מבין. את למעשה ממתינה עד שזה יגדל בתוכך, ויקבל צורה פנימית מאוד ברורה שאותה תוכלי להביע. מתי מגיע הרגע, שאת מרגישה שמתחילה להיווצר צורה, ושאפשר להביע אותה במילים?

אגי משעול: זו חוויה פסיכו-פיזית, בגוף ובנפש. אני מרגישה מעין התרגשות, לרוב באצבעות.

רב: את מרגישה משהו שמתלבש בך, בכל קומת הגוף?

אגי משעול: כן. האמת שאני משתדלת לא לחשוב ולא לחקור במופלא הזה, שמא אקלקל אותו.

רב: את מעדיפה אפילו לא לראות את מה שידך כותבת.

אגי משעול: בשלב הראשון אני אוהבת להיפתח ולהיות כצינור, ואחר כך אני עובדת בצורה אחרת. כאשר למעשה כל דבר מגשש אחר צורתו החד פעמית, והצורה שהשיר מקבל היא בלתי נפרדת מהתוכן. שיר הוא כמו מבנה מאגי, שאם תזיז מילה אחת, יקרוס המגדל כולו.

רב: וזה בא בכמה לבושים: צורה אחת, אחר כך שנייה, שלישית, כך שזה מתחזק עוד ועוד?

אגי משעול: כן. עולמות רבים נחרבים בדרך. הרבה ניירות מתקמטים ונזרקים.

רב: ומה את מרגישה בצורה הסופית?

אגי משעול: יש מעין הרגשה פנימית שאומרת: "וירא ה' כי טוב".

רב: כלומר, הביטוי הסופי הוא כאשר הצלחת עד כמה שאפשר לבטא אותה התפרצות פנימית, בצורה גשמית ובמילים ברורות ומובנות.

אגי משעול: ישנו אותו רגע שהצייר חותם בשמו על היצירה, כי הפנימיות יודעת ש"השידור עבר" והוא כאן.

רב: זה דומה מאוד למה שמרגיש מקובל. גם אצל מקובל ההתפתחות הפנימית הזו מתרחשת, אבל בדרגה אחרת. הוא מרגיש איך מגיע זמנו של העולם הפנימי להתגלות, ועוד מעט יתגלה, ויקבל איזו צורה, וצריך באמת לתת את הזמן עד שאותה תחושה פנימית תתגבש לכדי צורה ברורה ומדויקת ובאמת כפי שתיארת, שקורה לך עם היצירה, גם כאן העיקר הוא לא להפריע. במקרה שהנשמה נמצאת בפעולה מיוחדת, שממנה מתקבלת אחר כך צורה חדשה, ממליצים מקובלים שלא לקרוא דבר, אף לא כתבים מיוחדים של מקובלים גדולים, אלא הם אומרים: "תן לנשמה שלך להיוולד בדרכה".

אגי משעול: מאוד קשה להרפות דווקא כשרוצים להתנפל. זהו שריר מעניין בתהליך היצירה: פתאום ה"חסד" שם, ורוצים להחזיק בו, אבל דווקא צריך להיות ברפיון.

רב: אז לדעתך, מוזה זה זכר. נראה שבאמת אם מדברים על ביטוי הכוח העליון דרך האדם, כלומר בקשר שבין האדם לבין הכוח העליון, השימוש שלך דווקא במילה חסד כזכר ולא מוזה כנקבה הוא מדויק יותר. האדם הוא תמיד כנקבה, והוא הכלי, לעומת הכוח העליון שמתלבש בו והוא זכר.

אגי משעול: אז מדוע אני לא יכולה ללמוד אצלך בשיעורי הבוקר?

רב: את הרי אמרת שיש הבדל בין חסד למוזה. ומדוע? כי בכל זאת יש שני סוגי נשמות: "זכר" ו"נקבה".

אגי משעול: אבל "זכר ונקבה ברא אותם".

רב: נכון, כך זה בנשמה. אין הכוונה לגוף. הגוף הוא תוצאה חיצונית, קליפה חיצונית. ומפני שיש נשמה ממין זכר ונשמה ממין נקבה, אז לכל נשמה יש אמצעי, שיטה, תהליך מיוחד כדי לאפשר לה להתפתח ולבטא את עצמה, ולכן יש שתי כיתות לימוד שונות.

אגי משעול: אין פה דירוג מסוים?

רב: לחלוטין לא מדובר בדירוג, שמנקבה עולים בדרגה להיות זכר או להיפך. אלא יש כאן שתי צורות קיום, שתי צורות חיים, שיכולות להשלים זו את זו, בלי להיות זו במקום זו, או זו שווה לזו. זכר ונקבה שווים דווקא בזה שהאחד מתפתח במקביל לשני. בדיוק כפי שבחיים הגשמיים אישה לא יכולה למלא את מקומו של הגבר, וגבר לא יכול למלא את מקומה של אישה.

אגי משעול: אבל אפשר לקרוא את הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם", באופן שבכל אחד יש זכר וגם נקבה.

רב: זה נכון. אלא שכל מין עומד בפני עצמו, והם חייבים להשלים את עצמם, להשלים כל אחד את עצמו וגם את זולתו, ולהיות יחד בדבקות בגמר התיקון, כלומר בסוף הדרך, בסוף ההתפתחות הפנימית, הרוחנית, הנפשית.

אגי משעול: מה המיוחד בנשמה ממין נקבה? במה היא שונה מנשמה ממין זכר? כי בגוף אנחנו רואים הבדל אבל מה בנשמה?

רב: מההבדל בין הגופים אפשר ללמוד גם על ההבדלים בין הנשמות, ומכאן שהלידה, וכל עניין ההמשכיות, וכן האבולוציה הפנימית הרוחנית, באה לנשִמת הנקבה ולא לנשמת הזכר. הזכר הוא המחזיק, המוביל, השומר, ומעניק התנאים. הוא זה שעוטף, מסדר ומכין. והלידה וההתפתחות באות מנשמת הנקבה. בעצם העולם תלוי בה, בנקבה. הלידה וההמשך, ואין כוונתי ללידה והמשכיות בחיים הגשמיים, אלא ללידת המצבים החדשים, התפתחותם, והאופן שהנשמה מתפתחת ממצב למצב עד שבאה לתכלית, לגמר התיקון, כל זה בעצם קורה רק בתוך נשמת הנקבה. ודאי שזה מוּנע על ידי הכוח והסדר שהזכר מכין. יש כאן צורת ריקוד רוחנית, שבה הם כרוכים זה בזה, וכך באים יחד למטרת הבריאה.

אגי משעול: האם נוצרת איזו סתירה כתוצאה מכך שהתפיסה הזו השתנתה במשך הדורות ומכך שצמח הפמיניזם?

רב: אני רואה קלקולים גדולים בדורות האחרונים. סתם לעשות שוויון בלי להבין ולהכיר את המערכת, אלא מתוך הסתכלות צרה ואגואיסטית - אין בזה טוב. אני כבר לא מדבר על כאלה שרוצים לדכא את האישה לעומת הגבר. הם בוודאי לא מביאים לאיזון ולשוויון האמיתי שצריך להתקיים. לכן בשני הקצוות הקיצוניים הללו אין טעם. ואני אומר זאת אף שלאורך אלפי שנות התפתחות, הדיכוי בלט בעיקר באומות העולם ולא בעם ישראל. בעם ישראל היו קיימים ערכים אחרים מאז ומעולם. לא היתה עבדות, ולא היו פערים מעמדיים בין עשירים ועניים, כפי שהיה בכל העמים. ולכן כאשר תתגלה חכמת הקבלה היא תשפוך אור גם על התיקון בעניין המינים. היא תחשוף את מקומם המדויק של אישה וגבר לפי הטבע, לפי שורש הנשמה, כך שכל אחד מהם יהיה מסופק, מרוצה, וישלים את השני, כי אף אחד מהמינים לא יכול להיות שלם ללא השני. יהיו אז זכר ונקבה כנשמה אחת, שכן הבורא ברא את שני החלקים כדי שיתחברו בהרמוניה מלאה. רק מתוך הבנת והכרת המערכת העליונה נוכל להבין מהו שוויון אמיתי. שוויון אמיתי הוא כאשר שני החלקים הכרחיים בצורתם השונה, כדי שיחד יגיעו לשלם, ולא צריך לנסות להפוך את שניהם שיהיו אותו הדבר בדיוק.

אגי משעול: מלבד אבן גבירול יש מקובלים משוררים?

רב: "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם לספר "הזוהר", מביא במכתביו פסוקים ושירים רבים. כמו כן יש שירים ללא מילים, מה שנקרא ניגוני מקובלים, "ניגוני העולם העליון". כמו שאת מתארת את "החסד" או המוזה ששורה עליך, כך מקבל המקובל התפעלות, התפרצות רגשית, מתוך שמרגיש כוחות עליונים, ומגלה איך הוא נמצא בזרימה איתם. זה מה שדוחף אותו לשפוך את רגשותיו, את התפעלותו זו, בשירה. למרבה הצער, אני עצמי לא שולט בשום שפה, אני "בין השפות". לכן אפילו שאני חש דחף פנימי להביע, אינני חי בתוך השפה עד כדי כך שאוכל לעשות זאת.

אגי משעול: זה מצב מעניין אני חושבת.

רב: לפעמים זה כאילו רוצים ללדת, באים צירי לידה ולא יכולים.

אגי משעול: לאה גולדברג, שנולדה ברוסיה וחייתה פה, כתבה: "רק ציפורים בין שמים וארץ יודעות את כאב שתי המולדות". כי ציפור יכולה גם לעוף ויכולה גם ללכת, מן מצב כזה שהיא באמצע ככה. גם אני לא נולדתי בארץ.

רב: כן, אבל העברית שלך...!

אגי משעול: טוב, אני באתי לארץ מהונגריה בגיל ארבע. אני יכולה לחשוב על מצבים קשים שחוויתי, כאשר השפה לפתע לא מחזיקה את הנפש, ואז הנפש קורסת פנימה. זכור לי שכשאבי נפטר, הרגשתי שאיני מסוגלת לומר דבר בעברית.

רב: מצאת מילים?

אגי משעול: פתאום נכנסתי לשורש קדום יותר, אל ההונגרית, ומצאתי את עצמי מדברת שפה פשוטה, אבל עדיין הונגרית. אני מתארת לעצמי שעמוק מזה יש שקט או בכי או רגש מחוסר מילים. אני חושבת עליך שאתה "בין השפות", וזה מעניין כי עבורי המולדת היא לא האנשים, ובוודאי לא האדמה, אלא זו העברית. אני כנראה לא יכולה לחיות בארץ שלא מדברים בה עברית ולכן אני נידונה לחיות פה. כשחייתי שלוש שנים באנגליה, דיברתי עם אנשים ללא קושי, אבל היה חסר לי משהו. לא יכולתי להתבטא בעברית, על כל דקויותיה ועל כל עומקה. כי ללא אדם נוסף שמדבר עברית, זה בלתי אפשרי עבורי.

רב: כיוון שאת לא מוצאת ביטוי, לא מתרוקנת, קשה לך, ואת נחנקת.

אגי משעול: נכון. נוכחתי שהעברית היא המולדת שלי. מה המולדת שלך?

רב: הייתי אומר שהמולדת שלי היא הרגש. הקבלה מפתחת באדם רגש פנימי, חוש שישי, שבו הוא מרגיש מציאות "שמעבר", שאינה מורגשת באדם הרגיל מעת לידתו. פתאום הוא מגלה עוד משהו שממלא את החלל סביבו, בנוסף למה שמורגש בחמשת החושים.

אגי משעול: מה עוד יש כאן, שאינני מבחינה בו?

רב: לשם כך יש שיטה שמאפשרת לפתח את החוש השישי, להרגיש דרכו, ולחיות בו. ואז אדם מרגיש מהיכן באמת נובעת הנשמה, מהיכן נובעים חייו ועולמו, ואפילו השפה שלו. הוא רואה איך הכול מתגשם. כלומר, האדם מגלה כוחות שעליהם נמצאת ומוחזקת המציאות הגשמית, כמו על רשת. זהו רגש מאוד עדין ללא מילים, ורק אחריו אני מוצא את המילים. המילים באות כאשר צריך לבטא את ההרגשה, ולהעלותה על

הכתב, בטבלאות, בשרטוטים ובנוסחאות. לקבלה יש גם שפה מדעית.

אגי משעול: המילים מקטינות את ההרגשה או מגדילות אותה?

רב: אם הלימוד בעברית, כך אומרים תלמידיי, זה רגשי ובלתי מוגבל. ואם הלימוד הוא ברוסית, שזו שפת האם שלי, אז זה מועבר בצורה מדעית ויבשה יותר. זה לא רק עניין שתלוי במילים אלא גם בשפה. באנגלית, למשל, כמעט אי אפשר לבטא את פנימיות ההרגשה הרוחנית. אנגלית היא שפה מוגבלת, שכלל אינה מיועדת לזה. אבל אפילו בשפת האם שלי, ברוסית, שאני כה שולט בה, איני יכול למצוא את מילות הרגש.

אגי משעול: דווקא ברוסית, שהתרבות שלה היא כה רגשית, ואולי אף יותר מהתרבות הישראלית?

רב: ברוסית המדוברת יש אוצר מילים עשיר ונרחב מאוד ועיקרו רגשי, אבל אינו מיועד לקבלה. ביטוי הרגש והשכל ברוסית מקורם בחלק אחר של הנשמה, כלומר הם לא ממהותה, מפנימיותה.

אגי משעול: נדמה לי שאני מבינה את כוונתך, כי כששירי מתורגמים לשפות אחרות, זה דבר שלא עובר בתרגום. יש בשפה העברית ייחודיות נפלאה, יופי וכוח, וזאת בשל מבנה השורשים, שלא קיים בשפות אחרות.

רב: נכון. זכיתי להיות לצדו של מקובל גדול מאוד, הרב"ש, בשתים עשרה שנות חייו האחרונות. וכשאני קורא את הכתבים שלו, או של מקובל אחר, אני לא קורא שפה רגילה שנכנסת לאוזן או דרך העין, אלא יש בשפה העברית תבניות מיוחדות שאליהן אדם מתקשר. משום שאותיות העברית הן הצורות מהן בנויה הנשמה: עשרים ושתים אותיות, ועוד חמש סופיות, מנצפ"ך. על האותיות האלו לומדים רבות, ומתבססים בקבלה. כאשר אני אומר משהו לתלמיד, או כאשר מקובל אומר לי משהו, אנו בעצם מוסרים זה לזה מהוּיות. ואז אני מתחיל להרגיש בתוכי בדיוק את מה שהוא מרגיש. המקובל ממקד את העדשה על חלק נשמה שלו, וכביכול יוצר ממנו העתק, ומוסר לי אותו. אותו חלק בא ומתלבש בי, ויוצר בי העתק, ואני מרגיש ומקבל בדיוק את מה שיש בו. זאת ניתן לעשות רק בעברית, שכן התבניות האלו הן צורות מוגדרות וקבועות, של מסירת רגש. ועל כן אות היא סימן למהות.

אגי משעול: בגלל המהות של השפה, המבנה שלה?

רב: כן.

אגי משעול: אני מרגישה בשירה בדיוק את מה שאתה מתאר.

רב: היית רוצה למסור כך ללא הרף את התוכן הפנימי שלך?

אגי משעול: ההא, זה היה יכול להיות....

רב: לשם כך צריך להיות בדרגה כמו מקובל, ושגם השומעים יהיו בדרגת מקובלים. נקווה שנזכה לזה. נקווה שנגיע למצב שבו כל אחד יבין את חברו. "להבין", פירושו שאחד מוסר לשני בדיוק מה שיש בנשמתו, אותה הרגשה, ואותו מצב, בצורה המדויקת ביותר. נקווה שכולנו נמסור מנשמה לנשמה.

אגי משעול: אחרת חיינו הם "מגדל בבל".

רב: זוהי אכן התוצאה, מגדל בבל: איש לא מרגיש ולא מבין את רעהו.

אגי משעול: ראיית המציאות שמעבר למה שנגלה לעין היא גם האתגר של האמנות. כשמשורר כותב "רחמים", נמצאת שם גם המילה רחם, ועוד אינספור דברים. כלומר זו לא רק המילה, אלא כל מה שמצוי בה ומהדהד מתוכה.

רב: זה נובע מכך שהאותיות, צורת האותיות, והחיבור ביניהן, הכול מתקשר לפי כוחות רוחניים שמהם אנו בנויים.

אגי משעול: אני מרגישה שאנו נוגעים בקצה של דברים שנמשכים לעומק אינסופי.

רב: חכמת הקבלה מדברת על כך רבות, וכולי תקווה שיבוא הזמן שהאנושות כולה תיהפך למשוררים-מקובלים, ואז נוכל

להעביר זה לזה את ההתפעלות הפנימית, את ההרגשות והמצבים הפנימיים שלנו בצורה ישירה, בלתי אמצעית ונאמנה למקור. אם נוכל לחיות כולנו בדרגת קיום זו ודאי תשרה בין כל האנשים בעולם אותה הבנה שלה אנו מייחלים.