שיחה 3, 28.08.05
“על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון] , “דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה” [שמי שלא יודע דרכי אדונו ומצוות אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד לו] , שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.”
האדם צריך ללמוד את כל הפעולות הרוחניות עד כמה שמבין או לא מבין אותן, והן לאט לאט ימשיכו כנגדן את האור המחזיר למוטב. וכך הוא יתחיל להרגיש בצורה אמיתית מה המהות והתוכן של הפעולות הללו, מה נקרא השפעה. וילמד שכל פעולות הכוח העליון הן השפעה כלפי האדם, ואיך אפשר להדמות לכוחות האלו. עד שהאדם ירצה, ויהיה מסוגל לבצע על ידי האור המחזיר למוטב אותן הפעולות עם הרצון לקבל שלו.
הרצון לקבל של האדם הוא החומר, ואיך לעבוד עם החומר הוא לומד מהבורא, ולכן נקרא “תלמיד חכם”, כי לומד מהחכם, היינו מהבורא. וכל הלימוד הזה בא מהנקודה שבלב, שכל מהותה היא ללמוד פעולות הבורא, ולממש אותן על עצמה. הנקודה עצמה היא תכונת הבינה, בחינה ב' מד' בחינות דאור ישר, ומהותה היא, שטובה מבחינה א' בכך שרוצה להדמות להמשפיע, לכתר. לכן היא מפסיקה לקבל, וכל כולה רוצה להדמות לאור. היא עדיין איננה מבינה איך לעשות זאת, ואיך אפשר להדמות לו, אבל אותו רצון בעלמא להיות דומה להמשפיע, זו הבחינה ב', בינה. שתכונת הבינה הזאת נמצאת בנו בנקודה שבלב, בניצוץ המסך שנמצא ברצונות שלנו עוד משבירת הכלים, שנשברו המסכים.
ו”על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציווייא דמאריה, “דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה”“. זאת אומרת, עלינו להשתוקק לדעת פעולות הבורא “דע את השם אלוקיך ועבדהו”, כי ידיעת הפעולות, ידיעת האופי, והתוכן, והאופן של הפעולה הרוחנית שבאה מלמעלה, היא שעוזרת לאדם להתקרב לאותה פעולה.
כמו שאנחנו למדים מחלקים מתקדמים של “תלמוד עשר הספירות”, מהיכן יודע התחתון את פעולות העליון? הוא לומד אותן מהאח"פ דעליון, מהנה”י דאימא שנמצאים בתוך זו"ן דאצילות. ובכל מקום ובכל מצב, לפני שהאדם עובר ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה יותר, זאת אומרת, לפני שכלי הנשמה עולה, האח"פ דעליון, הנה”י דעליון שנמצאים בתוך גלגלתא עיניים דתחתון מראים לו את הפעולה, ואומרים לו: “כך תעשה”. ובכל מצב ומצב התחתון מבצע. בדומה למה שרואים בעולם שלנו, הקטנים מסתכלים איך עושה הגדול, ומבלי להבין או לתפוס מהות הפעולות, הם מעתיקים אותן בדיוק, ומתוך מעשה מתחילים להבין את המהות. אותו הדבר קורה גם ברוחניות.
“וז”ס, “פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט,” שצריכים רק רצון בעלמא “ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות”. פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה,” זה נקרא, להיות מוכנים לעבודה, ללא הבנה, וללא שום קשר עם העבודה עצמה. כי לאדם עדיין אין מסכים, ולא הבנה כיצד לעבוד איתם.
“כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו] , לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שה”ס שם המפורש בפסוק “ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ”.
יהודה ליב”
יש אנשים שחושבים שלומדים את הפעולות הרוחניות העליונות, במגמה להדמות להן ממש, כאילו מהלימוד התיאורטי הזה הם יידעו אותן. יש כאלה שעושים גימטריות או שעושים עליהן דוקטורט, וחושבים שאם סתם ילמדו תלמוד עשר הספירות, אז יידעו כבר איך לבצע. אבל ללא מסך, ובלי להיות באותן המדרגות, אי אפשר לדעת במה מדובר בכלל. אלא מתוך שלומדים, מקבלים מלמעלה עזרה בתוך האור העליון המחזיר למוטב, שהאור העליון הוא הוא שמכניס את האדם לרצון לבצע את הפעולות. כי הרצון המקורי של המתחיל איננו מספיק, ורק יחד עם החברים בקבוצה, והמדריך, והספרים, מתפתח הרצון, עד כדי כך שלפי הרצון המפותח מתחילים להרגיש את הפעולות, ונפתחת האפשרות לבצע אותן.
אמנם כל התהליך הזה מתפתח בהדרגתיות כסיבה ומסובב, אבל מאדם נדרש להגדיל את הרצון שיהיה רצון כ”פתחו של מחט”. זאת אומרת, שתהיה לו המוכנות לעבוד בלהדמות לבורא, להיות כמו הבורא, לעשות אותן הפעולות כמוהו, להיות במקומו בבריאה. וכאן מוסיף הרב"ש ציטוט על סדר העבודה מפי בעל הסולם: “בסדר העבודה יש להבחין ג' בחינות: א' זה להשתוקק, להשלים נשמתו להשוואה לשורשה, שזה נקרא בחינת ישראל. ב' להבין דרכי השם יתברך ורזין דאורייתא דמאן דלא (דצווייא) דמאריה, איך יעבוד ליה, שזה בחינת אורייתא. ולהשתוקק להשגת קודשא בריך הוא, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה, שזה בחינת קודשא בריך הוא”.
א', ב', ג' הם ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא, שצריכים להיות יחד. אבל מוטב שישתוקק ל”ציוויא דמאריה”, אומר בעל הסולם, שהיא הקו האמצעי, שזאת בחינת אורייתא. זאת אומרת, “קו אמצעי” איננו מלשון “תיכון”, שנמצא באמצע. אלא הוא האמצעי, כלי העזר, שמסייע לקשור יחד “ישראל” ו”קודשא בריך הוא”, ולהגיע למטרה.
אם “האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת”, אז מה הכוונה “למשוך אורות”?
כתוב “האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת”, וכל הבריאה נמצאת במנוחה מוחלטת. על הנשמות עוברות פעולות לפי היחס בין האור לכלי, שהן בהעתקה מעולמות בי"ע, עלינו בעולם שלנו.
מדובר במערכת שמלכתחילה מתקתקת כמו מכונה - בתחילת הבריאה, באור העליון מתהווה הכלי. הכלי הזה מגיע לרמת עולם אין סוף, ובעולם אין סוף מתאחדים יחד כל האור וכל הכלי, ויש החלטה לדמות כלי לאור. מתוך החלטה הזאת מתחילה להתהוות הפעולה הראשונה, שהופכת לגלגלתא, ע”ב ס”ג וכן הלאה. ואז מתחילה התמודדות אור וכלי, כדי שהכלי ידמה לאור, והפעולה ההדדית שבהתמודדות הזאת מתחילה להוליד פרצופים. זאת אומרת, פעולות פרטיות, שבפעם אחר פעם, בחלק אחר חלק, חלקים נוספים מהמלכות הכללית דאין סוף ידמו עצמם לאור בבחינת ההשפעה, קניית המסך, פעולת הלהשפיע על מנת להשפיע, והלקבל על מנת להשפיע.
הפעולות הללו מביאות למקרה של שבירת הכלים, שגם הוא קורה מאליו, היות שהוא מושרש בתוך הכלים. אין שום לחיצה צדדית מאיזה מקום, אלא הכל מתגלגל ומתגלגל לפי הטבע המושרש בתוך אור וכלי, ומה שנוצר מהפגישה ביניהם, בהתאם לתכונות המשותפות או הניגודיות שמתגלות. כתוצאה משבירת הכלים נופלים הכלים, ולאחר מכן מתחילים להתקן, לפי הרשימות שמתחילות לעלות מהקל לכבד ולבקש תיקון. כל דבר לפי הטבע שלו פועל. ואין האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, היינו, בכוונה להיטיב לנבראיו היחידה והקבועה, צריך לשנות כוונתו במאומה.
מערכת העולמות הזאת מתגלגלת עד לגמר התיקון שבעולמות, מתוך שיוצאות פעולות ונגמרות. אחר כך נולד אדם הראשון. מפני שכל מערכת העולמות היא התכללות מלכות דאין סוף בט' ראשונות, אחרי כל מערכת שגומרת את התיקון, בא התור של התכללות ט' ראשונות במלכות, ומההתמזגות הזאת נולד פרצוף חדש שנקרא “אדם”. הוא גודל, ונשבר, ונופל עד ההעתקה שלו בעולם הזה. ובדומה לעולמות שמתקדמים ומיתקנים משך מדרגות בי”ע, כך אדם הראשון, וכך העולם הזה ובו בני האדם, זאת אומרת, כל נשמה ונשמה, מכל הנשמות שנפלו - מתגלגלים ובאים מדרגה לדרגה בתהליך של רצונות לתענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, עד שמגיעים לנקודה שבלב, וממנה ואילך מתחילים להכנס כבר לבי”ע הרוחנית. ולא להעתקת הבי”ע בחומר דעולם הזה.
כאשר יש נקודה שבלב ונכנסים לבי”ע הרוחנית, אז מתחיל דבר חדש, שלא היה קודם. כי עד כה פעלה ההתכללות ט' ראשונות במלכות, ומלכות היתה מתערבת בזה ונשברת. וכעת מהנקודה שבלב ואילך, מתחילה אפשרות נוספת לאותה הנקודה שבלב, לקנות עליה חסרונות נוספים, שלא נמצאים בה מצד השבירה, אלא נמצאים בנשמות האחרות, באותם הרצונות שעכשיו היא מרגישה כנפרדת מכל נקודה ונקודה שבהם.
האדם לא מרגיש את האחרים. והגם שהאחרים משתוקקים לאותה מטרה, כל אחד והצרות שלו. אלא שאם אדם ילקט לעצמו עוד ועוד רצונות כאלו, אז על ידם הוא יתקדם למטרה. זאת אומרת, יהיה לו רצון כל כך גדול ומכוון להשפעה, כי הוא יתחבר עם אחרים. בהתחברות לאחרים האדם מבטל את עצמו, ואף שאינו רוצה, מוכן להתחבר לרצון אחד עם כולם, כדי להשיג את המטרה.
המטרה היא השפעה. והפעולות שלו כלפי האחרים הן השפעה. למה? מפני שהוא רוצה לקנות מהם רצון דהשפעה. יוצא, שמהתעוררות הנקודה שבלב, האדם בעולם הזה חייב רק ללקט נחיצות ודריכות להגיע להשפעה. וזה נקרא “פתחו לי פתח כחודה של מחט”. היינו, תראה שאתה באמת רוצה, ורוצה את המטרה. ולא שרוצה סתם להשיג משהו גדול ונעלה שיהיה לך טוב. בזה שאדם מבטל את עצמו כלפי החברה, ורוצה לקנות מהם תכונת ההשפעה, ורוצה להגיע לתכונת ההשפעה, הוא מראה את הנכונות הזאת, וזה נקרא רצון אמיתי להשפעה. אדם כזה ודאי שיקבל עזרה מלמעלה שתהפוך לו את הטבע, ותתן לו מסך, זאת אומרת, תכונת ההשפעה האמיתית שהיא למעלה מהטבע, וכך ייכנס להילוך הרוחני.
אבל אדם שלא מראה רצון ונכונות, למה שיתנו לו? אין כפייה ברוחניות, לכן לא יעשו לו דבר מלבד שכרגיל יכניסו אותו לאותה שרשרת המצבים שהעולם עובר משך “שתא אלפי שני” כנגד ג' עולמות בי”ע. ואז הרצונות האגואיסטיים שלו יעמדו ביתר התנגדות לאורות, וברצונות האגואיסטיים הללו האדם ירגיש יתר חושך, צרות ומכות, וייסורים עוד יותר גדולים, שיחייבו אותו לפעול.
וכאן הנקודה שתלויה באדם. כי האדם שהולך ומשיג רצון חדש, זה ממש הוא שמשיג רצון חדש. ורק אותו רצון חדש שמשיג, נקרא הנברא. כי לא הרצונות הגשמיים הקודמים, ולא הנקודה שבלב, החלק אלוקה ממעל, הם על חשבון האדם. אלא הם כמו גוף הבשר שאיננו של האדם, אמנם שכעת הוא מרגיש שהוא בבעלותו, כי נמצא בתוכו. ומכל מקום, אפשר להחליף את אבריו, ומה בכך? הגוף לא של האדם, אלא האדם קיבל אותו עם כל תכונותיו. אבל אם אדם מפתח רצון להשפעה מתוך הדחף שלו, זה רצון חדש שאין בו, ולא נמצא בכלל בעולם הזה או במציאות הזאת. לכן בדחף הזה מצד הנברא, הוא בונה מעצמו את האדם החדש.
כי גם את הרצון אדם לא משיג בעצמו, אבל תחילת העבודה, כמו שהוא אומר, “חודו של מחט”, הכרח שיהיה. כי אדם שמחפש מהיכן יהיה לו קצת רצון להשפעה, הוא מתחיל לגלות בזה התנגדות, ובלבול. אבל מהלחץ לכיוון הזה, האדם שדוחף כנגד הרצון שלו, וממש מוכן למצוא איכשהו, זו היגיעה שבעצם בונה בו תכונה שלא היתה קודם, ושרק האדם בעצמו יכול לבנות בתוך עצמו.
כי האור וכלי שבאים ומצטברים אחר כך בתוך האדם בכל מיני צורות של השפעה, שניהם - הן הרצון והן האור - חומר שנמצא בטבע בשפע. אבל אותו דחף, החיפוש, שאדם משתדל מאפס, ממצב שאין לו כלום כלפי ההשפעה, ולא מבין בה כלום, ורוצה להשיג, זה נקרא “חודו של מחט”. ובזה אדם בונה את עצמו מחלקים, מחומרים קיימים.
והבורא שבא לאחר מכן ובונה הכל, אין זה לגרעותה, כי לא מפאת חוסר היכולת של אדם, בא הבורא סוף כל סוף ועושה הכל. אלא הבורא עושה, רק לאחר שאדם מבין, ודורש בעלמא, שאיכשהו רוצה. והחומר של הבורא שבא, לא פוגע באדם כעצמאי. כי רק בהקדם הרצון ניתן להגיע לרוחניות. ורצון משיגים מתוך ההשתוקקות לגדלות המטרה, לגדלות ההשפעה. שצריך תמיד לפרש את המושגים בורא, מטרה, רוחניות, כהשפעה בלבד. אין מילה אחרת. ואסור שנתבלבל להשתוקק כביכול לצורות או מצבים שקריים למיניהם. לכן חסר רק הרצון, שאינו חסר. חיסרון ללא חיסרון.
איך אדם בודק האם הוא מוצא בתוך עצמו את הנקודה שבלב?
האדם איננו יכול לפנות למקום שיעשו לו בדיקות, ויגישו לו תוצאות, מה יש בפנימיותו. אלא הבדיקות הן רק בתוך מסגרת החברה היכן שהאדם פועל. כי כדי להשתוקק לתכונת ההשפעה, אדם חייב לקנות כלים נוספים. הנשמה הכללית נשברה כדי שנתעסק במעין “גן ילדים” למטה בעולם שלנו, על מנת לשוב ולהתאסף יחד בין הגופים, ובזה לגרום דבקות בין הנשמות. זאת הפעולה.
כי אם נתקן כל נשמה ונשמה, שכל אחד מתקן את נשמתו כדי להדבק לחלקים אחרים, אז בזה יוותר כל אחד על עצמו, ויהיה מוכן לקבל דבקות עם החבר, רק כדי להתקדם לתכונת ההשפעה, שבתוכה הוא ירגיש את מהות התכונה הזאת, שהיא הבורא. ויוצא, שהאדם רוצה להיות כתכונת ההשפעה, ושכל הקבוצה, וכל האנושות, היינו כל הנשמות, יהיו בתכונת ההשפעה. שהיא תשרור ביננו, ותקשור אותנו יחד, ושנרגיש מהותה בתוכנו ובינינו. וזה נקרא “ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא”.
יש תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, ששתיהן פועלות בבריאה. וכל הבדיקה של האדם היא כלפי תכונת ההשפעה בלבד, והיא נעשית בחברה - איך אני מתייחס לחברים? עד כמה ממצב של חוסר רצון, אני הולך בצורה מלאכותית לקבל מהם חיסרון, ולפתח בי רצון להשפיע כביכול? האדם מתחיל מאפס מוחלט, וככל שמגלה את הרצון שלו לזה, ומשקיע בזה יותר, כך באות לו יותר הפרעות. שעל פני ההפרעות הוא יידע לאיזה כיוון, ובאיזה אופן לפתח לחץ להגיע להשפעה.
ההפרעות כביכול עוזרות, כי מהיכן שבאה ההפרעה, זה סימן שעושים לו “תיקון כיוון”, ומכוונים אותו איך להגיע להשפעה. אי אפשר להאיר לאדם, שההשפעה נמצאת שם או שם, כי אז הוא ישתוקק מתוך הרצון לקבל שלו. אלא מתוך שבאות לו ההפרעות, הקליפות, הדחיות למיניהן, בזה מכוונים אותו. אפשר לעזור לאדם, ולקדם אותו, או על ידי כוח משיכה או על ידי כוח דחייה לא נעים כביכול, שדוחף מאחור לכיוון מסוים. אבל כשמקדמים את האדם על ידי ההפרעות, אז הוא בטוח שהולך באמת לקראת תכונת ההשפעה, כי אינו קנוי מתוך הרצון לקבל שלו. ומכאן אנו מבינים, מדוע ההשגחה העליונה פועלת בצורה כזאת, שההתקדמות היא בחושך, במכות, ובכל מיני הפרעות.
למרות כל זאת, אדם חייב להיות דרוך לחברה ללא הרף, כמו שמבאר בעל הסולם ב”מאמר החירות”, כי רק על ידה יוכל לרכוש את המ”ן, אותו כוח צעקה, רצון לתיקון, שאז האור ישפיע עליו ויתקן. זאת אומרת, בין האור המתקן, שנקרא האור המחזיר למוטב, לבין האדם המבקש, הכרח שתהיה מתיחות בגובה הפוטנציאלי של המדרגה אליה האדם צריך לעלות. זאת אומרת, עליו לצעוק מספיק חזק כדי שהצעקה שלו תהיה מותאמת לגובה המחסום הפוטנציאלי שעליו לעלות, ולצאת מהעולם הזה לעולם הרוחני. והכוח הנוסף של הצעקה, כוח הבקשה, אדם יכול להשיג רק מתוך החברים. וכשמשיג אותו, האור מיד פועל, כי האור נמצא במנוחה מוחלטת.
האם ההליכה על דרך האמת מעבר למחסום היא לפי אותו התנאי שלפני המחסום?
אין תנאים לפני המחסום ותנאים אחרי המחסום. ההבדל לפני ואחרי המחסום הוא במידה של עמקות תיקון הכלים. אבל היחס לתיקון, והמטרה, והאמצעי למטרה, נשארים אותו הדבר. כמו שתינוק נמצא בתוך האם, או שנולד כבר ונמצא מחוץ לאם, או שהוא גדל, בכל מקרה ההתקדמות שלו היא בכך שסופג דברים מועילים להתקדמותו, ופולט מה שמזיק. כך עלינו לעשות כל הזמן עבודת בירור הדבקות לעליון, ובזה התיקון שלנו. ואין דבר שמשתנה, אלא רק עמקות הבירור, עמקות התיקון, עמקות הדבקות, שהם לעבר אותו הכיוון, באותה הדרך, ולקראת אותה המטרה.