שיחה 1, 29.08.05
תקציר : אגרת זו עוסקת בעצות כיצד להגיע למטרתו הרוחנית של האדם - דבקות בבורא לנצחיות. וזה תלוי רק בפנימיות האדם, בכך אין הפרעות מלמעלה. בעל הסולם ממשיל זאת לעבד שלבו משתוקק להתדבק במלך, שאפילו אם המלך דוחה בקשותיו, יאמר למלך שאינו חפץ בשום מתנות וכל רצונו רק להיות דבוק עם המלך תמיד. כך מבדיל בעל הסולם בין אלו הרוצים רק את מתנות המלך ואלו הרוצים דבקות במלך עצמו.
“ב”ה פרשת ראה תרפ”ו
כבוד ידי”נ... נ”י
...אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן. כי “במקום שאדם חושב, שם הוא”.”
נאמר, “במקום שאדם חושב, שם הוא”, כי המקומות הם כולם מדומים, לפי מידת קלקול הכלים של האדם. ומתקיים רק המצב האחד, עולם אין סוף, שבו נמצאים אנו בתמידות ובשלמות בכוח. מדוע בכוח? מפני שהמצב הזה איננו מתגלה בנו, אלא כשם שהבורא הוא כוח, ונמצא בפועל רק כשהוא מורגש בתוך הכלי של הנברא. וכאמור בכלי של הנברא “במקום שהוא חושב, שם הוא נמצא” כי המחשבה והרצון של הנברא מהווים את הכלי שלו, וקובעים מה יהיה מורגש בכלי.
“ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב,” שנמצא בתכונת הבינה, במצב של חפץ חסד שלא חסר לו שום דבר, אז “אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי “ברוך מתדבק בברוך”.” שיכול להתעסק בהשפעה, כי תורה נקראת מעשה השפעה. וכשמגיע למצב הערבות, שיש לו הביטחון שלא יחסר לו מאומה, שיש לו תכונת הבינה המכסה על כל הריקנות והחסרונות שבו, אז “ברוך מתדבק בברוך”. ויכול להדבק בתכונות ההשפעה, ולהרגיש בהן עד כמה הוא משתווה, דומה, דבוק לכוח עליון.
“אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס”א.” אבל לפני שיהיה לו כוח הביטחון של חפץ חסד, וההגנה של תכונת הבינה שלא יהיה חושב על עצמו, מה יש בכלים שלו, ולא יפנה לעצמו, עד אז יהיה כל הזמן בטלטולא. שילך תמיד צעד לפנים, וצעד לאחור, שחושב על השפעה, וחושב על עצמו, ואינו יכול להחליט לאיזה צד ללכת.
““ואין ארור מתדבק בברוך”. כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה.” ברגע שחושב על עצמו, הוא נמצא בפירוד מהבורא, ובהתאם לכך פועלים עליו הכוחות השליליים, שלאחר מכן מחזירים אותו לבוא להשפעה. וכשנכנס להשפעה ומשפיע, פתאום מתעורר הכוח השלילי של האגו שלו, שמתחיל שוב למשוך לעצמו. ועדיין כל דרכו הוא מטולטלת.
“ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד [שהשד כפה עליו, הכריח אותו] , ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי.” אם הוא הולך בדרך, ומשתדל בכל כוחו להדבק במוחא וליבא במטרה, ובדרך, ובבורא, ובהשפעה, ובחברה, ובלימוד, מתוך שרוצה שהדבקות הזאת תעזור לו. אז ודאי שיהיו לו בכל פעם סטיות, כי האגו גודל. ורק על פני האגו שגודל אדם מתקדם.
אבל כשהאגו גודל וזורק אותו ממקומו, מהמצב שהיה לפני התגברות האגו, אז צריך להשתדל שהזריקות שנזרק מדרך הישר, יהיו ממש לרגע אחד, ושוב חוזר לאותו המסלול. ועניין קיצור הזמן יכול לבוא רק על ידי החברה. שבעצמו אדם אינו יכול להיות רגיש למצבו, ובאותה שעה אינו יכול לזכור שום דבר. אלא עד כמה שמשקיע בחברה, עד כמה שרוצה, ומסכים להיות תלוי בחברים, אז פתאום הוא שומע, פתאום הוא רואה, פתאום הוא שם לב למשהו שקורה בחברה, וזה מחזיר אותו.
“ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח”ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא “שדי תכלה [זורק קץ] בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם”, שז”ס “רגע באפו” [אף מבחינת כעס] , ו”כמה זעמו? רגע”.”
אדם צריך להשתדל להיות דבוק כל הזמן לקדושה, להשפעה, למטרה, לדרך, עד כמה שהוא יכול. וכל הזמן לצייר לעצמו ציורים והבחנות הנוגעות להתקדמות בלבד. ושלעולם לא יהיה במצבים צדדיים, שכאילו מועילים, וכאילו נמצאים בדרך, אבל הם לא בה בדיוק. כי אם יזרקו אותו אליהם, אז ממילא יהיה בהם, ומוטב עד כמה שפחות. זאת אומרת, האדם אין לו הצדקה להיות מחוצה לדבקות תמידית בבורא, אם זה היה תלוי בו.
“על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול.”
העניין הוא רק לפרש מה נקרא שמו הגדול, מהו הבורא. כל הזמן להבין, שאין במציאות, אלא שני כוחות - קבלה והשפעה. הקבלה היא מנוגדת להשפעה, ואם זו לא השליטה של האחת, זו השליטה של השנייה. לא ניתן כוח או מצב, או אבחון שלישי, או איזו הגדרה נוספת מלבד קבלה והשפעה. ומכאן שהעיקר הוא להיות תמיד במצב בירור קצר וענייני - “איפה אני עכשיו?”, ו”מה עלי להיות?”. וזה נקרא, שמחבר כל הרגעים בחייו, לכוח ההשפעה.
“ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע”פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.”
אם זרקו את האדם מלהיות קשור למטרה, לדרך, לתכונת ההשפעה, אסור לו לנוח במצב הזה, שמא ישאר תחת כוחות הפרודא של הקליפות. אלא חייב לצאת משם, ומיד לשוב ולהדבק להשפעה. ומכאן עולה השאלה, האם יש לאדם רגע מנוחה? כי הרי ברגע שאיננו נדבק בהשפעה למטרה, להתעוררות והתרוממות לקראתה, מיד באותו הרגע פועלים עליו הכוחות שזורקים אותו הצידה.
אדם יכול להיות קשור למטרה בלי מאמץ, רק בתנאי שהוא נמצא בסביבה הנכונה שחושבת על המטרה, שפועל בה הכוח הכללי, והוא שרוי בכוח הזה יחד עם כולם, ומושפע ממנו. ואז אינו צריך לתת אותה יגיעה, ולהשקיע אותו מאמץ, ולהחזיק אותו מתח פנימי, כדי להישאר כל הזמן מחובר למטרה. אלא היות שבחברה פועל עליו כוח החברה הכללי, לכן הוא יכול להרגיש מנוחה במאמצים שלו, וכביכול להירגע.
מה שאין כן, האדם הבודד שאינו מחבר את עצמו עם החברה, ואינו נמצא תחת השפעתה, עליו להיות במאמץ תמידי, שבלתי אפשרי להחזיק בזה לאורך זמן לבדו. ומובן שיזרקו אותו לכמה זמן, עד שיוכל על ידי “ספרים וסופרים” לשוב ולעורר את עצמו למטרה. מכאן, שהחברה היא מקום בטוח, מקום שקט, מקום שלווה, ששם האדם יחד עם האחרים יכול להגיע מצב שמתקדם במהירות גדולה, בלי להרגיש שהוא משקיע כוחות אדירים. מה שאין כן, כשנמצא לבד, אז רק כדי להישאר במצב שלא יזרקו אותו, הוא זקוק לכוחות ולמאמצים גדולים מאוד.
“וזה ענין “בהאי אתא קלילא [באות ה”א יש קלילות, שכתוב בהיבראם עם ה”א זעירה] , זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא” [ומזומנת לכל מעשיו בשישה ימים] . כי אות ה”א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר “דאזדריקת ע”ד א”ס וא”ת” [שנזרקה על דרך אין סוף ואין תכלית] ,”
מדובר בתכונת הבינה, חסדים, חפץ חסד, שאין לה כוח. אם החפץ חסד אינו מחובר לכלום, אלא רק התכונה עצמה, אז הוא אינו מושך או פולט מעצמו. כמו המשל על אותו החפץ חסד שחי ביער, ומבקשים ממנו כותונת, כי היא סגולה להבראה, ומשיב: “אין לי כותונת”. זאת אומרת, הוא עצמו נמצא בתכונה סגורה, שבינה נקראת מם סתומה. כמו הרחם שקולטת בתוכה, ומי שבפנים נמצא מוגן מעצמו, מהכוחות האגואיסטיים שלו. אבל מבחוץ התכונה הזאת נראית מאוד מאוד פסיבית.
“ע”כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי”ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי”ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה”ס אין סוף ב”ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו.”
העיקר הוא להתכלל מבפנים בכוח האמונה. וכשנכלל בו האדם, מובן שיבואו אליו תוספות של אגו, וגם עליהן הוא יצטרך לעבוד, ולהדביק אותן. זאת אומרת, מתחילת דרכו, מהרגע הנוכחי ואילך, צריך אדם כל הזמן להשתדל להדבק לחפץ חסד. שרק בכוח האמונה הזה, באותן הרשימות שמתעוררות בתוכו ברגע ובמצב הנוכחיים, הוא ניצל מליפול, ולסטות מדרך הישר למטרה.
כי המציאות בתוך תכונת החפץ חסד היא המטרה. וכל היתר שעדיין חסר לו למטרה הסופית, זו רק תוספת האגו. שמיד יתווסף עוד ועוד לאותה תכונת הבינה, עד שבהדרגה תביא אותו למטרה. כי על כל תוספת אגו, הוא ירצה להיות דבוק לאותה תכונת ההשפעה, תכונת חפץ חסד, תכונת הבינה, ובצורה כזאת הוא יגדל. יוצא, שכל הדרך שלנו היא בעיקר מכך שאנחנו מעלים את המלכות לבינה, ובכל המלכויות הנוספות, בכל הרצונות הנוספים שעולים בנו, אנחנו נדבקים באותו המצב של מלכות הדבוקה בבינה. כי עד גמר התיקון אין לנו מקום אחר, אלא הכל בתוך תכונת ההשפעה. וזה נקרא, עיבור ויניקה שנמצאים בבינה, או גדלות, שגם היא מלכות שמעלה את עצמה לבינה.
“כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך “מחשבת האמונה”, או על דרך “הבטחון”, או על ידי “בקשות תפלתו”, שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי” [אפילו הגנב במסתור מתפלל לבורא] , אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.”
הכל מסודר, גם הכלים דקבלה וגם הכלים דהשפעה, גם מצד הקליפות וגם מצד הקדושה, וצריכים אנו רק לשים לב איך הכל מסודר לקשר עם הבורא. כמו שהוא אומר, הגנב במסתור מתפלל לבורא שיצליח. והרי עושה מעשה גניבה, שהוא מעשה נגד הבורא. אבל כשגונב, היינו שמשתמש ברצון לקבל שלו, אז בתוך הרצון לקבל שאיתו הוא רוצה להצליח, בכל זאת קושר את עצמו עם כוח השולט. זאת אומרת, אם אנחנו מקבלים על עצמנו את כוח השליטה של בינה, של תכונת ההשפעה, אז לאחר מכן אפשר בקלות לסדר את כל הרשימות שמתעוררות, בקשר לבינה.
““ואם שלוש אלה לא יעשה לה”, אלא “ויצאה” לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, “חנם אין כסף”, לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום, בעד טרחתו, בעמל של דברים בטלים. כמו שכתוב: “כמוהם יהיו עושיהם”, וכו',” אם באות לאדם הפרעות בשכל, בהבנה, בהשגה, בהכרה שלו, עד שאיננו מסוגל להעמיד את עצמו כנגד המטרה, אלא הוא בכלל נמחק, ושוכח, ולא נמצא בקשר עם המטרה. אז מה עושים?
“ומה יבקש מאתם כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו? על כן, כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו.” מלמעלה לעולם אין הכוונה לזרוק את האדם מהדרך לגמרי. אלא אם אדם אינו מרים את עצמו, ומחזיר את עצמו לדרך, זה סימן שיש לפניו הזדמנות, אפשרות, אבל הוא אינו משתמש בכל מה שנתנו לו. כי כל ההפרעות מחושבות בדיוק כדי לגדל אותו, ולהעמיד אותו יותר קרוב למטרה. מכאן, שמניעות הן העזר כנגדו, שאדם יבין באיזו צורה, באיזה אבחון מדויק יותר עליו להדבק עכשיו למטרה. שכל הכוחות השליליים והחיוביים באים כאחד כדי שתהיה לנו אחיזה יותר מדויקת במטרה.
“אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי”ת, מחמת קשריו החזקים עם “הכתרין דמסאבותא” [כתרים דטומאה] , שאינו רוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות.
וזש”ה “ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף, ובלוא מחיר יין וחלב”. דהיינו, כל תפלתנו להשי”ת, שיעניק לנו מחכמתו וזיוו יתברך, הוא רק משום שחפץ ממנו שנתקשט לפניו ברצונות האלו, בסוד “רוח אמשיך רוח ואייתא רוח” [רוח מושך רוח ומביא רוח] .”
אם זורקים את האדם, והוא אומר שזרקו אותו, במקום לומר שעוזרים לו, זה סימן שאין לו רצון אמיתי. כי אדם שיש לו רצון אמיתי, ועושה מה שצריך לעשות בדרך, כדי להכין את עצמו לאותן הפסיעות שעליו לעבור, הוא מבין שהזריקות הללו הן המטולטלת שבה הוא כל הזמן הוא נמצא, ושהיא באה לטובתו. שאם יש לו הכנה, אז אפילו בנפילות, ובירידות הגדולות ביותר, הוא מרגיש בהן עזרה. ואמנם שיש קושי, ונופל ועולה, ולרגע שוכח מכל זה, ושוב מתחדש, מכל מקום, אינו מאשים את הבורא על המצבים שהוא עובר, אלא מבין שהם לטובתו, ומתוך המצבים האלה הוא דווקא צועק בצעקה הנכונה.
יוצא, שהכל תלוי רק בהכנת האדם. כי אדם שמצפה לירידות האלה, אבל בטוח שהן באות לטובתו, כל הלימוד שלו מראש, וכל ההכנה שלו בחברה, וכל ההכנעה שלו כלפי הכוחות של הבורא - כל אלה משמשים לו בזמן הירידה, שלא ייזרק למצבים של חוסר הכרה, אלא יבין שהזמנים האלה הם לטובתו, וימהר להשתמש בהם להתקדמות. ואז תהיה תפילתו ישירה לבורא “שיעניק לו מחוכמתו וזיו יתברך”, שיעזור לו, שיגלה את עצמו, ושהאדם יבין איך להתקדם למעלה מהדעת.
והגילוי שהוא רוצה, הוא כזה שלא יבלבל אותו בכלים דקבלה. כי המתקדם בדרך מפחד שהבורא יתגלה כמו שהוא, כי בזה האדם בעל כורחו ישתמש בכלים דקבלה שלו, ולא יוכל לצאת מהם. אלא הוא כביכול מבקש מהבורא את ההפך - אל תפתח את עצמך אלי, אחרת לא אוכל להחזיק בתכונת ההשפעה בדרך לרכוש אותה במלואה. תתגלה רק בצורה שתיתן לי כוחות. ולאחר שיהיה לי הכוח, אז תגלה לי עוד מכשול קטן, זאת אומרת, טיפת אור נוספת, שאוכל כבר להתמודד מולה. ולא באיזו תנועה ליהנות מהאור הזה, אלא על ידו לרכוש תכונת ההשפעה.
וכאן תחילתו של המשחק, שהאדם מתחיל כבר לפחד בעצמו, ולקבל על עצמו את התהליך שהוא כביכול מכתיב לבורא. וזה נקרא “העלאת מ”ן”. שהאדם יותר אינו פאסיבי, ומה שעובר עליו עובר, כמו המים שעוברים על האבן, ושוחקים אותה. אלא האדם עצמו מתחיל לצייר לעצמו את המצבים העתידיים הנכונים, שאם יעברו בצורה שמצייר, אז הוא יתקדם. היינו, הוא דואג שתמיד יהיה לו כוח השמירה נגד הרצונות שמתעוררים בתוך עצמו, ונגד התענוגים שיכולים לבוא מצד הבורא, ורוצה להישאר בצורה מוגנת, שכל הזמן יהיה בתכונת ההשפעה, למעלה מהכלים הטבעיים שלו.
“על דרך משל: משום שאין זה מן הנמוס לבוא אל המלך פנימה, בלי איזה בקשה... אבל האמת שאין לנו עסק עם המתנה בערכה עצמה, אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר, בו ית'.”
האדם שרוצה לבוא להדמות לבורא, לא די בזה שירכוש את תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, עליו גם להשתמש בה. כי להיות דומה לבורא משמע, להיות המשפיע. ותכונת ההשפעה כשלעצמה איננה “המשפיע”. אלא תכונת ההשפעה עצמה היא סבילה, שאינה מביאה את האדם לשום פעולה. לכן לאחר שאדם רוכש תכונת ההשפעה, עליו לבוא לידי פעולות. זאת אומרת, עליו לרכוש ידיעות, שכל, הבנה, מה הן פעולות ההשפעה בפועל. וכדי לרכוש כל אלו הוא מתחיל לעורר את הרצון לקבל שלו. כי הבורא, לרצון לקבל שלו רוצה להשפיע.
ואז האדם הוא כפותח את הרצון לקבל, ומתחיל לראות גם איך הבורא רוצה להשפיע לרצון לקבל שלו, כך שהאדם יהנה. וגם רואה איזה תענוג יש לו מזה שהבורא משפיע. וכך מהרצון לקבל שלו, ומהשפעת הבורא, הוא לומד איך הוא להיות המשפיע מתוך הרצון לקבל שלו, עם ההשפעה שקנה מהבורא.
זהו לימוד הפוך, מפני שהוא עובר בתוך הכלים דקבלה בצורה ההפוכה. זאת אומרת, תחילה אדם חייב לקבל מהבורא השפעה, וחייב ליהנות מההשפעה הזאת, להרגיש את התענוגים, ולהרגיש גדלות הבורא, וההשפעה שלו, והאהבה שלו. ורק לאחר שמרגיש את כל הפעולות מהבורא אליו, אז הוא מתחיל להתאים אותן בחזרה לבורא. “ממעשיך”, שמעשי הבורא הם כלפי האדם בלבד, “הכרנוך”, שיכול אז לעשות אותן הפעולות שלמד מהבורא. כך באה הדרך.