שיחה 3, 04.09.05
“אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים,” כל החוקים הרוחניים להנהגת העולם, שישנם בעולם האצילות, נכנסו על ידי שבירת הכלים לחומר של עולמות דפרודא, בריאה, יצירה, עשיה, וגם לעולם הזה.
“שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו,” האדם משתלם, זאת אומרת, נשלם, משלים את עצמו להיותו שלם, בזה שמגיע לשורשו בעולם האצילות, אותו השורש שבו היה בטרם השבירה.
“מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת,” כאשר הוא מעלה את עצמו, חייב לאסוף כל הניצוצים, כל הכלים השבורים, ולהביאם אל שורשו. ובזה הוא מגדיל פי תר”ך פעמים את עוצמת הכלי הפרטי שלו.
“ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז”ס “מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות”.” “מכריע את עצמו" נקרא שעושה תיקון לנשמתו, “ואת העולם כולו”, שלפי החוק “ואהבת לרעך כמוך”, מייחד לעצמו כל יתר הנשמות ככלי אחד, ועם הכלי הזה עולה לשורשו.
“וענין “יחוד קוב”ה ושכינתיה” [ייחוד הקדוש ברוך ושכינתו] , שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו,” הקדוש ברוך הוא” נקרא אור, ו”שכינתיה”, שכינתו, היא הכלי היכן שבו הוא שוכן. והכלי הזה צריך אדם לתקן, ולהעלות, ולהביאו לזיווג עם הקודשא בריך הוא.
“דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם,”
המציאות שלנו כוללת נפש, שנה, עולם. שבכל הזמנים והמקרים שלפני האדם, כל מה שהוא מרגיש, וחושב, כל מה שקורה לו, כל עולמו, מתחלק לנפש, שנה, עולם. והוא חייב ללכד הכל יחד, ולהביאו למטרה אחת בלבד, היינו, להתקיים בעולם הזה למען מטרה אחת - כדי להגיע לזיווג עם הבורא. זאת אומרת, עליו להכין את הכלי, שיהיה מוכן בכל הרצון להיות דבוק, להיות בהשתוות הצורה, להיות באותה מידת ההשפעה ההדדית עם הבורא.
“שז”ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה] , באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה.” איך הכלי מחזיר את עצמו לשורש? הוא אומר, לפי הנתונים עולם, שנה, נפש, “באותו זמן ואותו מקום ואותה אישה”, חוזרים אנו לשורש נשמתה.
“כי ה' תתאה [ה' תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם.” אבל כשאדם עולה בה' עליונה, מלכות שעולה לבינה, שם אין נפש, שנה, עולם, אלא הם כולם נכללים כנתון אחד בדבקות.
“נפש” ה”ס מדת הכיסופים והגעגועים. “ושנה” ה”ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה,” צריכים להשתוקק בכל הכוח, ובכל הזמנים, ובכל המקרים שעוברים על האדם, וצריכים ללקט כל הזמנים והכוחות הללו יחד, שאז אדם משלים את עצמו. היינו, שבכל הכוח, הרצון, השתוקקות והכיסופים, מגיע מוכן לפגישה, לזיווג, לדבקות עם הבורא.
“כלומר ע”ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא “אך טוב וחסד ירדפוני” כנ”ל. וע”כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז”ס, “צדיק ורע לו”,”
אי אפשר להכין את הכלי ולהגיע לזיווג בבת אחת. האדם נמצא בטבע ההפוך מהבורא, ולכן הכלי הראשון, שהוא הכלי דאדם הראשון, התחלק למיליארדי כלים קטנים, שכל אחד ואחד עושה חלק מהעבודה הגדולה, ואז כולם מתאחדים יחד. וכל אחד שעושה עבודתו, גם העבודה שלו מתחלקת לפי זמנים, זאת אומרת, לפי סיבה ומסובב, ש”פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. ואין לנו אפשרות אחרת, כי באים מהטבע ההפוך, ובאים לצרף גם את כל היצר הרע, כל הרצונות לקבל, ממצבם ההפוך, לקדושה.
והיות שהאדם מתחיל מניצוץ אחד קטן שיש לו, שנקרא נקודה שבלב, חלק אלוקה ממעל, נר דקיק, שהוא הרצון הקטן לקדושה, למרות כל העולם הזה וכל העולמות דקליפה, שעומדים כדי לספק לו חומר דלק מצד השלילה, שיצרף את כל החומר הזה לנשמה שלו, כעוצמת הכלי העתידי. אז מובן שהעבודה הזאת אפשרית רק בתהליך שהכלי הכללי עובר חלוקה למיליארדי כלים, וכל אחד מהם עובר מצבים רבים מאוד בזה אחר זה, בלתקן את עצמו.
“שהשי”ת אינו רוצה בדביקותו,” כביכול. שמתגלה ונסתר, מתגלה ונסתר, ובצורה כזאת הבורא מגרה אותו.
“ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל”אותו דבר” ול”אותו מקום”, ונמצא בו בחינת צער, שה”ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.” כל זה כדי שאדם בעצמו יגלה את הרצון.
אפילו אנחנו, כדי לקבל תענוג, צריכים להקדים לסעודה אכילת מיני חריפים ומלוחים, לצאת לטיול, לעשות משהו שיעורר את הרעב, כדי שאז נגלה באמת את כל הטעמים שישנם במאכל. ולא חשוב כל כך מהו המאכל, אלא התענוג יותר תלוי בכלים שלנו. שאם אדם רעב מאוד, אז כל מה שיאכל, הוא יגלה בו נחיצות וטעמים. מה שאין כן, אדם שאין לו תאבון, ולא הכין את עצמו לקבלת התענוג, אז כל התענוגים שכביכול יהיו לפניו, לא יהיו מורגשים בו בכלל. לכן, האור נמדד לפי הכלים. ואי אפשר לדבר על האור ללא כלי.
מכאן שההסתרה היא תהליך מחויב שהאדם צריך לעבור, ודרך ההסתרה ללקט בעצמו רצונות לתענוגים. שה”נגע”, הכאב והצער שמרגיש בזה שמפתח רצון, ונתקע בזה שאותו הרצון נשאר ריק, הוא מעין פלירט בין התענוג לאדם. שכך הבורא מגרה אותו, ומגדל בו כלי יותר גדול לאותו העונג העתידי, שהאדם אז יקבל מהדבקות.
“אולם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן”,” הכוונה היא שאדם איננו יודע מהו בדיוק התהליך שהוא עובר. נראה לו שהוא לכל הפחות דורך במקום או אפילו הולך אחורנית, כי האכזבה הולכת וגדלה ללא הרף, והרצונות שכביכול מושכים אותו מהדרך אל המטרה נעשים רצונות יותר גדולים. וחושב שתיכף יזכה למשהו, אבל רואה שההיפך, שכביכול באה ירידה עוד יותר גדולה ובלבולים. אבל את כל זה הוא צריך לעבור באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, מבלי להשתדל להשיב לשכל שלו שום מענה שכלי (רציונאלי), כי באמת אין מענה.
ואמנם ככל שמרבים לקרוא וללמוד, בא מתוך זה איזה דחף לסדר את הדרך כתהליך הגיוני ופשוט, שיהיו הסברים לכל דבר. אבל האדם שנתקע בתהליך הפנימי, החיפוש לענות לגוף כל מיני תשובות בתוך הדעת, הוא גישה לא נכונה, שמונעת אותו מלהתקדם. אלא הדבקות היא בזה שבכל מצב ומצב אדם נדבק בתכונת האמונה, בתכונת ההשפעה. ושם אין דרישה לשכל ולהסברים הגיוניים, למה קורה לי כך ולמה כך, והאם כדאי כך או אחרת, אלא הכל למעלה מהשכל.
השכל יכול להיות עם כל הקושיות שלו, ועם כל הדרישות שלו לקבל הסברים, ולהישאר כמו שהוא. והאדם עוזב אותו, והולך למעלה מכל זה לקראת תכונות ההשפעה. בכך הוא מקדם את עצמו, ומרוויח זמן, ואיננו זקוק להיות בתוך הרצון לקבל שלו, עם כל השכל והחוכמות שצריך לתת להם איזה פיצוי ומילוי. אלה לא הצעדים הנכונים שעליו לעשות בדרך. הדרך צריך שתהיה תמיד למעלה מכל האכזבות, ומכל הדרישות לידיעה, ולהצדקה. וההצדקה שתהיה למעלה מהדעת, כי בזה האדם באמת עושה צעדים רוחניים.
אבל לא שהרוחניות אין בה שכל, וראליות והיגיון, אלא העניין הוא, שלא ישאר בשכל הבהמי. הוא יתפוס כבר את השכל הרוחני בתוך תכונת החסדים, תכונת ההשפעה, כשיגלה את אור החוכמה, אבל זה יהיה בדרגה אחרת, אחרי שיעבור את השלב של ניתוק בינה מתוך מלכות. ואז יעלה את המלכות לתוך בינה, כשירכוש את תכונת הבינה, ובמלכות שעלתה לשם ימשוך אור חוכמה, ושם יגלה את החוכמה באור החסדים, בצורה כזאת שתהיה לו כבר הבנה בדרכים רוחניות.
כי מה שהאדם נותן לעצמו איזה הסברים ופיצויים שכליים בינתיים, זה הכל במישור הגשמי, ולא מעלה אותו למעלה לדרגה הרוחנית. אלא להיפך, ההסברים הללו מחזיקים אותו בדרגה הגשמית למטה. לכן צריך להבין את העדינות מסוימת, הנקיות בגישה, שיחד עם זאת שמקבלים הסברים ולומדים בשכל, מכל מקום, בעבודה הפנימית הפרטית, אדם צריך ללכת בלמעלה מזה.
מה נקרא שברוחניות אין אותיות, וצריך להעתיק אותן מהגשמיות?
אין הכוונה למה שבדרך כלל מסבירים מהי “שפת הענפים”. שכדי להעביר הרגשה מאחד לשני צריכים שפה לרישום או למסירה בעל פה. שאז משתמשים בכל מיני אותיות, שמהוות אותות, סימנים למה שהאדם הרגיש. זאת אומרת, שהוא העביר את ההרגשה לתבנית של צורה מסוימת, שהצורה הזאת מובנת לו גם לאחר שיצא מהמצב שבו עשה את הצורה. כי אותו סימן הוא מעין רשימו מהמצב שבו הוא היה, ולפי הרשימו הזה הוא יכול לשוב אל אותו מצב, או למסור את הסימן הזה למישהו שהיה במצב הזה, או שהיה במצב דומה, או שלא היה במצב הזה בכלל, ואפילו למישהו שנדרשות לו הכנות גדולות, והצטיידות באמצעים, והסימן הזה מאפשר לכל אדם זר להיכנס למצב שמקובל חווה. ולזה צריכים שפת רישום, גם לאדם כלפי עצמו, וגם כלפי האחרים.
וברוחניות אין אותיות, כמו שגם בהרגשה שלנו אין אותיות. אם אדם מרגיש משהו, אפילו מחוויות העולם הזה, ורוצה לבטא את הדבר, למסור אותו למישהו, אז קשה לבטא. אמנם לאנשים מיוחדים ישנה היכולת לבטא את הרגשתם דרך מוזיקה, סיפרות, שירה, ציור. ואנו רואים שככל שהאדם מתקדם במשך ההיסטוריה, הרצון לקבל שלו נעשה יותר עשיר, וכן המוח והלב, והוא מבטא את עצמו בצורות יותר אבסטרקטיות, מנותקות מהחומר, וקרובות כביכול לרוחניות, היינו לצורות הבלתי מוגדרות.
אבל לענייננו, מדובר באדם עצמו, שמתפתח מגשמיות לרוחניות, וחסרות לו האותיות הפנימיות. זאת אומרת, אדם שמגיע להרגשה הרוחנית, לא מגיע אליה כך שהוא פשוט מרגיש “טוב”. אלא לטוב הזה האדם צריך לתת איזו צורה, אחרת הוא איננו מרגיש את הטוב. כי האדם הוא כלי, והכלי מקבל את ההתפעלות מתוך תכונותיו שלו, עד כמה שהן מסוגלות לספוג משהו, שאצלנו נקרא “מילוי”. אבל המילוי הזה איננו מילוי, אלא אפשר לחבר למוח זרם חשמלי, וגם בזה אדם ירגיש תענוג, ומכאן שהמילוי הוא דבר מאד יחסי. אלא להתפעלות הכלים אנו קוראים מילוי.
אבל התפעלות הכלים מהיכן ניקח? לכן אנחנו מתחילים את דרכנו מתוך דרגת העולם הזה. אמנם אין עולם הזה או עולם הבא, אלא ממצבנו הנוכחי אנחנו יכולים לקחת את ההתרשמויות, האותיות, השמות, ההבנות שיש לנו לפני הרוחניות. כי האדם שנולד, החברה שלו, וכל גלגולי החיים שלו, וכל הרשימות שבו, אלה נסיבות שכולן כאחת מספקות לו צורות. והצורות האלה אינן צורות גשמיות, אלא צורות של לבושים כביכול, ואיתן האדם בא לרוחניות. ויוצא שבכל זאת, דרך הגשמיות הוא מסתכל על הרוחניות.
אז יש לו שמות, והבנות איך מגיעים מגשמיות לרוחניות, למה כל דבר שייך, למה כל דבר הוא שורש, מאיזה כוח עליון שכעת הוא הגיע אליו באה ההעתקה של דבר מה. כי אדם שעולה למדרגה מתקדמת, מגלה את השורש למדרגה שבה היה נמצא. וכך השכלתו נעשית בכל פעם יותר קרובה לשורש, ובנוסף מצטברים בתוכו הציורים והצורות.
“כי השי”ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, “תעיר ותריע להכרית כל מריע”. כי “תקיעה” ה”ס גמר ביאה, ע”ד שאמרו “תקע ביבמתו”, שה”ס הזווג דקוב”ה ושכינתיה [הזיווג של הקדוש ברוך הוא ושכינתו] , מעילא לתתא, טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [בגלגולים של העולם הזה] , ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים] , אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו”ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.”
האדם צריך להביא את כל המצבים שעובר לשלמות. להשלים את המצבים נקרא, להעלות אותם לדרגת ההשפעה, ובזה “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. שהחשבון נעשה בבינה - האם אדם היה ביגיעה, בסבל, ובהשקעת כוח מספקת, כדי להעלות מלכות לבינה, ולהדביק עצמו לרוחניות, ולחדול מעשיית חשבונות גשמיים, ולעלות לדרגת ההשפעה. וכל זה כאמור ב”סטרא דאופנים”, היינו בכל מיני המצבים שהוא עובר, שמלמעלה תמיד מסדרים לו במכוון כשלונות ונפילות
ורק אם מלכד אותם נכון לאותו השורש, אז הוא מעלה את נפשו לדרגת הנפש, ומתקרב להשלמת הכלי. היינו, שלא משתדל לתת לעצמו תשובה, אלא מספיק שעל פני כל הדרישות שבאות מצד מלכות, הוא מעלה את עצמו לדרגת ההשפעה, מדביק את עצמו לתכונת ההשפעה. שאם לא עושה זאת באיזו פעם, הרי נמצא כבר בצער ובתשוקה, לא לתכונת ההשפעה, לא לרוחניות, כי אם לגשמיות, לקבל מילוי בכלים.
מכאן שחשוב כיצד אדם מגדיר מהי ההתקדמות שלו. או שההתקדמות שלו היא למלא את הכלים הנוכחיים שלו, במוחא ובליבא, בהרגשה ובהבנה, היינו בדעת. או ההתקדמות שלו היא להגיע לכלי בינה, להשפעה, לכלים שנמצאים למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא, שבמכוון לא ישתדל למלא את הכלים דדעת, אלא על פני כל פרט ופרט שמתגלה ברגע נוכחי, יתעלה וידביק את עצמו להשפעה דרך החברה והלימוד. שרק בכך יראה את עצמו מנצל את כל ה”אופנים” של ההפרעות.
“וזה סוד “תרועה”, ומלמד אותנו הפייטן ואומר: “תעיר”, כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. “ותריע”, שע”כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד “גנוחי גנח”, כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, “להכרית כל מריע”, פירוש, כי “צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו”. וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח”ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד “ה' צלך” כנ”ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.”
העניין הוא, איך אדם קורא את המצבים שהוא עובר. האם רואה אותם כולם בתהליך “ה' צילך”, שכל מה שנמצא בהרגשתו ובהבנתו, בכל המצבים יהיו איזה שיהיו, אלה מצבים שבאים מלמעלה לפי שורש נשמתו, ומתגלים בזה אחר זה, כטובים כרעים כאחד. בהתאם לתוכנית שכל דבר ודבר בא לאדם על ידי מחשבת הבריאה להיטיב לו, הקיימת הקבועה והבלתי משתנה, שהיא המפעילה כל מצב אחר מצב שעובר עליו. ושאין מצבים רעים ומצבים טובים, אלא כך מורגש רק בתוכו, ברצון לקבל האגואיסטי שלו, שבינתיים בו הוא קיים. ועד כמה שהמצב מורגש בצורה רעה לאגו שלו, עליו להבין אותו בצורה אחרת, שזהו רק “צל” מהמצב האמיתי. ושבזה הוא מקבל התעוררות, ועזרה גדולה מלמעלה. כי האור פנימי שממלא אותו בשורש הנשמה, מאיר לו לתוך מצבו הנוכחי כאור מקיף, ומעורר אותו, ומעורר את הרשימות שבו.
ואם במצב שקורה באדם עכשיו הוא נדבק ב”ה' צילך”, שהמצב שלו הוא כצל, ודרכו הוא בכל זאת מצדיק את הבורא, ונדבק לאותו מצב, בזה שמתעלה מעל לאופן שבו כלי הקליטה מפענחים את המצב, ודוחים אותו. ואם מתקן את המצב שלו בזה שמתייחס אליו כמו החפץ חסד, כי כל מצב הוא טוב כדי להגיע לדבקות במפעיל המצב, בבורא. אז כך כל המצבים שבאים בזה אחר זה בצורת האופנים, הוא משלים ב”חפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט”. שנמצא בחפץ אחד, בכיוון אחד, ברצון אחד למעלה מכל השינויים שיכולים לבוא ברצון לקבל. והשינויים שעוברים עליו לא משפיעים בכלל על אותה דרגת החסד וההשפעה שהשיג.
ההתעלות הזאת, היא בעצם כל מה שהשיג בזכות כל אותם ה”אופנים” שעברו עליו, ולימדו אותו כיצד להתעלות מעל לכל המצבים של האכזבות, הכשלונות, הנפילות, חוסר האונים, הבלבולים, הקושי, שאיננו יכול להצדיק את המצב, והכל נראה לא נכון. שכל אלה הוא עבר רק בהתגברות למעלה מהדעת, וכך רכש תכונת ההשפעה. שכל האופנים נמצאים בו גם עתה, אבל הוא רוכב כבר מעליהם, ואינו מרגיש שהם עושים בו משהו בכלל. אז נקרא שהגיע ל”מי מנוחות”, לבינה, לקשר אמיץ, “קשר חזק, שלא ימוט”.
ומהי ההתגברות? ההתגברות היא ללכת למעלה מהדעת למרות כל דרישת השכל והרגש למתן הסבר. אם האדם מחפש הסבר, הוא נמצא בתוך הכלים דקבלה שלו, ועוצר את התפתחותו. ואם למרות כל הדרישות הללו הוא מתעלה למעלה, היינו שלא סתם מוחק את המצבים שלו, אלא הוא רוצה ללכת בכלים דהשפעה בזה שמקבל את המצבים, ומבין שהם באים מלמעלה, ובאים מהבורא כדי שיעשה עליהם את התרגיל הזה. אז בצורת יחס כזאת, המצבים לא בורחים ממנו, ועוזבים אותו, שאז אינו מרוויח כלום בהבנה, ובהשגה. אלא להיפך, על פני אותם המצבים דווקא הוא מרוויח הבנה והשגה בתכונת ההשפעה. ולא שמשתדל להיות חריף יותר בשכל הגשמי שלו, ולתת לעצמו הצדקה לכל מצב.
וזה אומנם שהלמעלה מהדעת איננו מבטל את הלימוד השכלתני, אלא שהלימוד איננו שייך לגישה שלו. הלימוד הכרח שיהיה לימוד כביכול גשמי, לפי הכלים שלו, ועליו להמשיך כך שהלימוד לא יעצור אותו מללכת בלהדבק להשפעה. זאת אומרת, שמקבל את המצבים כמצבים הטובים ביותר, כאילו שנהנה מהם. ואז הפער שישנו, הוא בדיוק הפער בין המדידה שלו בכלים דקבלה ובכלים דהשפעה.