שיחה 1, 06.09.05
תקציר : בדרך הרוחנית אין צורך בסיגופים חיצוניים, אלא רק בתיקון הפנימיות. כלומר תיקון הרגשת האדם כבעל ישות וגאווה. ועל התלמיד לבדוק שבאמת מרגיש כך ואינו מרמה את עצמו וזה אפשרי על ידי שיבדוק אם מסוגל בפועל להשפיל עצמו לפני חברו. בעבודה הרוחנית הזו יש לעסוק רק בקבוצה ההולכת בדרך הרוחנית, ולא עם אנשים שמחוצה לה.
בעל הסולם כותב אגרת זו מלונדון, ואומר לתלמיד שהוא צריך להדבק בו, באופן כזה שריחוק המקום לא יפריד בניהם. והעיקר הוא לדעת איך להדבק לבורא בקשר אחד נצחי.
“ב”ה יום ט”ז לחודש מר-חשון פ”ז לאנדאן
כבוד ידי”נ מוה”ר ... נ”י לנצח.
מכתבך מיום י”ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: “מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי”.” אלה דברי התלמיד שכתב לבעל הסולם. “עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות.”
הכלל הוא, שהמקובלים לעולם אינם מתייחסים לחיצוניות האדם. חיצוניות הכוונה, כל מה שאינו שייך ליחס אל הבורא. ואילו פנימיות נקרא, דרך החברה ישירות לבורא, היינו דרך החברה להכין את הכלי כדי להגיע לדבקות עם הבורא. מלבד זאת כל היתר הוא חיצוניות.
אמנם מובן שהן בפנימיות והן בחיצוניות ישנם אופנים פנימיים יותר וחיצוניים יותר. אבל בכל זאת, זו החלוקה בחיינו, שהמטרה וכל מה ששייך להשגתה באופן ישיר, הוא בבחינת פנימיות. וכל היתר שאינו להשגת המטרה בצורה ישירה, הוא בבחינת חיצוניות. ולמה נקרא “בצורה בלתי ישירה”? כי כל דבר מתחבר דרך ההנהגה הכללית או הפרטית, לאותה המטרה, בדרך ייסורים או בדרך תורה.
“ומי למד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עמי כמקדם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים.” כי לפי שיטת הקבלה אסור לאדם להתייחס לכל מה שאינו שייך לתיקון הנשמה, ולדבקותה בבורא. ומלבד מה ששייך לחלק אלוקה ממעל, לנקודה שבלב המתייחסת ישירות לבורא, להגדלת הנקודה, ולכוון אותה נכון יותר, ולקרב אותה עד כמה שאפשר לבורא כמטרה, כל יתר הדברים ששייכים ל”גוף” שלו, היינו לרצונות הגופניים והאנושיים שלו, לא צריך שיהיו בכלל על הכוונת של האדם, או בטווח שדה הראיה שלו. אלא מוטב שיתעסק בהם פחות ככל האפשר, רק כדי להרגיע את כל אותם הרצונות והצרכים שיש מחוץ למטרה.
“דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון.”
כל רצון מולד של האדם, שמושרש בגנים, ובכל ההבחנות הפנימיות למיניהן, וכל ההרגלים שנעשים טבע שני, הם כולם נשארים עם האדם. אדם נולד איתם או שקיבל אותם במהלך החיים כהרגל, ואיתם הוא ימות, והם אינם באים לתיקון. יהיה זה המקובל הגדול ביותר או יהיה זה רשע גמור, כמו שנקרא האדם בתחילת דרכו, עדיין ההרגלים, והתכונות הגופניות, יהיו בו כמו בכל בני האדם. לכן אין טעם לשים לב אליהם, היות שהם בכלל לא ניתנים לתיקון. מה שניתן לתיקון אלה רק הרצונות כלפי הבורא, שבהם לא את הרצונות צריכים לתקן, אלא את הכוונות עליהם צריכים להתקין.
“ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות.”
האדם ששם לו למטרה להתקרב למטרה, צריך שיבין שרק גדלות המטרה בעיניו, משנה לו את אופן ההתקרבות אליה מדרך ייסורים לדרך תורה. כי בין כך ובין כך, הוא בכל זאת יתקרב, וישיג את מה שהוכן לו, ולכל נברא ונברא. אבל לשנות את אופן ההתקדמות שלו מלהתקדם לפי הטבע, ולפי הזמן, לכך שיתקדם בעצמו לפי יגיעתו, ויזרז את הזמנים וההתפתחות - זה רק לפי המידה שיכול לצייר בעיניו את גדלות הבורא, גדלות המטרה. וההפך מגדלות המטרה, זו הרגשת הגאות והישות שלו. לכן גדלות המטרה, והקטנת עצמו כלפיה, הם השלב הראשון שממנו מתחילים.
“והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.”
עד כמה שאדם נכנס לסיגופים, והופך להיות נזיר שמבודד עצמו מהעולם, ולוקח על עצמו הגבלות למיניהן, והתרחקות מכל מיני תענוגים גופניים ואנושיים, זה לחלוטין לא הכיוון הנכון. ואפשר אף לומר, שאין זה דרכה של יהדות בכלל. אלא כל הסיגופים האלה הם לכיוון הקליפה.
ראשית, מפני שבזה אדם מקבל גאווה וישות, וה”גוף”, והקליפה ממש מושכים אותו לכך ש”תהיה צדיק, והתחל להגביל את עצמך”. ושנית, הוא בזה עוזב את המטרה, כי חושב שעל ידי צורת זיכוך כזו יוכל להגיע למטרה. אלא רק גדלות הבורא, ושכנגדה המית את עצמו, הם המקרבים אותו.
“אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת.” לא שסתם ישב ויבכה, שאני הגרוע מכולם, כמו שעושים ה”צדיקים” למיניהם, ובאמרות יפות כך מדברים. אלא יש בזה לימוד ארוך, והשכלה, והשגה גדולה.
כי האדם שמתקרב ומקבל מלמעלה הארה, הוא באמת רואה שהוא הגרוע מכולם. כי רואה את עצמו כנברא כלפי הבורא, שהוא ההפוך ממנו. ואת כל היתר הוא רואה כאמצעים, כנשמות מתוקנות. ובהתאם לכמה שמשתדל, ומקבל הארה מלמעלה, כך בשלבים הראשונים רואה את עצמו שהוא יותר גרוע, ואת כל העולם בצורה יותר טובה. ואין זה שקר, אלא בהחלט כך נראה בכלים שלו, ולפי הראיה הזאת הוא מתקדם.
“ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.”
אין הכוונה שיתחיל לבכות לפני כולם, כמה שאני גרוע, וכמה שאתם צדיקים. ושכך כולם יראו שהוא מושפל. אלא טוב להראות לחברים כמה הוא אוהב אותם, וכמה מוכן להוריד מעצמו, ולהשקיע כדי להתחבר אליהם. ולהראות להם עד כמה הוא רוצה להתחבר עימהם, כדי להתקדם הלאה לבורא. ואדם שבלי מילים משתדל להשקיע בחברה, ורואים את ההשקעה שלו, ומבינים את הסיבה מדוע הוא פועל כך, הוא מהווה דוגמה טובה מאוד, שמעוררת את האחרים. וזה נקרא ש”משפיל את עצמו בפועל”.
אבל ההשפלה שיושב כמסכן, ובוכה שהוא היותר גרוע מכולם, זאת צביעות ונבזות שאינה מתקבלת בחברה, מפני שאינה מועילה לה. ואם לשבת ולבכות על המצב של האדם, בזה הוא רק מרשיע את הבורא, שהביא לו את המצב. אלא כל מצב הכרח שיהיה מקושר עם המטרה, ועם נותן המצב, שהוא הבורא. ואם כל מצב ומצב קשור לשורש שלו, למה הוא בא, ולשם מה אני מקבל אותו, ואיך להפנות את המצב שאני מגלה להשגת המטרה, אז ודאי שהמצבים כולם הם מאוד מועילים.
מכאן, שלא פשוט “להשפיל את עצמו בפועל” כלפי החברים בחברה, אלא צריכים לראות עד כמה השפלת עצמו היא מטרתית, וגורמת התרוממות עצמית וחברתית.
“אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים,” רק כלפי החברים שאיתו בדרך, שמבינים אותו, והוא מבין אותם. ושמשפיל את עצמו כדי לרומם אותם, ולא כדי לרומם הגאווה, שיתחילו להחשיב אותו, ויאמרו: תראו כמה הוא עניו, כמה הוא מוכן, כמה הוא גדול. אלא, כדי שהשפלת עצמו תגרום לחברה התרוממות, התעלות, ואז יחד עם החברה, הוא יעלה.
“ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח”ו.”
כמו הנטייה שיש מצד הסיטרא אחרא כלפי אדם, שיתעסק בסיגופים, ובלהגביל את עצמו מכל מיני תענוגים גופניים ואנושיים, אותה הסיטרא אחרא גם מושכת את האדם להתחיל להשפיל את עצמו כלפי העולם החיצון, ולראות את עצמו כאילו הוא הנבזה והגרוע ביותר מכל באי העולם. אבל העולם כשלעצמו אינו מבין אם הוא גרוע או לא, כי אף אחד שם איננו מתעסק בהכרת הרע של עצמו. לכן החברה החיצונית הזאת היא לא החברה שכלפיה צריכים לגלות משהו, או לראות אותם כדוגמה למשהו.
אלא הטוב ביותר, כמו שאומר בעל הסולם, הוא להתייחס אל “החבריא”, החברה שעימה הוא צועד לקראת המטרה, ואל המטרה עצמה. ולאחר מכן, כשיגיע לתיקונים, אז יוכל לצרף בהדרגה את כל יתר העולם, לתיקון הכללי של עצמו. אבל בינתיים לא יעסוק עם העולם בכלל. אלא היחס של האדם בתחילת דרכו הרוחנית הוא כזה, שמלבד החברה הקטנה שלו, והמטרה עצמה, כל היתר כביכול אינם קיימים. ומתייחס אליהם רק במידה שצריך לחיות באותה חברה, ובאותה משפחה, וכן הלאה.
“אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.”
האמת הזאת תתגלה לו, אבל לא שילך בעצמו ויתחיל לגלות אותה, ולהשפיל את עצמו כלפי האחרים. מפני שזה יגזול ממנו את כל חומר הדלק. כי אפילו שבמקצת יתחיל לגלות את עצמו כחסר כל כלפי העולם, העולם לא ישיב לו בהבנה ובתודה על כך שבזה הוא מקדם את העולם. כי העולם הוא לא החברה הרוחנית הפנימית, שבה הוא לומד ומתקדם. לכן הדברים האלה מתגלים לאדם לאט לאט, כדי שלא ישקע בזה, ולא יעבוד עם העולם כמו עם הכלי שלו.
“הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עמך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עמי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום למודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עמי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בבטול הישות דרך הנזכר לעיל.”
אם אדם מתקדם בצורה נכונה, אז לעולם לא יחסרו לו כוחות. כי אדם שדואג להתקדמות אישית דרך החברה, תמיד עובד עם החברה כקבוצה גדולה שבכוחה לספק לו חומר דלק בשעה שהוא נופל, לעזור לו בעת שהוא חולה, ולתת לו התעוררות בזמן שיוצא לו האויר מהמפרשים. בכל מיני האופנים שיש לו, החברה יכולה להוות מעין בולם זעזועים לכל דבר ודבר.
ואם משתמש בעצמו, ובחברה, ובמטרה, וקושר הכל נכון, אז אמנם שבחיים זה קצת שונה, אבל מבחינה תיאורטית המערכת בנויה בצורה כזאת, שבשום מקום, היינו בשום מצב, לא יתכן שיחסרו לאדם הכוחות, ההבנה, והתמיכה הנחוצים לו. כי אם החליט ללכת בקו האמצעי, בדרך תורה, אז מתוך עצמו, או מהחברה או מהבורא, שיוצאים הם כולם היינו הך, הוא מוציא כוחות להתקדמות. לכן אומר בעל הסולם, “הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו אם חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף”, שאין איש חלש או חזק, אלא לכל אחד בהתאם לחוזק שלו יש הנהגה, והכנות פנימיות וסביבתיות, כך שבכל רגע ורגע יוכל להתקדם בצורה מועילה למטרה.
“והעיקר להרבות בתפלה ולחזק הבטחון שיצליח השם יתברך אותך לזכות לתשובה שלמה. ולדעת איך להתדבק בו יתברך בקשר אחד לנצחיות. כי זהו העיקר, ובזה ניכר בין עובד הוי' ללא עבדו. ו”אל דמי לך, ואל תתן דמי לו”. עד שיסלח לכל חטאתיך ופשעך, ויקרבך אליו לעד ולנצח נצחים.”
“להרבות בתפלה ולחזק הביטחון שיצליח”, אלה לכאורה שני דברים סותרים. אבל באמת אין בכך סתירה. כי מה פירוש להרבות בתפילה? תפילה לא נקראת שאדם יושב ומתחנן, “תן לי! תן לי! תן לי!”, שהרי אם אומר כך, הוא בעצם אומר לבורא, “לא נתת לי! לא נתת לי! לא נתת לי!”. אלא תפילה היא פנייה ל”טוב ומיטיב לרעים ולטובים” הנצחי, הקבוע, השלם. ואם כן, התפילה היא רק בהבנה מדוע הוא נמצא במצב כזה, שהמצב מכוון כדי שיבנה את הכלי בעצמו. ואז לפי בקשת האדם, הוא יקבל מהבורא את הנחוץ לו לבניית הכלי.
יוצא שהאדם הוא שותף עם הבורא. שהבורא במכוון עשה בו את כל מיני החולשות האלה, חוסר ההבנות, ההסתרות, כדי שהוא יפנה אליו, היינו שיגלה רצון. והאדם פונה אל הבורא כמו אל מישהו שמטפל בו. כאילו היה לו שבר ברגל, והוא פונה לרופא שנותן לו מכשירים, ועצות ודוגמאות מה עליו לעשות, ומלמד אותו איך לעשות כדי לרפא את עצמו.
זאת אומרת, האדם כביכול לא צריך להיות פונה למשהו עליון. אלא מוטב לתאר אותו כשותף. כי הבורא יצר את האדם כך, שלפנות אליו אדם חייב לגלות רצון, ובזה שמגלה רצון, הבורא נותן לו מה שהוא דורש, ואז משתמש בזה כדי לתקן את עצמו, שמבקש מהבורא כוחות, ודוגמאות, ובהתאם לכך מתקדם. מכאן, שתפילתו של אדם היא בקשה לביצוע, בקשה למעשה. ומה שחסר לאדם בכל רגע, זה הוא יכול לקחת ממנו, וזה הבורא מוכן לתת בשמחה, כי לכך הוא מחכה. זאת תפילה.
ובביטחון שמה שחסר לו, אם מבקש דבר נכון שבאמת חסר לו - הוא מיד מקבל. בבקשות האלו אדם בונה את הכלים שלו. ואז אין בכך השפלה או חולשה, אלא הכל נעשה בהבנה, שבתפילה שלו הוא מפתח את עצמו על ידו ובעזרתו של הכוח העליון, הבורא, החבר, השותף. יחס כזה הוא יותר קרוב לדבקות, לחיבור, וממנו מגיעים לאהבה, ולא לאיזה פחד בהמי, שבתוכו שנאה יושבת.
“וצריך אתה להדבק בי באופן שהמקום לא יפריד בינינו, כי אמרו ז”ל: “הדבק לדהינא ואידהן” [ודבק למשוח שמן, ונמשח בעצמו] , שזהו עיקר גדול מפעולות הלמוד של הבעש”ט להזדווג בצדיקים. והלואי חכמת להבין זאת. ותאמין לי שמצדי אין שום מניעה וכובד, ואלמלא ידעתי שיש באפשרותי לעשות לכם יותר טובות בעודי עמכם בארץ ישראל ודאי לא הנחתי אתכם. ובאמת גם נסיעתי מכם היתה בדיוק לטובתכם.
יהודה ליב במהר”ש אשלאג”
ישנם מצבים בין הגדול, כדוגמת בעל הסולם, ובין התלמידים, שעל מנת לא לאפשר להם לזלזל בו, כי הזלזול הוא לרעתם, ועלול לגרום להם נזק, ומסתבר לפעמים שלא יכול להיות אחרת, כי קטנים הם, ולא מבינים, ולא מוקירים אותו, ויוצא כך, שהמקובל צריך לפרוש מהציבור, לפרוש מהתלמידים, ולהסתיר את עצמו. ובזה הוא מפתח בהם חסרונות, וגם מונע מהם זלזול, שמתוך קטנותם מתגלה בהם באופן טבעי.
מה פירוש להרגיע את הרצונות?
כל הרצונות שישנם במציאות, אלה הרצונות הפנימיים של האדם. הרצונות הגופניים והאנושיים שלו כאדם, שנקראים “לב”, והרצונות מהנקודה שבלב. ואדם צריך לעזוב הטיפול ברצונות של הלב, אלא רק בגלל שהם באים, הוא חייב לספק אותם במידת ההכרח, כדי שלא יפריעו לנקודה שבלב. וכל המרץ והכוח עליו להפנות להתפתחות הנקודה שבלב.
אם אסור לאדם לסגף את עצמו, איך הוא יודע לצמצם את עצמו?
אדם לעולם לא עושה צמצום, אלא הצמצום נעשה מאליו. אם המטרה חשובה, אז כל היתר מצטמצם מעצמו בהתאם למידת חשיבות המטרה. לכן אסור לאדם לשבת בשילוב ידיים, ולהסגר, שאז לא מתקדם בכלל, רק דואג חלילה וחס לא לעשות שום עברה. אלא הוא משתוקק למטרה, ורץ לקראתה, ומה שלעומתה נופל - נופל, כי אינו נחוץ למטרה. רק זאת צורת ההתקדמות.
אדם לא מתייחס לצמצום, ולא עושה צמצומים. חוכמת הקבלה אוסרת על עשיית סיגופים. אלא רק הלימוד בכוונה הנכונה, בהשתוקקות למטרה, מביא לו את האור שמסדר הכל, ומחזירו למוטב. כי מהיכן אדם יודע מה דרוש לו ומה לא? אם הוא מגביל את עצמו, אז הוא הולך נגד הרצון. אבל הרצון כל הזמן גודל, ועל פני הרצון הזה אדם צריך להתקדם, ללכת למעלה מהדעת. ולא שישב בתוך הדעת, ברגש ובשכל, וימית אותם. הרי כל העניין הוא ש”דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”. לכן כל ההשתוקקות וההתקדמות הן רק לקראת המטרה, ואת כל היתר עוזבים שיפרחו כמה שיפרחו.