שיחה 1, 08.09.05
תקציר : האדם הרוחני רואה רוחניות בכל, אפילו בעולם הגשמי. ואילו האדם שעדיין נמצא בגשמיות, גם מהרוחני קולט רק גשמיות. על האדם להכיר שעדיין אינו מרגיש שלמות במה שמקבל מהבורא, אך למרות זאת בעזרת כח היראה, יוכל לברך על הכל כאילו כבר נמצא בשלמות, ואם יצליח בכך יזכה לשמחה. לאדם קשה ליחס דברים רעים לבורא, שכן בכך הוא כמו גוזל מהבורא את הטרחה שטרח בעבורו. אך אם הוא מתחזק באמונה שכל מה שקורה תכנן הבורא עבורו, אז מתגלה לו הכל כמתנה מהבורא. השלמות היא בעבודה שאינה על מנת לקבל פרס, ומי שמתפלל עבור עצמו לא ישיג שלמות.
“ב”ה יום ט”ז מר-חשון תרפ”ז לאנדאן יע”א
כבוד ידידי מהר' ... נ”י לנצח
... בענין השואת ענינך לדרכי השתלשלות העולמות, אשר רוח חבריך אינה נוחה מזה, הוא משום שקבלו הימני שצריך מתחילה להבין העולמות העליונים, שכן הוא הסדר, מעילא לתתא [מלמעלה למטה] מתחילה, ואחר כך-מתתא לעילא [מלמטה למעלה] , כי מעין גשמי לא יולד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מגשם. ומעין רוחני יוצא רק תמונות רוחניות. ובכל מקום שנותן עיניו מתברך.
ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשואה ודמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב: “תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש”.”
קליטת המציאות תלויה בכלים של האדם. ואין למציאות דרגה, ממשות, תמונה, וישות משל עצמה, אלא כל אחד שמגלה את תמונת העולם ואת עצמו - בכלים שלו מגלה את המציאות. ואין הבדל בין גשמיות לרוחניות, שצריך לחצות גבול, כמו גבול בין מדיני, או כמו “גובה טיסה” שצריך לצלוח. אלא הכל תלוי בגובה ובגבול שנמצאים בתוך כלי הקליטה שבאדם. שאם בכלי הקליטה שלו הוא עובר מחסום, שהכלים שלו מקבלים תכונות חדשות, אז משתנה תמונת העולם, ובהתאם לכך משתנה היחס שלו למציאות שבה הוא נמצא. ונמצא, ש”מעין גשמי” יילד גשמיות, ו”מעין רוחני” יילד רוחניות כלפי אותו האדם.
“מה שאתה דורש הימני, לחזור ולשנות לך ענין היחודים, כי לא זכית לקבלם מפי סופרים, אתמהא, איך תקבלם מפי ספרים.” מפני ש”עניין הייחודים” הוא מה שאדם מרגיש בשעה שמגיע לאיזו רמת השתוות הצורה עם הבורא. ומתוך אותה השתוות הצורה, מתוך הייחוד שלו עם הבורא, הוא מרגיש אותם הייחודים, שהם מידות גילוי הבורא לנברא. והיות שזו תוצאה מהייחוד שנעשה בכלי המשותף, איך אפשר ללמד זה למישהו? אלא כל אחד ואחד מרגיש אותם בכלים שלו. כמו שבעל הסולם כותב ב”שיר”: “וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר!”, שפירושו, ומה שאתם תראו, תראו אתם, ולא אף אחד אחר. כי חוכמת הקבלה מתגלה רק בכלים האישיים של אדם.
ויכולים שני אנשים לשבת סביב אותו שולחן, האחד נמצא בגילוי אין סוף, עולם האצילות, או בעולמות דפרודא, והשני נמצא בעולם הזה. וכפי שמדורגת כל השגה, גם בעולם הזה ישנן חמש דרגות הרגשה שבהן אדם מקבל את המציאות, בהתאם לאלו שישנן בעולם הרוחני, שכל עולם ועולם כלול מחמש דרגות. ומכאן, שהכל הוא רק כלפי אדם. לכן הדרישה לגלות ולפתוח, היא דרישה שאינה נכונה, כי אדם צריך לדרוש מעצמו רמת התיקון שלפיה יתגלה לו.
“ראיתי המשלים והמליצות שלך, המתחילים: “אשא משלי ואומר, דברים המדודים בעומר”. אמנם, מדדת דבריך בעומר, אך התאמץ עוד לברך ברכת העומר: כי “העומר עשירית האיפה הוא”. איפה, הוא לשון תמהון לבב גדול, כמו שכתבת: “איפה הוא הצד צודק. ועשירית הוא מלשון אסורות”. כי יש אם למסורת [יש שיטת הדרש] , ויש אם למקרא כנודע [יש שיטת הכתוב כמו שהוא] , והוא ע”ד: “מלך אסור ברהטים”.
וענין המדה הזאת תורה, אשר בכוח האמונה והבטחון, גם התמהון לבב נאסר, כלומר, שלא נשאר אפילו רושם של תמהון, אשר זהו שעור העומר. אבל צריכים לברך, וזה לא מצאתי במכתבך.” השתוות הצורה, שכפי מידתה מרגישים את מציאות הבורא בעולם, ואת העולם האמיתי, באה מתוך זה שאדם משתמש בכל מה שבא אליו לתיקון הכלים. תחילה בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן בשכר ועונש, ואהבה. ורק כך מגיעים לייחודים עליהם שואל התלמיד.
כי הייחודים הם תוצאה מהתעלות האדם מעל החומר שלו. וההתעלות נמדדת במידת ההצדקה של הטוב ומיטיב שאינו משתנה, וכמו בעולם אין סוף נמצא גם בעולמנו. אלא שמתגלה רק לפי מידת הכלים, לפי השתוות הצורה. ולכן אין לאדם שום פעולות אחרות לעשות, מלבד פעולה אחת: להצדיק פעולות הבורא כלפיו, בכל מקום ובכל מקרה שעובר עליו. ובזה האדם, באותו מקום שנמצא, מחזיר את עצמו לאין סוף, ורק בצורה כזאת הוא מגיע לייחודים.
“איתא: “בוצע ברך נאץ ה'“. פירוש, כי “תפלה עשתה מחצה”. ודרך כל המתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת המחצה. כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז”ל שלא לעבוד ע”מ לקבל פרס, אלא לשלמות, והוא סוד נשגב, לא יבין אותו אלא מי שאין לו שום אתערותא בעד עצמותו.”
עניין “תפילה עשתה מחצה” הוא מאוד מיוחד. לבקש אפשר, במידה שאדם נמצא בקרבה לבורא. הבורא הוא שלם, והאדם בזמן הבקשה הכרח שיהיה שלם. אבל איך יכול להיות שלם ומבקש? רק אם מבקש לא על חשבון עצמו, אלא להוסיף לעצמו מידת ההשפעה. זאת הבקשה היחידה שמתקבלת מתחתון לעליון, שרוצה להיות בשלמותו של הבורא. אם אדם נמצא בשלמות של הנברא, אז מבקש השלמת הכלי, המתקת הכלי, כי מבין שאינו מסוגל להיות המשפיע, ומבקש השפעה. וזה נקרא שאדם מרגיש את עצמו כמחצה מהבורא, ורוצה להשלים את עצמו.
אבל אם התפילה אינה לתכונת ההשפעה, אז רחוקים הם בורא ונברא במרחב הרוחני, ושום בקשה אי אפשר לה לבוא מתחתון לעליון.
“על כן אמרו חז”ל: “בעל הבית בוצע ואורח מברך”.” שהכל בעל הבית נותן, וזה בא לברכה באדם, והאדם מברך על מה שניתן לו, ומבין בזה כמה עוד עליו להשלים כדי להיות בדרגת בעל הבית. אבל הברכה שחייב אדם לתת על כל רגע מתוך שהרגע בא מהנהגת הבורא, היא הכרחית כדי להגיע לתפילה.
“דהיינו, אסור לו לשקר בעצמו, שבעל הבית נותן לו שלמות, אלא עליו להרגיש האמת כמו שהיא, בדיוק נמרץ. ועל כן אמרו: “בעל הבית בוצע”. ואף על פי כן אורח צריך לברך. “אורח”, הוא מלשון והריחו ביראת השם, וכיון שמקבל מה שבעל הבית נותן לו בבציעה, כמו שהיתה על צד השלימות, ממילא נמצא “מברך”. ושעור מדת ברכתו, כפי שעור שמחתו במתנה, והוא אפשרי לו, רק בכוח והריחו ביראת השם.” השמחה שיש לאדם בכל מצב ומצב, מעידה שבהחלט מברך את הבורא, על כל מה שבוצע לו.
“וזה שאמרו ז”ל: “הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש חלה כיצד מברך?” כי אסור לברך על שלל גניבה. “אין זה מברך, אלא “מנאץ”. והוא עמוק עמוק. כי הגוזל אינו נותן תודה לנגזל, כי הנגזל לא נתן לו כלום. אלא לקח ממנו על כרחו, שלא בטובתו.”
הברכה והשמחה מצד האדם על כך שמקבל מהבורא, אפשר שיבואו רק בתנאי שהוא מרגיש שהבורא הוא שנתן לו, ושהוא קיבל את הנתינה, ושהקבלה הזאת נמצאת בו כברכה מהבורא, וכתוצאה מכך יש לו ברכה להנותן. ואמנם שנמצאים הם כנותן ומקבל, יש לו שמחה שהוא מודה לבורא, ומבין, ומשיג את הנותן יחד עם המתנה.
“וענין הבציעה והפרס שמגיע לאדם, הכל מכוח עוון ראשון ר”ל, כי “עבירה גוררת עבירה”. “בתחילה דומה לחוט של בוכיא [קור של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה [חבלים עבים של עגלה] “.”
אם מתחילים לגנוב, אז בתחילה גונבים פרוטה, אחר כך עשר פרוטות, ואחר כך מאה פרוטות. זאת אומרת, יש איזו מידה שהאדם עוד רואה את הגבול, עד שמתחיל להרחיב את שיעורו, ומפסיק להרגיש, כדבר הכתוב: “עבר ושנה נעשה לו כהיתר”. ואז בכל פעם שמרחיב מידות הגניבה שלו, כבר אינו מרגיש בזה, עד שנעשה “כעבותות העגלה”, ומאבד את הרגישות היכן הוא נמצא כלפי האלוקות.
“והכל הולך בתר [אחר] ההתחלה. והבן.”
ורק היראה יכולה לשמור את האדם מהגניבה, או לשמור ברמת הגניבה שנמצא, שלא ירחיב אותה. ומפני שהרצון לקבל שלנו בוער, ומשתנה, וגודל ללא הרף, לכן צריכים אנו להיות מאוד נזהרים שמא אותה הגניבה הקטנה שהיתה קודם, תמשיך להיראות לנו קטנה באותה מידה, אבל מחמת הרצון לקבל שגדל, היא תהפוך גניבה גדולה.
כי אם אדם לא משתפר ומתקדם, ועל ידי היראה כל הזמן מצמצם את מידות הגניבה שלו, אז הוא בהכרח מרחיב את גבולות הגניבה. מפני שהרצון לקבל כל הזמן הולך וגודל, ובעל כורחו אדם בכל רגע נמצא ברצון לקבל יותר גדול, בעביות יותר גדולה, בעבותות יותר גדולים, היינו בחוסר רגישות שנעשה יותר ויותר גדול. וזה עליו להביא בחשבון.
כי הזמן שעובר עושה בנו הדרדרות והתרחקות, ולאדם שלא עושה כלום הכל נראה כתמול שלשום. ואמנם שקצת התרשל בלימודים, וקצת נעדר מהקבוצה, אז אולי לא רכש כמה דברים נוספים, אבל בטח הוא נשאר כמו לפני כמה ימים. אלא שזה לא יתכן, מפני שהרצון לקבל שלו כל הזמן משתנה וגודל, והוא אז מידרדר. לכן מי שלא נמצא בעבודה בלתי פוסקת, בהתאם לאגו שבצורה בלתי פוסקת גודל בו, הוא בהכרח נמצא בהידרדרות. ובזה הזמן הוא הפקטור (מניע) ההכרחי שעובד, ש”הזמן עושה את שלו”.
“ועל כן, אף על-גב, שמאמין שכל החסרונות והבציעות, יד ה' פעל כל זאת, מכל מקום, על עוון הראשון לא יוכל לחשוב כזאת, כי ודאי “מפי עליון לא תצא הרעות” ודו”ק. ונמצא ודאי גזלן אמיתי בזה, כמו שזה חטף מה' שלא בטובתו. והבן. ו”עץ הדעת חטה היתה”, כנודע, וז”ש: “הגוזל סאה חטים”, “סאה” ע”ש “בסאסאה בשלחה תריבנה”. חטים, היינו עוון ראשון, ואם כן, אע”ג שטחנה ואפאה כלומר, שנעשו “לעבותות העגלה”, ואחר כך יפריש ממנה חלה, והוא מלשון חולין, “כולו לה'“, שרומז על הרוממות והפרשה למעלה מהדעת, אין זה “מברך”, אלא “מנאץ”. כי היא “מצוה הבאה בעבירה”. דאי לאו העוון הראשון. לא היתה המצוה הגדולה הזו. והבן.” כי מלכתחילה המצוה הזאת באה מתוך הגניבה. ואמנם שאחרי הגניבה השתדל, ותיקן כביכול, בכל זאת מפני שהעוון הראשון לא תוקן, לכן זאת עבירה גדולה, במקום מצווה גדולה.
“וכל זה מפני שגזלן הוא, ואינו מתבונן שצדיק חונן ונותן,”
דומה הדבר למה שמופיע במשלים אחרים של בעל הסולם, על האדם שמשתמש בתורה כסם החיים או כסם המוות. אם הכיוון שלו בתורה אינו הנכון, אז לא מבין זאת, ויורד לסם המוות, כך שגם אינו מרגיש עד כמה הוא לא מבין, ועד כמה הוא נמצא בכיוון ההפוך. היינו, נראה לו שהוא צדיק, ושהכל בסדר, ושמגיע לו רווח גדול, אבל זה הכל מפני שמלכתחילה תפס כיוון מוטעה.
ואמנם שלאחר מכן עשה כביכול דברים נכונים, כמו שמסביר בעל הסולם (באגרת דף ס”ד), אם אדם טועה בכיוון, ואחר כך ממשיך כביכול ישר, אז הכיוון כבר אינו הנכון, וככל שמתקדם בדרכו, כך הולך ומתרחק מהמטרה. והכל מפני שלא תוקן העוון הראשון, זאת אומרת, שהקשר עם הבורא לא נעשה לו מלכתחילה כמטרה ההכרחית, ש”ישראל אורייתא קוב”ה חד הוא”. ואז אמנם שהאדם נמצא בתוך החברה שלו, ומבטל את עצמו כלפיה, ומשתמש באמצעי הזה ככיוון, כמדד לשמחה, וכביכול מתקדם בלימוד, ובכל המעשים הטובים האחרים שעושה, אבל כבר אין בכך להועיל לו.
“ועל כן אינו מברך בכל לבו, ואינו עושה “תשובה מאהבה”,” אבל הבעיה שאינו מרגיש שנמצא בטעות. “שאז היו “זדונות נעשו לו כזכויות”.” אילו הגיע לתיקון הכללי. “והיה מכיר בסאה חטים, שמתנת ה' היא, ולאו כוחו ועוצם ידו.
“על כן אמרו ז”ל: “בעל הבית בוצע” ולא “אורח”. דהיינו, גם הסאה חטים, מתנת ה', “לשמרי בריתו ולזכרי פקודיו לעשותם”. וכשהאורח מתחזק להאמין, שכל מה שטרח בעה”ב לא טרח אלא בשבילו, אז מברכהו בכל לבו, ונמצא שזו הבציעה עצמה, היא באמת דבר שלם, אחרי ברכת ה' מעילא לתתא [ברכת ה' ממעלה למטה] .
אבל מתחילה צריך להתחזק מעין ברכותיו מתתא לעילא. והיינו שנקרא אורח שאפשר לו להתחזק ולהתאמץ בכוח הריח, בסו”ה: “והריחו ביראת ה'“. ובסו”ה: “גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית”. זאת אומרת, שעוון הראשון נשרש בגופו מכח אביו ואמו, ועל כן נעשה האדם גזלן, בזה שאומר שעצמו הוא כנ”ל, ולא מתנת ה', ועל כן נקרא גוזל אביו ואמו, ועוד מוסיף חטא על פשע, כי אומר אין פשע. כלומר שגם המצוה מתחבבת להשחית ח”ו. ודע לחכימא ברמיזא.”
אדם צריך לקבל את כל הרע שבתוכו כ”כביכול רע”, שזהו רק “עזר כנגדו” שנמצא בו מפני שהבורא סידר לו כך, כדי שיוכל להיות עצמאי. ומתוך העצמאות, שמסוגל מתוך הטבע שלו לעמוד מול הבורא, אז יוכל לבוא להצדיק אותו, וכעצמאי להיות דומה לו, ולראות בכל העוון הראשון הגדול הזה, ברכת ה'. שלא חייב לתקן את העוון הזה, אלא דווקא בזכותו לבנות את עצמו כעצמאי והמשפיע.
“וזה סוד “ברכת העומר”. שצריך להרגיש “מתנת ה'“,” שמלכתחילה זו מתנה שבאה לאדם כהטבע שלו הרע, כביכול.
“גם בסאה החטים. והיינו, בכוח הריח כנ”ל, ואז שמחתו שלמה בכל עבודתו, ובזה חוזר הפרס להיות שלמה. ויודע ה' דרך צדיקים.
יהודה ליב במהר”ש נ”י”
הצדיקים שמחים בהתגלות הרשעים בהם, כי מבינים עד כמה התכונות האלו הן הכרחיות וטובות, שהן האחוריים של הבורא, והם יהפכו אותן ל”פנים”. הם כביכול יסובבו את הבורא כלפיהם, מאחור לפנים, בזה שיתקנו את היחס שלהם לאחוריים האלה כמו אל פנים. ואז יראו שאין אלו אחוריים, אלא פנים. כמו שכותב בעל הסולם, “דומה דודי לצבי”, שאין אחוריים, יש פנים בלבד, ורק האדם ביחס שלו רואה כך או אחרת. ובזה “יודע ה' דרך צדיקים”, כי מי שמצדיק את כל הבריאה מתחילתה, ורואה בה רק את ההשפעה הטובה, הטוב ומיטיב מלכתחילה, במחשבה בלתי משתנה לנבראים, בזה יתברך האדם. שרואה עד כמה הבורא, אורו, יחסו לנבראים, קבוע וקיים לעד.
והשינויים שיש באדם גם הם אינם שינויים, אלא הם קבועים. טבע האדם הוא קבוע וקיים. ורק היחס, היינו הכוונה, שאדם צריך להתקין על הקשר שיש בינו לבין הבורא, היא שמשתנה, ותלויה באדם. הטבע שלנו והטבע של הבורא מתראים לנו לא נכון, בגלל הכוונה הלא נכונה שלנו בלבד. מצד הבורא הטבע טוב, ומצד האדם הטבע טוב. אבל מפני שאנחנו תוצאה משבירת הכלים, ובשבירת הכלים התקלקלה הכוונה, שהיא הקשר בינינו, ולכן זה נראה לנו ההפוך.
חסרות המילים להסביר מה שהמקובלים אומרים תמיד, שהרצונות אינם צריכים תיקון, אלא רק הכוונות, כי השבירה הייתה בכוונות. שהבורא ברא את האדם, כדברי הכתוב, “אשר האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים” (קהלת ז, כט). החשבונות הם שנעשו רבים, היינו, לא לכיוון אחד, לא לייחוד. ואותם צריכים לתקן. אבל באמת, רק כלפינו זה כך מתגלה בערפול שלנו, בכוונות שלנו. אלא הטבע שלנו הוא כטבע הבורא. ורק החשבונות, חשבונות רבים, אותם לתקן.