שיחה 1, 13.09.05
תקציר : ההולך בדרך הרוחנית נחלש ברגע האחרון וחוזר לאחוריו, כך קורה שוב ושוב, ודלת הכניסה אל הרוחניות מושגת רק באמצעות אמונה שלמה, היינו הכוח לשמוע בקול חכמים.
בעל הסולם מביא משל מאלף אודות מלך שרצה להיטיב לבני מדינתו, ומידת ההטבה שלו תלויה באהבתם אליו והכרת מעלתו. לכן הזמין את כולם לשנה לעבוד בהיכלו והסתתר, ונדמה היה שאין משגיחים על העבודה. בתום שנה ערך המלך סעודה גדולה, ואלו שעבדוהו באמת טעמו בסעודה אין-ספור טעמים שמעודם לא השיגו, ואלו שלא הבינו מעלת המלך טעמו טעם מר וגידפו וביזו אותו.
“ב”ה כסלו תרפ”ז לונדון
כבוד ידי”נ ... מוה”ר נ”י לנצח
מכתבך האחרון מיום ה' כסלו השגתי לנכון, ועל פליאתך ממיעוט מכתבי, אומר לך שטרדותי רבו מאד, ע”כ אשא תפילה לה' שיגמור בעדי.” הפעם רואים אחרת, שדווקא בעל הסולם לא היה יכול לכתוב הביתה, לתלמיד.
“אני מתפלא למה לא פרשת את מכתבי ששלחתי לידידינו נ”י, בענין “בעל הבית בוצע ואורח מברך”. כי כתב לי שאינו מבין בו.” אין זו הפעם הראשונה שמציין בעל הסולם במכתביו, כי מה שכותב לאחד, נכתב עבור כולם. ושואל את התלמיד, אז למה לא עיינת בו מספיק?
“וכמדומה לי שנלאית נשוא את הגעגועים לזכות לעול תורה ומצוות לסיבת פגעי הזמן.
ומה אוכל לומר לך מרחוק, בעת שלא תוכל לשמוע את קולי, גם דבורי, זולת להסתכל באותיות מתות יבשות, עד להפיח בהם רוח חיים, אשר לזה צריכים יגיעה, וליגיעה צריכים זמן מרווח לדעתך.”
המקובל כותב מדרגת השגתו, וההשגה הזו הוא מבטא באותיות. האותיות הם קודים, סימנים, לאותם הרגשות וההשגות שהוא חווה. שלמקובל מובן מה מסמלים כל אות, כל צירופי האותיות, וכל צירופי מילים, שבעבורו הם ביטויים של הרגש והשכל האלוקי שהשיג. ולא שהוא מעביר בהם איזשהם צלילים שאנחנו שומעים בעולם הזה, או מילים שאנחנו קוראים בעולם הזה. האותיות אצלו אינן במובן של עולמנו, אלא האותיות הן חותמות מהמצבים שהוא עובר. ובאותם הסימנים המהווים קודים למצבים הרוחניים, טמון כלי ואור, וסיבה, והדרך להשגת המצב, והתוצאה ממנו. הכל בתוך אותן האותיות.
לימוד כזה מפי המקובל נקרא “פה אל פה”. אבל בינתיים, אומר בעל הסולם, הן בשבילך אותיות יבשות ומתות, שאינך מרגיש את הפנימיות מה שאני מוסר לך, אלא מסתכל בחיצוניות. שבכלל לא לחיצוניות כוונתי, אלא מאין ברירה, הצורה החיצונית היא המקשרת בינינו כעת. ואם תגיע לכמות ואיכות מספקת של היגיעה, אז תשיג מה שטמון בפנימיות כתביי.
“כתוב: “פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון, על שולי המעיל סביב. וכו'. ונשמע קולו בבואו אל הקודש וכו'“.
הנה סוד האפוד, מלשון אי' פה'ד'. כי במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד.” אין דלת, אלא יש פתח. ו”באמונה שלימה” יש כביכול דלת, אבל הדלת היא מה שהאדם מתאר לעצמו, והפתח הוא מה שנעשה לפניו.
“וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד', נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך, בהסגל, ובעבודה, ע”ד שאומנים את הילד הקטן, המונח כאבן שאין לו הופכים, זולת האומן הזה [המחנך הזה] המגדל אותו.”
הכל תלוי בתחתון. עליו להכין את הכלים, כמו הילד שמכין את הכלים, ובהתאם להם מרגיש את העולם. אולם ודאי שאינו יכול להכין את הכלים לבדו, אלא הוא צריך למחנכים, ולהקשבה מצד עצמו, שאצלו הדחף והרצון ליגע בזה הוא מצד הטבע. ואילו אנחנו צריכים לתת דחף ורצון ליגע מעצמנו, במקום הטבע. זה כל ההבדל בין הדרך הטבעית, לדרך שמשיגים רוחניות.
את הרצון לרוחניות אדם צריך להשיג מתוך הסביבה, ובכך היא כל היגיעה. וכל יתר הדברים שיעבור בדרך, יהיו גם הם באותה הצורה הטבעית שבה אנו גדלים בעולם הזה. רק שהם יהיו בהקדם השגת הרצון מעצמנו, בהכרתנו. ולהשיג האמונה הזאת, אומר בעל הסולם, זו כל עבודתנו.
“המגדל אותו. ועל-כן נקראת כללות העבודה הזאת בלשון “מעיל”. להיותו בגד חיצוני, והיותו ב”למעלה” משכל האנושי, ושבו שילוב ע”ד שולי הכלי, ששם מקום קבוץ השמרים והזוהמא.” הכלים, היכן שיש קשר בינינו לחיצוניות, זה אנו צריכים לתקן. “דהנה במשך ימי האומנות [החינוך] הוא בבחינת הולך ושוב, ככל דמהדרי אפתחא [ככול המחפשים אחרי פתח] , וברגע האחרון של ההליכה, כשנמצא קרוב לפתח, אז דוקא, נלאה, וחוזר לאחוריו. הליכה הזו נקראת “זהב”, מלשון “זה הב”, כמוש”כ הזוה”ק, כי ההליכה נעשית בכוח ההשתוקקות והגעגועים, לדביקותו ית', ומיחל ומתהלל, זה הב זה הב.
ונקרא “פעמון”, משום שאין לו כוח לפתוח, וחוזר לאחוריו,” כלומר יש כוח המושך וכוח הדוחה המתעוררים באדם, “וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב, פעם אחר פעם, באהדורא אפתחא [בלחפש אחרי פתח] .” כי שוב ושוב הוא מחפש אחר הפתח. כאילו רואה אותו, וברגע שנמצא לקראת הפתח ממש, חוזר אחורנית. ומה זה שמפריע לו - הדלת או הפתח? הפתח עדין לא נפתח, אבל יש לו כבר מעין סימן, והוא זה שכביכול דוחה אותו אחורנית.
“ונקרא “רמון”, כי רוממות הלמעלה משכל מקיפו סביב. ועל-כן שוב נקרא “רמון”, דאם לא כן, היה ח”ו נופל לגמרי.” כי כתוב פעמיים “רימון”. “וברבות הימים מתקבצת זוהמא וחרדה גדולה, בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון, והן מבחינת הרמון (המתקבצת) מסביב האי” פו” ד”, שאין לו קצה...” שזה יהיה פו” ד”. “ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, הוא, משום שצריך להמציא הקול לדבורים, שיתגלה פה ד' בבואו אל הקודש, כמו”ש “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”.”
רק מההליכות האלו, הלוך ושוב בפעם אחר פעם, האדם שלא עוזב, ונמרץ בכל זאת למטרה, מתגלה לו לחץ, נחיצות, “פה דלת” [פה ד']. ואז:
“צא ולמד, מאותיות דהאי עלמא [מאותיות העולם הזה] , דאין קול אלא בחרדה [בתזוזה] , כמורגש בנימין של הכינור [במיתרי הכינור] , כי עקב תוקפו של התמשכות הנימין, יש שם חרדה באויר, שהוא הוא הקול, ולא זולת, ועל דרך זה, יש בכל אוזן אנושי, מין עקומא דאודנין [חלק נוקשה באוזן] , שנקרא תוף, בלשון הרופאים, אשר מתוך שפה חבירו מכה באויר, באים ניצוצי אויר המוכים, על אוזן האדם, דוחפים ביותר, על-כן הם מכים על התוף שבאוזן, והתוף נחרד מכל הכאה בצורה אחרת. ובזה נמצאים כל מעלת מובחר היצורים, מין המדבר, שבזכות זה, “כל שתה תחת רגליו”.”
החושים שלנו בנויים כך, שמצד אחד יש רצון לקלוט, ומצד שני ישנה הדחייה. קצווי העצבים מוכנים לתפוס כל דבר שבא עימם במגע, לפי השתוות הצורה בגלים. אבל הקליטה עצמה נעשית על ידי דחייה עד לידי התנגשות. שכך אנו בנויים כהעתקה מהחושים הרוחניים.
מה מובחר מבחינת מין המדבר?
המדבר יכול להחליף את האותיות לאותיות פנימיות. במקום לשמוע קול בלבד, הוא יכול לפענח את הקול לסימנים הפנימיים העליונים. שפה יש לכל חי, שפה יש לצמחים, ואפילו ישנה שפה בין צמחים לזבובים או לדבורים. אבל שפה שבנוסף לחיצוניות יש בה פנימיות, היינו יש בה גם הרגשה ושכל, ומבוא למצב עליון מכפי שנמצאים בו המשיג והשפה, זה יש רק לאדם. שאם אינו משתמש ביכולת הזאת, אז נמצא בדרגת הבהמה, אומנם שהוא האדם.
השפה האנושית המדוברת, שבה אנו מתבטאים, וכן כל הסימנים שאנו מחליפים בינינו, זה הכל בדרגת החי ולא בדרגת המדבר. גם לבהמות ולחיות יש סימנים משלהם, כדוגמה: הותרת חלקי צואה בשטח. זו שפה שהם מבינים, ודי בה כדי שיתקשרו ביניהם, וידעו אחד על משנהו. אלא שבאותה רמה נמצאת השפה המילולית בין בני האדם, שמביעה את המצבים שלנו בלבד. אומנם היא משוכללת יותר משפת החי, אבל גם בין הדולפינים יש שפה עשירה מאוד, וגם ציפורים אומרות דברים שרק היום המדע מתחיל לגלות.
אלא שבעל הסולם מתכוון לשפה כזו, שבתוך החיצוניות יש לאדם עולם פנימי שהוא מוסר לזולת, ומוסר לו אותו ככלים. לא שבכך הוא מעורר את השני, וזה איכשהו הולך ומשיג. אלא בתוך השפה האדם השני משיג, אם יכול, את המדרגה העליונה שהמקובל מוסר לו. זאת אומרת, שפה היא לא רק דיבור, אלא אם מקובל מדבר אל מישהו, בתוך השפה הוא מוסר לו הכל, מלבד המסך.
הוא מוסר לו את כל ההכנות שעליו לעבור. ואם יעשה אותן ההכנות, ויבנה מסך, אז על ידו הוא יראה את אותה המדרגה, אותו המצב הרוחני הנעלה שמוסר לו המקובל, ושאליו הוא רוצה שיגיע. יוצא ששפת המקובלים היא עולם בתוך לבוש חיצון, הנמסר מאחד לשני בשפה הנקראת “שפת הקודש”. שאם אדם מגיע ל”קודש”, היינו למידת השפעה כמו זו של המוסר, אז הוא פותח את השפה, וזו נקראת “שפת העליונים”.
בעל הסולם כתב את האגרת האחרונה בספר (עמוד קע”ה) בארמית, ושם הוא מדבר על אותה שפת העליונים. ומסביר איך נמסר הלימוד מפה אל פה, ומה נקרא “פה אל פה”, ו”פה אל אוזן”. שאין המדובר בחיצוניות, איך אחד שומע את השפה, או איך אחד רואה את האותיות, אלא מדובר בפנימיות המושגים.
“וז”ש “וגילו ברעדה”, ודרשו ז”ל: “במקום גילה שם תהא רעדה”. והלשון קשה, דהיה להם לתפוס לשון קצרה, “הגילה והרעדה יהיו ביחד”, אלא יורנו, אשר הגילה לא היתה לה מקום בלעדי הרעדה. וזה שאמרו: בו במקום שצריך להמצא גילה ושמחה, דרך שם מציאות הרעדה, שהוא מקום גילה.
גם תוכל לנסות זאת, בזוג [פעמון] המקשקש על הברזל [על הענבל] בגיגית [בדופן הפעמון] , ומשמיע קול. אבל אם תשים ידך על הגיגית, מיד יחלש הקול, וזאת מפני שהקול היוצא מהגיגית, הוא בחינת הרעדה של הגיגית, ועל ידי הכאת הזוג ושימת ידך, אתה מחזק את הגיגית, וממעיט את הרעדה, וממילא נחלש הקול.”
בעיקר בכלי מיתר כדוגמת כינור, ניכר עד כמה לא המיתרים הם החשובים, אלא צורת הכלי הפנימית, תיבת התהודה. כי במידת הרעדה שהיא נותנת, הכלי מחזיר קול מבפנים, ובזה נמדדת איכותו של הכלי. וזה דומה למנגנון של האדם, איך שאנחנו יוצאים. ומכאן כל ההבדל בין גיטרה חשמלית שהיא מלאכותית, לבין הכלי האמיתי שהוא טבעי. הכל תלוי בחרדה הפנימית.
“והנך רואה את הקולות, אשר הקול והחרדה דבר אחד הוא. אבל לא כל הקולות ראוים לנעימות, שהוא באיכות צורת הקודם [הגורם] , דהיינו החרדה, למשל: קול רעם מפחיד ולא ינעם לאוזן האדם, מפני שהחרדה תופסת שיעור גדול בכוח המכה, וגם כן מדה של זמן ארוך יותר מדאי, ואפילו כוח המכה היה קטן, היה גם כן, צורם לאוזן, מפני תפיסת זמן מרובה. אבל קול כינור ערב לאוזן השומע, להיותו משוער בכוח המכה, והיותו משוער בתכלית הדקדוק באריכות זמן, והמאריך בתפיסת זמן אפילו חלק מס”ד מדקה, יקלקל הנעימות.”
הקול צריך להיות מותאם לכלי השומע, בכמות ובאיכות, בעוצמה ובאריכות, לפי כל הנתונים שנמצאים בתכונת המקבל. כמו כן המשפיע חייב להיות מותאם לצורך המקבל.
“ומכל שכן להבין את הקולות לדבר ה', כי יקר הוא, ודאי צריכים דקדוק גדול, בכוח המכה, המחולק על שבע מדרגות. ומכל שכן בתפיסת זמן, שלא לקלקל חלק ס”ד מדקה, כי שם רגל גאוה נמצא, כמ”ש: “ותשם בס”ד רגלי”, ואז תדע שכל המלאכים עולים בשיר, ובמקום גילה הוקדם הרעדה, ועל כן לא כל החרדות טובות, אלא החרד לדבר ה', מקבץ כל החרדות למקום והקדם הגילה, וה”ס “יקוו המים וכו' אל מקום אחד”, לא זולת ח”ו.”
צריכים לכוון את הכלי, כמו שעושים בלימוד הקבלה, ולפי הכלי שגם האוזן תהיה מכוונת. שלא מן הסתם אנו שומעים את כל הצלילים, וכל הצלילים בשבילנו נעימים. אלא הרגשת הנועם הזו ברובה באה מתוך חינוך, הרגל, תרבות, מתוך הבנה מי הוא המשמיע, ומה הוא משמיע, מה הקשר שלנו למשמיע, ובעבור מה, ועל מה אנחנו שומעים. לכן יכולים אלה להיות צלילים נוראיים, אבל זה התינוק שלי משמיע אותם, אז אני שמח. ויכולים להיות צלילים שכדי לרדת לעומקם נדרש מאדם ללמוד עשרות שנים, ורק אז יעריך אותם במשהו.
זאת אומרת, ההתאמה בין המקבל והנותן היא הכרחית. וחובה שתתרחש ההתאמה בצורה טבעית, אמיתית, בין תכונותיהם המקוריות של הנותן והמקבל. מכאן שהמקובל הוא מי שכייל את הכלי שלו, סידר אותו, ותיקן אותו, ש”ינגן” בצורה טבעית, כך שהצלילים שמשמיע בעת דיבורו, יהיו בהתאם לבורא. ועל התחתון לעשות צעד קדימה, לשמוע אותם הצלילים. כמו כן נדרש ממנו להגיע למדרגה טבעית משלו.
אנחנו רואים זאת בחוקי המוזיקה שהאדם מגלה, שהם ברובם עדין מאוד מעורפלים. אבל האומנים שבונים את הכלים יודעים עד כמה הכלי הוא מלא חוכמה, כמה חשבונות ומתמטיקה יש בתוכו, ומאחורי הרגש שהוא מביא לידי ביטוי עומד שכל. כי הכלי מפיק צלילים בהתאם לנוסחאות שביחסים בין חלקי הכלי, שתפקידם לבטא את הרעדה מתוך הכלי, ממה וממי שממלא אותו. הכלי בתגובה שלו מוסר את השוכן בו, האור, הנותן. ורק לפי המדד הזה אנחנו מוקירים את הכלי.
הכלי עבורנו הוא כאמצעי ביטוי מהדרגה המופשטת שאותה אנחנו לא יכולים לתפוס, נניח הבורא, וכשם שהכלי מביא לנו רגש מופשט באיזה לבוש, כך המקובל מביא לדרגתנו משהו מן המוכן. הוא המתאם בינינו ובין הלגמרי מופשט מאיתנו. אבל באמת, כוונתו של הכלי היא לגלות את המופשט שבו. לכן בתוך כל כלי וכלי טמונה חוכמה אדירה, איך לבנות אותו, שהבנייה היא גם בהתאם לכל אחד מסוגי שבעים העמים, שלכל עם הכלי המיוחד לו. בעולם הזה אנחנו רואים ומרגישים עד כמה שונים הכלים זה מזה, אבל למרות כל ההבדלים הללו, שמצביעים על הנשמה בשורשו של כל ביטוי וביטוי כזה, כל אחד מאיתנו הוא כלי שנועד רק לבטא את מילוי הנשמה.