שיחה 2, 14.09.05
דיברנו עד כה על בניית הכלי מצד האדם. היות שברוחניות אין לנו כלים מלכתחילה, אלא נמצאים אנו בחמישה חושים שבעזרתם מרגישים איזו מציאות שהחושים מציירים לנו בתוכם. וההתפעלות מחמשת החושים יחד עם הרשימות המתעוררות בנו על פני אור העליון המופשט הקבוע שנמצא מחוצה לנו, מהווים תמונות לעינינו. ונמצא שתמונת העולם מובאת לנו מהרשימות, מההתרשמויות מהנתונים הפנימיים שלנו. אנו עצמנו מקרינים מתוכנו את הסרט של המציאות, ואותו אנחנו מרגישים. כך אנו חיים ומתקיימים בזה שמתראה לנו עולם המדומה, ובו אנחנו נמצאים.
אמנם לגלות את התמונה הזו ניתן, רק אם נצא ממנה החוצה, ונביט בה מהצד. אבל התפיסה הזו היא הגיונית, ונתמכת כיום על ידי המדע, שמוכן להסכים לה, מפני שהאדם מצד התפתחותו הגיע ליכולת להבין את המושגים היחסיים האלה. כעת רק חסר לו החוש השישי, שהחוש הזה נמצא באדם בחזקת “נקודה”, ואותה הוא מפתח. ובעל הסולם מתאר בעיקר בספר “פרי חכם אגרות קודש”, איך לעשות זאת. שאם אדם מפתח את החוש השישי, אז ברגע שמגיע לדרגת פתיחות מסוימת של החוש, הוא מתחיל להרגיש בו מציאות שנקראת עולם הרוחני.
ההבדל הוא, שהחוש השישי הוא בלתי תלוי בגוף. הגוף חי והגוף מת, החוש לעולם נשאר. ואם אדם מצליח לפתח אותו אף לדרגתו הראשונה, הקטנה מחמש דרגות ההתפתחות של החוש, הוא מיד זוכה לאור הנפש. ואז הוא מזדהה עם תמונת העולם הרוחני שמתגלה בחוש הזה, ונקרא שעולה לעולם הרוחני. ובזה הוא ממשיך להתקיים בין שנמצא או לא נמצא בגוף הגשמי, שאין זה מהווה עבורו כבר מעין התפעלות כחיים ומוות. אלא החיים בגוף הגשמי נעשים לו כדבר חיצון, כאילו מלביש חולצה ופושט חולצה. ולכן גלגולי החיים מקבלים התפעלות, התרשמות, שונה מקודם.
על שלבי ההתפתחות של אותו כלי שישי, שבהם מתפתחת הנשמה באדם, מספר לנו בעל הסולם.
“וזהו שאמרו ז”ל: “כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו”, כי החרד לדבר ה' נקרא החרדה במקום רוח צפונית, דהיינו, בסוד “הרמון” כנ”ל, שבזה “בעה”ב בוצע”.
ואתפליג לילה [ונחלק הלילה] ע”ד “תפילה עושה מחצה”, שעל-כן הוא שוכב במטה, שה”ס “לא יתן לעולם מוט לצדיק” וכו', ועד”ש על, “וישכב במקום ההוא”, דרשו: “יש כ”ב” אותיות, שהוא “כף” המחזיק “ב” אותיות שהם ב' הנקודות היותר רחוקות במציאות שלפנינו, כמו שהארכתי במכתבי. ולמעלה ממטתו שם ה”ס רמון כנ”ל. וכיון שנתגלתה הנקודה של מטה. אז הקב”ה יוצא לטייל עם הצדיקים בג”ע, כי הפתח פתוח, והשכינה הקדושה אומרת כל השירות והתשבחות שלה, ועל כן כינור של דוד מנגן מאליו, כלומר, בלי חיבור שום דבר, זולת החרדה [התזוזה] דרוח צפונית וד”ל.”
האדם מקבל התעוררות מלמעלה, ולפיה נפתח לו החוש, הקשר עם הדרגה העליונה, שנקראת “בורא” כלפי דרגתו הנוכחית. ואז הוא נעשה ככלי המנגן בדיוק לפי ההתפעלויות מהאור הממלא את הכלי שלו. ובנתיים זה קורה על ידי התערותא דלעילא בכ”ב שעות הלילה, כשהוא “שוכב”. שאין לו “ישיבה” או “קימה”, אלא “שכיבה” בלבד, שאמנם זה הכלי הקטן ביותר. אבל זה הכלי שבא בהכנה, שהאדם מוכן להיות מסור ודבוק במצב ה”חרדה” שבאה אליו מלמעלה.
“חרדה” הכוונה, התעוררויות שבאות ומעוררות את הכלי שלו, שמוכן להיות באותן פעולות ההשתוות הנדרשות כדי להדבק למדרגה יותר עליונה. ואז הוא “מנגן” מעצמו, מאליו, שזו אחת הצורות קשר בין הנברא לרוחניות, שלעת עתה היא מתוך “לילה”. ואי אפשר אחרת, כי המצב של האדם, והמצב הסביבתי עודם “לילה”, ו”חושך”, ו”שכיבה”, שפירושו, חוסר הכלים של עצמו.
ואם מתוך המצבים האלו האדם נמצא בקשר עם המדרגה העליונה, ומבטל את עצמו, אז מקבל מלמעלה גם התעוררות, “חרדה”, וגם את הניגון. שהכלי נכנס לניגון בהתאם לחרדה שממלאת אותו מלמעלה. לא האדם מנגן מעצמו, אלא הכינור מנגן מעצמו, ניגון שבא מלמעלה. כלומר, עדיין ההכנה והתנועות אינן נעשות מצד האדם, לא דוד מנגן, אלא הרוח הצפונית מנגנת.
“ואם עדיין אין הדברים ברורים, צא ולמד אלף בית. שלא נחסר כל ל[אות] “ב” שהעולם נברא בו, זולת ה[אות] “א” של “אנכי”, וזו הפרצה שלה ברוח הצפונית של ה[אות] “ב”. וע”כ “מצפון תפתח הרעה”, שהיא פרצה גדולה. אמנם על כן “מצפון זהב יאתה” [זהב יבוא] . מתחילה בפעמונים, ובהתיחדם של הב' אותיות, מתגלה פה ה', ועל-כן צריכים לקבץ החרדות [התזוזות] למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה'. ואז מכינים “פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב”.”
האדם שמקבל התעוררות, מתוך הרצון לקלוט אותה, ולהדבק בה מבלי להפריע, באה לו אחר כך התפתחות על ידי כ”ב אותיות. שהאדם קולט ז”ת דבינה - תשע אותיות, זעיר אנפין - תשע אותיות, ומלכות - ארבע אותיות. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות שבהן נמסרת לו החוכמה, באיזו צורה עליו להכין את הכלי, כדי להתחיל להיות “האנוכי”, שהוא ינגן בעצמו את אותו הניגון שבא מלמעלה. שאז הוא עצמו מתחיל להיות מקור האור, ובזה הופכת העצמאות שלו לפעילה. גם “זהב” נקרא “זה - הב”, שכל אלה מורים על קניית עצמאות, וכוח, ופעולה, מצד האדם.
“וע”ד זה לאט לאט, יהיה העומד מרובה על הפרוץ,”
הוא קם ממצב “שכיבה” ל”ישיבה”, ול”עמידה”, שהם כנגד שלושת המדרגות ברוחניות - עיבור, יניקה ומוחין. בשכיבה הוא רק מבטל את עצמו, והראש, תוך וסוף שלו שווים. בישיבה הכלים דהשפעה מופעלים בכוחות עצמו, והכלים דקבלה עדיין מבוטלים, מצומצמים על ידי כוחות עצמו. ובעמידה הוא מפעיל כלים דהשפעה וכלים דקבלה כאחד. שבעמידה זו כבר העבודה מצד “האדם”, שלא מבטל את עצמו, ולא כקטן תלוי בעליון, אלא עומד מולו בכל עצמיותו כעליון.
“ויריח ביראת ה', ומרגיש ש”כל מה שטרח בעה”ב [בעל הבית] לא טרח אלא בשבילי”.”
הוא לומד פעולות העליון, מתוך “ממעשיך הכרנוך” הוא חוזר עליהן, וכך לומד את הדרגה היותר עליונה. כמו שילד חוזר על הפעולה של האיש הגדול, ומתוך כך מתחיל להבין מה הסיבה לפעולה, ומה התוצאה ממנה, למה היא, מה היא גורמת. ולפי “חינוך הקופים” הזה, שהוא החינוך הטבעי ביותר, אנו לומדים. כי רק מתוך החזרה על פעולה, מבינים את הדבר שטמון בתוכה.
כך גם ב”ממעשיך הכרנוך” אדם לומד איך באה מלמעלה החרדה לכינור שלו, ומנגן הכינור מעצמו (מאליו). לאחר מכן הוא חוזר על הפעולה הזו בהכרה, ואז חוזר בדיוק באותה הפעולה כמו שהראה לו העליון. ומתוך זה הוא מבין את העליון, המדרגה היותר עליונה, מבין את השכל שלו, ולמה הוא פועל כך. ולפני כן אי אפשר לשפוט או בכלל לחשוב שמבינים את העליון.
זה סדר העבודה גם ב”תלמוד עשר הספירות”. שאמא מאריכה רגליה, ואז נה”י דאמא נמצאים בתוך זעיר אנפין, והם מספקים לזעיר אנפין דוגמאות, כוחות, אור חוזר, לבושים. וזעיר אנפין הקטן חוזר על פעולות דעליון דאמא, ומתוך כך הוא משיג כוח, ושכל לחזור על הפעולות, וללמוד אותן. ואחר כך “ממעשיך הכרנוך”, שמתחיל להרגיש ולהבין את פנימיות המעשה, וכך רוכש את המדרגה העליונה.
“וידע ויראה שבעה חלקי הרוח רעדה כנ”ל, דהיינו, שנוסף על הרוח של יראת השם. עוד שש רוחות. השורים על משיח ה', כמ”ש “ונחה עליו [רוח ה'] וכו' רוח חכמה ובינה [רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', סך הכל שש רוחות בנוסף ליראת ה'] “ וכו' ע”ש.” בזה מתקן את הכלי שלו, הז”ת, שזה התחתון, שהוא ו”ק כלפי העליון, שהוא ג”ר, ומשלים את עצמו למדרגה.
“ועל כיוצא בו אמרו ז”ל: “בעל הבית בוצע” וכו', שאע”פ שבעל הבית בוצע האורח מברך על הפרוסה, כמו על השלימה,”
מהדבקות הוא בא לזה ש”מברך”. כי מתוך שלומד ומתאים את עצמו לעליון, הוא מתחיל להבין שמעשיו של בעל הבית הן תמיד ברכה. ההבנה הזו לא באה מלכתחילה, כי הנברא נמצא בניגוד לכוח העליון, ומקלל אותו, ולא מסכים עימו, ומרגיש את עצמו אומלל וריקן. אבל רק דרך ההכרה שלו בפעולות העליון, מתוך שהוא חוזר עליהן, תחילה בביטול עצמו כלפי החרדה, ואחר כך בהבנת מה שקורה בעבודה על הרצון בדרגות רוחניות, אז מגיע לזה ש”מברך”. שנמצא בהתאמה ובהצדקה לפעולות העליון עליו.
“ומי אשר ח”ו אינו עושה כן, עליו נאמר: “ובאו בה פריצים וחללוה”.” זאת אומרת, לא תיקן עדיין את הכלי שלו. “ח”ו כמו”ש: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית”. לבוא שם בגסות הרוח, בפרוץ מרובה על העומד, וכדי בזיון וקצף. וז”ס “ויו” קטוע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, ותעצר המגפה, שבקדושתו הרבה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד”ל, והיה שכרו שהקב”ה אמר למשה: “והנני וכו' ברית כהונת עולם”. לנצחיות כמו”ש בזוהר.”
כאן התהליך שדרכו אדם חייב להשתדל לתקן את עצמו, ועל פני כל ההפרעות להגיע בעצמו לאותה “רוח הצפונית”, לאותה החרדה שהגיעה לו מלמעלה. אם מחזיק בחרדה הזו לכל אורך שלבי הקטנות, אז הוא בא לשלב יותר גדול, שמתחיל ללמוד מהחרדות האלו כקטן, ואחר כך מתחיל לבצע אותן, לחזור עליהן כגדול, וכך הוא בא למדרגה.
אבל לא כל הזמנים שווים, וישנן עליות וירידות, כמו שניכר בכל תהליך בניית הכלים המתואר בתורה. ש”משה” הוא הכוח המושך לרוחניות באדם, וכל יתר הכוחות מתוארים כ”עם ישראל”, שעיתים דבוק למשה, ועיתים יוצא נגדו. כאלו הן הפעולות שאדם חייב לעבור ברצונו או לא ברצונו, ודווקא באותה הצורה ש”אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ו”כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. שכל ההתקדמות באה בזה שהחסרונות והרצונות גדלים, ומנתקים את האדם מרוחניות, כדברי הכתוב, “ובאו בה פריצים וחללוה”, ועל פניהם הוא עובד.
“ובזה יתבאר לאברהם, הזאת זכרון שלו שיש שם, שלא יחשוב האדם בפרטות הענינים שנלכד בהם, שזהו עצת היצר והס”א. רק בכללות, והכוונה כמו שהארכתי כאן די באר, וז”ס כל עשיותיו של אדם, צריכים להיות בכונה רק לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר], שהנחש הקדמוני ניזון הימנו. ודו”ק.” כי “לאקמא שכינתא מעפרא” זה הסימן שמתקדם בכוחות עצמו, ולא נדחף קדימה על ידי הייסורים, בצורה הגופנית.
כי יש לכל אדם תוכנית ברורה בתוך הגן הרוחני שלו, שנקרא הנקודה שבלב, ולפיה הוא חייב להתפתח. ואין איש יכול לברוח מההתפתחות, הן הגשמית והן הרוחנית. אלא שכוחות ההתפתחות הם שניים. האחד הוא הייסורים, שדוחפים באדם מאחור, והיות שהאדם הוא מחומר רצון ליהנות, אין לו ברירה אלא בהכרח לברוח מהייסורים. ובהתאם לכיוון שהייסורים מכוונים אותו, לשם הוא בורח. וכוח ההתפתחות השני שיכול להיות לאדם, הוא כוח החיובי, שמושך אותו לפנים. הכוח הזה אדם חייב לפתח בעצמו, וזה נקרא כוח גדלות הרוחניות, גדלות ההתפתחות, גדלות תכונת ההשפעה, שלקראתה אדם צריך להגיע.
מכאן שלהחליף כוח הדוחף בכוח המושך, זו כל עבודתנו. כי ברגע שמצליחים לעשות זאת, כל החיים מקבלים תוכן אחר. האדם נעשה שמח, ומלא התפעלות והתרגשות. ומרגיש את הנצחיות והשלמות, אפילו בעודו נמצא במצבים שעדיין מרגיש את העולם הזה, כי מההארה מלמעלה הוא מקבל כוחות, ומשם באה לו המשיכה. ואז כל החיים כדאיים לו, וניצל מכל בעיות ההתפתחות העממית בדרך ייסורים.
לכן כל ההשתדלות המוטלת עלינו להחליפם זה בזה, באה רק על ידי גדלות המטרה, גדלות ההתפתחות, גדלות הרוחניות, מתוך החושך. שהאדם לא מבין, ולא יודע, ולא מרגיש, ובכל זאת הוא חייב לצייר לעצמו אותה. איך יעשה זאת? הרי בצורה מלאכותית יהיה זה שקר שעל ידו לא יוכל להימשך להשפעה. אמנם הוא יכול לצייר לעצמו מטרות שקריות של אופני התענוגים האגואיסטיים, שהיום הוא חושב על בשר, ומחר משכנע את עצמו שאכילת דגים היא יותר בריאה. כי הגוף נמשך למשהו, וצריך רק להחליף את הלבוש על התענוג, אבל מדובר באותו הטבע.
מה שאין כן, האדם שצריך להחליף כוח הדוחף בכוח המושך, משתדל בעצם להחליף את הטבע שלו. כי כוח הדוחף בא ומשפיע על הרצון לקבל שלו, על האגו שלו, על הטבע שלו, ואדם בהכרח בורח. ואילו כוח המושך מושך לרוחניות, להשפעה, לאלטרואיזם, לאהבת הזולת, שהיא ההפך המוחלט מהטבע. זאת אומרת, לא מדובר בלרצות להתקדם על ידי משיכה נעימה, מעניינת ומגרה. אלא מדובר במהות אחרת של חיים, קיום, ציפייה.
וכאן רק החברה, הסביבה, ביכולתה להחזיק את האדם, לחזק אותו, ולסייע לו בכל השינוי הגדול שהוא עושה, שמחליף כוונת הקבלה לעצמו, לקבלת ההשפעה מחוצה לו. ובזה שמפנה את עצמו אל מחוצה לעצמו, אז הוא מתחיל להרגיש מה נמצא מחוצה לו. שמחוצה לו נמצא האור העליון, כוח הנצחי, שבו האדם מתחיל להתכלל. שיוצא מהגוף שלו, מתמונת העולם הזה שמצייר לעצמו בחמשת החושים, לעולם הנצחי, הרוחני, השלם. וכך נכלל ברוחניות.
כל זה מתרחש על ידי התהליך ש”בעל הבית בוצע” עד שהאורח מגיע להיות “מברך” מתוך הכרת הפעולות שבוצע לו בעל הבית. זאת אומרת, מתוך ששואל “למה מגיעים לי כל המצבים שבחיי?”, “איזו סיבה ומטרה יש בהם?”. שהשאלה “מה הטעם בחיינו?” היא רק תחילתה של שרשרת השאלות שאדם ישאל כל הזמן, כך ש”יהיו בעינך כחדשים”, עד שיגיע למטרה.
“ומה אעשה לאלה שנודרים ונודבים על דעת רבים להטות, ודי להם חצי הנחמה שמקבלים על ידיהם, כמו שאומרים (אינשי) [אנשים] : “צרת רבים חצי נחמה”,”
האדם יכול להרגיע את עצמו, שלא רק הוא מסכן לבדו, ושכולם סובלים בעולם הזה, ולא עד כדי כך הוא סובל, כי בסך יש לו מה לאכול, ויש קורת גג מעל ראשו, שלא כמו אלו יושבי בית הכלא, ואלו במחלות, ואלו מתחת קו העוני. זאת אומרת, הוא מנסה להרגיע את עצמו שלא חסר כלום בעולמו, ואינו משווה את עצמו למדרגה עליונה, לקבל ממנה חיסרון - למה מה שיש בה אין לי?
אלא שבכך הוא מוריד את עצמו מרמת החיסרון הרוחני לרמת החיסרון הגשמי, ואומר “ברוך השם יש לי הכל”. שמודד את עצמו לפי איך הוא ממלא את החמישה החושים הגופניים, הגשמיים שלו. ואם הגוף בסדר - הכל בסדר. במקום שיעורר חיסרון בנשמה, בחוש השישי, וכלפיו ימדוד האם חסר לו או יש לו הכל, ולפי החיסרון יחיה.
לכן הבעיה היא שאנחנו מרגיעים את עצמנו בזה שמצמצמים, ומוחקים את הרצון בנקודה שבלב, ומשכנעים את עצמנו ש”הכל בסדר”, כי בחמשת החושים יש לנו הכל, ואפשר להתקיים, ו”צרת רבים חצי נחמה”. ואפילו אם בחמישה חושים חסר לי משהו בעולם הזה, בתענוגים גופניים - אוכל, מין, כסף, כבוד, שליטה או מושכלות, אז כך גם כולם, ולא אני הגרוע ביותר, שעלי ממש לסבול ממצבי.
“ועל כן, עובדים ומסתפקים, כדי לקבל פרס, ולוא גבהו דרכיהם פעם אחת לתמיד, למעלה מיוד טפחים, אז יראו את הדלת, כי פתח פתוח להרוחה הוא, ולא יהיה עוד ב' הפכים במקום אחד, ובזמן אחד, להיותו שורה למעלה מיוד.” אז נפתח לו הפתח. ברוחניות אין דלת שלאחר מכן נפתחת, אלא יש קיר, ובשעה שנפתח הפתח, נפתח בתוך הקיר. וזה על ידי שמחבר שתי ההפכיות, שמתחברים הטבע שלו וטבע הרוחני כאחד, והופך עצמו לרוחני. קודם ביטול כעובר, אחר כך כקטנות, ואחר כך כגדלות.