שיחה 3, 15.09.05
“...כתוב: “אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן” (משלי ג, לד) - אפתח במשל פי, אולי תבינו:
מלך גדול, טוב ומטיב, אשר כל מגמתו היתה רק להנות בני מדינתו. כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו. אלא שכל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו.
אמנם ידע שיש מדרגות במקבלי טובתו, בשיעור אהבתם אליו ובמדת הכרת ערך מעלתו - עלה ברצונו להנות בשיעור מופלג את הכשרים שבבני מדינתו ביחוד. וכל יתר העם יראו שאין המלך מקפח שכר המרבים אהבה אליו, אלא משיע אותם מטובו משפע התענוגים אשר הכין עבורם, ובנוסף על התענוגים שנותן להם כיד המלך, יש להם תענוג מיוחד בזה שמרגישים שנבחרים המה מעם, וגם זה רצה ליתן לאוהביו.”
הטובה הזו אדם מקבל בסוף. אבל איך יגיע לסוף הזה? איך יעבור את כל המכשולים, ויהיה עובד לא מטעם קבלת התגמול האינסופי, השלם, הנצחי, שלמעלה מכל תענוגים שנמצאים לפניו, אלא מתוך אהבתו למלך, ולא לתענוגים, אלא התענוגים הם רק מעין תשלום?
אמנם בהמשך הדרך מתבהר שהכל הוא אחד, אבל כדי שנברר לשם מה אנחנו עובדים, הבורא מחלק את היחס שלנו אליו לשני נתיבים - או שאדם עובד אותו מטעם גדלות תכונת ההשפעה, שהיא הבורא, ולמעלה מכל החשבונות עם התענוגים שנמצאים כנגד הרצון לקבל שלו. או שמתאר לעצמו מטרה שהיא תענוגים שעומדים כנגד הרצון לקבל. ואילו גדלות הבורא, גדלות ההשפעה היא משנית עבורו, שעורך חשבונות אם יש לו ממנה רווח, תוספת לכלים דקבלה שלו, אז הוא בעד. ואם לאו, אז עובד בזה במידת הצורך, אבל רק כבאמצעי כדי להשגת המטרה, שהמטרה היא התענוגים.
והבורא שחילק את הופעתו כלפינו לשני נתיבים - כלים דקבלה, וכוונות דלהשפיע, עוזר לנו להבחין את עצמנו, למדוד, ולתקן את עצמנו בדיוק, למה עלינו להשתוקק, מה המניע שמפעיל אותנו, וכך מבררים בשביל מה רצים למטרה. במשל שלפנינו, מבקש בעל הסולם להסביר, איך כל זה מתקיים באדם.
“וכדי להשמר מהתלונה של העם, שמא ישקרו בעצמם, או יטעו גם כן את עצמם לומר: מאוהבי המלך המה - ועם כל זה נגרע שכרם. ומחמת שלמותו של המלך נשמר גם מזה, ועל כן חשב תחבולות להוציא מחשבותיו אל הפועל בשלמותם. עד שמצא עצה נפלאה:
נתן צו לכל בני המדינה כולם, אחד לא יחסר לבוא לשנה תמימה אל עבודת המלך. ויחד מקום בהיכלו לכך. והתנה בפרוש שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, כי פיגול [פגם במחשבה] הוא, ובעיני המלך לא ירצה.” האדם מלכתחילה איננו יודע היכן הוא נמצא. אם באהבה למלך או בזלזול למלך. אם עובד מטעם הרצון ליהנות מהעבודה בהיכל, כי אז יימצא בקרבת הגדול, שאינו גדול בזה שהכל נמצא תחת שליטתו, אלא דווקא בהיותו משרת לכולם, שיש לו תכונת ההשפעה. ויש כאלה שחושבים כך, ויש כאלה שחושבים כך, אבל כל החשבונות האלה המלך משאיר לאדם. מחובתו רק לספק לכולם את התנאים, שיבררו לשם מה הם עובדים.
וההמצאה שמצא לזה: “והנה שכרם אתם במקום פעולתם. שהכין להם סעודות גדולות וכל מעדני עולם בכל אימת שרוצים. - ואחר ככלות מועד שנת העבודה, אז יקח את כולם לשולחן המלך עצמו, ויהיו מרואי פניו היושבים ראשונה במלכות.
והכרוז התפרסם. וכולם כאחד באו לעיר המלך המוקפה חיל וחומה, כי נסגרו שם במשך השנה הנועדה, ותחל העבודה.
סבורים היו שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. - אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה, ואיש הישר בעיניו יעשה.” כי אחרת לא יוכלו לברר מה קורה. אלא יעבדו מטעם המשגיחים, מטעם הפחד מעונש, או מתאוות השכר.
לכן אסור גם שיהיה לאדם גילוי פנים בטרם בירר את הכלי, וקנה מסך, היינו עצמאות מהמלך. שאינו תלוי בשום דבר, מה שבא מהמלך, גם ככלים דקבלה שלו, וגם ככוונות דהשפעה שלו. עדייו לא מופעל עליו שום לחץ מלמעלה, וזה נקרא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, המצב ש”תלוי בין שמים וארץ”. ואמנם שבהחלט כך הוא מצבו, אבל רק למי שמתקדם למטרה הבריאה, לרוחניות, נותנים את ההזדמנות להימצא במצב המיוחד הזה, שמתוכו הוא מברר בבחירה חופשית את הגישה שלו - למה הוא רוצה להשתייך, ואיך הוא רוצה שיפעלו עליו הכוחות, ואיך הוא יפעיל אותם.
נמצא, שההסתרה מצד המלך היא הכרחית, הן מטעם גדלות תכונתו דלהשפיע, והן מטעם גדלותו שיכול לספק תענוגים אינסופיים לרצון לקבל של האדם. כי גם זו וגם זו, אלה השליטות שלו.
“כך נראה הדבר בעיניהם.”
אלו יצורים שנמצאים במחויב תחת שליטת הרצון דלהשפיע של המלך, תחת גדלותה ושליטתה של תכונת השפעה, שמגולה להם תכונת ההשפעה, הם הנקראים “מלאכים”. ואלו שנמצאים תחת שליטת הרצון ליהנות שבהם, ואינם יכולים לעשות בנוגע לזה דבר, הם נמצאים תחת שליטת הקליפות. ואלו שנמצאים במצב החופשי, שיש בידם הבחירה חופשית לבחור בין זה לזה, ולא להיכנס תחת שליטת ההשפעה או תחת שליטת הקבלה, אלא להשתמש בהן כדי לבנות את עצמם מעליהן, הם נקראים “בני אדם”. ש”בני אדם” הוא מצב מסוים של הנברא, שאינו מלאך ולא שד, אלא באמצע. ועלינו לתאר ללא הרף את המצב הזה, שהוא מאוד מיוחד ועדין, ולאתר אותו, וממנו לפעול. ומספר לנו בעל הסולם, איך מסובב את זה הבורא לאדם.
“ולא ידעו מההמצאה הנפלאה אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו נתן אבק מרפא בבית של העבודה.
ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו ונאמניו באמת ובתמים, אף על פי שראו שאין השגחה במקום הזה. מכל מקום מחמת אהבתם הנאמנה, שמרו מצוות המלך בדקדוק, ועשו כל עבודתם כפי המוטל עליהם. וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דווקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק המרפא. וגם כאשר הגיע זמן האכילה - טעמו את המגדנות והמעדנים. והיה בהם אלף טעמים, מעודם לא השיגו טעמים כאלו ולא הרגישו מתיקות כזאת.”
משך זמן העבודה למעלה מהדעת, שאדם אינו יודע, ולא מרגיש או מבין שיש לו מהעבודה הזאת תוצאה נוספת פרט לכך שהוא עובד, אז יש “אבק מרפא”, תוספות שמהן הוא נכלל מתוך העבודה עצמה ללא ידיעתו וללא הרגשתו. שכתוצאה ממאמציו מתייצבות בו בכל פעם, תוצאות טובות שבאות ומתאספות בו, “כי פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול”. וכך עד שחולפת “שנה”, היינו מידה שלימה של היגיעה.
ולהתייגע הוא חייב למצוא תחבולות וחומרי דלק, כי בשעה שהמלך נסתר בלתי אפשרי לעשות אפילו תנועה קטנה רק מטעם האהבה, מבלי לספק לעצמו בכל פעם חומר דלק לביצוע הפעולות. ורק לאחר שעובד ללא קבלת תגמול או שכר, ומבלי ראיית גדלות המלך, וכל מה שיכול להוות חומר דלק לכלים שלו, אלא מחפש אחר חומר דלק למעלה מהכלים שלו, מההשפעה לזולת, לקבוצה, אז עוברת “שנה”, וכמות ה”אבק” שספג, מתחילה להתהפך לאיכות, שמתבררת בו התכונה החדשה.
“ועל כן היו מהללים ומשבחים את המלך מאד. כי על שולחן המלך הנעלה על כל שבחים המה אוכלים!” אותו מאכל שהמלך מגיש להם כעת על שולחנו, הם מרגישים בו תענוגים, ומבינים עד כמה המלך הוא גדול, ורחמן, וטוב ומיטיב. וזה הכל מגיע להם בזכות התרופה, תוספת התיקון, מה שקיבלו משך שנה תמימה, שעבדו בלמעלה מהדעת, בהסתרת המלך. וחיפשו את האמצעים איך בכל זאת לעבור את השנה, לעבוד מטעם האהבה וגדלות המלך, בשעה שהוא נסתר.
“אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו באהבה מסורה ונאמנה. כיון שראו שאין השגחה - לא שמרו את מצות המלך כראוי. זלזלו במקום המיועד לעבודה, וכל אחד עבד עבודתו במקום שנראה לו” שהוא מרוויח יותר “במגרשי המלך.” בהתאם לתכתיב של הרצון לקבל, שכדאי לעבוד שם או כאן, לפי ההבחנות הללו, או חומר הדלק שיקבל שם. ולא לפי מה שמייעץ לו המלך דרך עצות המקובלים, אלא לפי הרגשתו הפנימית, שהולכת לפי השכל שלו, שחושב שהוא חכם. וזה במיוחד מקלקל את דרכו.
“וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות - נתמלא חיכם טעם מר, מחמת האבק הנ”ל. ויחרפו ויבזו את המלך ושולחנו הבזוי אשר הכין להם לשכר חלף טרחתם.” ואז צריכים הם לעזוב את העבודה. אדם אומר, שנה, שנתיים, חמש שנים, כמה אני כבר יכול להיות בזה? אני משקיע כל כך הרבה, ורוצה להגיע למשהו, ומה בסופו של דבר אני מקבל בתמורה? אז בשביל מה לי להישאר? או שהדרך לא בשבילי, או שאני לא מצטיין בתכונות למיניהן, אין לי שכל, אין לי רגש. אדם נותן לעצמו כל מיני הצדקות, למה הוא צריך לעזוב את המסלול. ומוצא לעצמו תחבולות אחרות, ואם לאו, חוזר כמו שכותב בעל הסולם “להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול”.
כל זה מפני השכל שלו, שחשב וערך חשבונות, שהדרך משהו לא תקין בה, חסרים בה נתונים והבחנות. ואולי יש משהו יותר מרגש, יותר מושך, אולי דרך שהיא יותר פשוטה, מובנת, ברורה, עוצמתית. ונותן לעצמו אין ספור תירוצים, היות שהלך לפי השכל שלו מלכתחילה, ולא לפי דבר המלך, שאמר איך לעבור בזמן ההסתרה כדי להגיע לאהבת המלך, ולא רק לגדול ברצון לקבל שלו.
“והוחזר המלך אצלם לשקרן גדול שאין כמותו.” שהוא הכניס אותי לכל המסלול, ובזבזתי כל כך הרבה שנים שבהן הייתי יכול לעשות חיים, ולקנות דברים, ולעבור הרבה תענוגים. ואינם מבינים שהמלך מסדר גם זה וגם זה. שהרי אם היו חיים בחיי העולם הזה, האם לא היו נמצאים תחת שליטתו? ואז בועטים בדרך, ויוצאים, ומקללים את המלך.
“אשר במקום מעדנים ומחמדי עולם - נתן להם מרורות ומלוחות כאלו.
וכיון שכן, התחילו להמציא להם ממגרש העיר [מחוץ לעיר] מיני מזונות. לשבור רעבם. ואז משנה שברון שברם - כי עבודתם נתרבה פי שנים. ולא ידעו החמדה שבשולחן המלך המצוי לעיניהם.”
אין להם יכולת לאתר אותה החמדה, כי אין כלים. ולא מרגישים טעם במה שמוגש להם, כי מה שמוגש זה המלך בעצמו. ורק לפי השתוות הצורה עימו נמצאים באותו המצב כמותו, ואם אינם מגיעים להשתוות הצורה, לקניית תכונת ההשפעה, אז הדברים נראים כחושך גמור, כדוחים, שטעמם מר וריק. ובזה חושבים שהדרך לא נכונה, ועוד יכולים לומר ש”טוב הוא העולם העליון ההוא” כטענת המרגלים, אבל מי יכול להגיע אליו?
“והנמשל הוא: התורה נחלקת לב' חלקים: חלק לשיעבוד המקום, כמו תפילין, שופר, ולימוד התורה. חלק לשיעבוד הבריות: כמו, גזלה, ושמרתם לנפשותיכם וכו' גניבא, אונאת איש, להקפיד על נקיות וכו'.
והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית.” אפשר לשים כאן סימן קריאה. “והחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.” אבל צריכים להתכוון לשכר הזה בעבודה עם החברה, כמו שלומדים ממאמרים נוספים של בעל הסולם.
“אמנם, “כל פעל ה' למענהו” פעל, שגם החלק של שעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך. דהיינו, “לאקמא שכינתא מעפרא” [להקים שכינה מעפר] . ובזה יש אבק מרפא לסם המוות המוטל בן אדם למקום.
וזה סוד: “ולענוים יתן חן”. בתורה ומצוות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום. “לאוהביו ולשומרי מצוותיו” - לעשותם עובדים הכל על המקום הנועד, ויש להם החן דקדושה. ו”בארצם יירשו משנה” - כי מלבד שאינם עובדים כל כך בשעבוד הבריות - המה שרויים בתענוג כל ימיהם בחן ה'.”
כי ההשפעה בשבילם היא התענוג, ואינם צריכים שכר אחר. כדברי הכתוב, “ואכלתי ישן נושן”, שמגלים לעצמם כי ההשפעה עצמה היא ההנאה, והשכר הגדול ביותר שיכול להיות.
“אבל “ללצים הוא יליץ” כנ”ל. ואומרים שולחן המלך מגואל הוא ח”ו. כי מרגישים את הקדושה כמו ליצנות ח”ו ואם כן הרשעים אינם מרויחים ברשעם, ואם כן מי יוכל להפסיד מה, אם יתפרש מהם אפילו בשעת תקוה למציאת חן.
יהודה ליב”
מי רשעים ומי צדיקים זה מתגלה בסוף. אבל הוא אומר, שכביכול מלכתחילה ישנם אוהבי ה', ואוהבי שכר, וזה נודע מיד, כי האדם שבא לחוכמת הקבלה, מהר מאוד רואים מה המניע שלו. אם כעבור זמן קצר, כשמגלה שבחוכמה הזאת כנראה טמונה התשובה לשאלתו האמיתית “מה הטעם בחיי?” הוא נשאר, אז לפניו אותה העבודה עם תוצאותיה. אבל רק אם יש בו הנקודה שבלב, הוא אינו מסוגל לברוח מהמסלול, ולכן מלכתחילה הוא נקרא “אוהב המלך”. אמנם שאיננו יודע על דבר אהבתו, אלא הוא בא לעבודה כמו אלו שאין להם נקודה שבלב, ובאים מסיבות אחרות.
אבל בעצם הן אלה והן אלה אינם מבוררים בתכליתם לעצמם, ואינם יודעים מה המניע שלהם. אלא על מנת שיבררו, ויבנו את עצמם, ויכינו עצמם לסעודת המלך, עליהם לעבוד את שנת מסלול ההכנה.
איך אדם יודע אם ה”טעם מר” שמרגיש שייך לעבודה או לא?
בכל רגע בחיים שאדם מרגיש טעם מר, זה סימן שאינו נמצא בהשתוות הצורה. יותר מכך הוא אינו צריך לדעת. אלא שחסרה לו עכשיו גדלות הבורא, ואם היתה לו גדלות הבורא, היא היתה מכסה על כל החסרונות, וממלאה את כל הריקנות, לא משנה מה היה רוצה, ומה היה חסר לו, כולל החיים כולם.
לאדם לעולם אין יכולת ללכת לחקור באמצעות השכל שלו: למה מר לי? מאילו סיבות? אלא רק על פי ההרגשה המרה שבלב, הוא כבר שופט את עצמו, שהוא רשע. במה הוא רשע? בזה שאינו דבוק ל”טוב ומיטיב”. לא מתגלה לו השגחתו כטוב ומיטיב, וזה קובע מה הם הכלים שלו ברגע שהם מתגלים, ומה חסר לו להוסיף להם.
מה זה “חן דקדושה”?
“חן דקדושה” נקרא שיש לאדם חיסרון פנימי לאמת. “קדושה” היא אמת, חותמתו של קדוש ברוך הוא. לא “אמת” לפי השכל שלנו, המבולבל, שאינו יודע ולא מבין. אלא מעל השכל שלנו יש מושג שהוא יסוד היסודות, שורש הבריאה, הנקודה הנקייה שאינה קשורה לבריאה. כי הבריאה היא “יש מאין”, והאמת הוא למעלה מזה.
ו”חן דקדושה” נקרא, שיש באדם בתוך היש מאין שלו, ניצוץ האור משם, שמוליך אותו למטרה. אדם מרגיש אותו מבפנים, אבל אין לניצוץ הזה כלים ברורים, לכן הוא נקרא “חן דקדושה”. שה”חן” הוא מפאת אותו ניצוץ קדמון שנמצא בתוך היש מאין, ומתבהר באדם, שלכל אחד יש ניצוץ כזה, אבל האם הוא מתגלה כבר או לא?
האגרת טובה ועיקרה הוא מה שאומר, “והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית”.