שיחה 2, 30.09.05
“קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי.”
בעל הסולם הגיע לישראל בשנת 1922, וכעבור חמש שנים, בשנת 1927 (תרפ”ז) נסע ללונדון, שם קיבל תמיכה כספית מיהודי עשיר, כתנאי שיאפשר לו לשהות בלונדון ולכתוב את ספר הפירוש על ספר האר”י “עץ חיים”. כך כתב ספר פירוש מעמיק בשם “פנים מאירות פנים מסבירות”, שמהווה שיטה חדשה לחלוטין להבנה עמוקה ואמיתית של כתבי האר”י. וכותב בעל הסולם, שמצפה כבר לסיים עבודתו ולשוב הביתה.
“והגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות. ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים.
אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת”ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך] , כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא [שמחפשים את הפתח] ברצוא ושוב... [רצים ושבים] “
חג הפסח שאותו אנו חוגגים כל שנה, לא הוא עצמו מוציא את האדם מהגלות לחירות, אלא אם מקיימים אותו בכל התנאים הנחוצים כדי לגרום להיווצרות הכלי הרוחני, מהרצון לקבל הגשמי. לכן ההכנה הרוחנית, וקיום אותם התנאים, אלה הדברים שמקווה בעל הסולם לעשות יחד עם תלמידיו, שעל ידי זה ירומם אותם לגובה של “גאולת מצרים”.
“... וע”ד המובא להמשיך ו' במצה ואז נהפך המצה להיות מצוה, והפרוסה [האפיקומן ששברו מן המצה האמצעית בצורה של ו'] לשלימה, ועד אנה [עד מתי] תעסקו בהלכות יחץ [בציעת האפיקומן] . וכבר אמרו ז”ל: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”, כי לא תשבר להם [המצה לאפיקומן] טרם הקבלה לידים, ומרגלא בפומייהו דאינשי [מנהג מאוד ראוי ונכון, השגור בפי האנשים] : “ש”וב”ר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה”, כי אם מתחזק בהמחצה שביד הנותן, אז נעשין ב' המחצות כל אחד ואחד לשלימות, שזה סוד, והצדיקים: “בארצם משנה יירשו”, כי אין כאן שבור ושניהם מלאים ושלימים, ונמצא כי אחת מהנה לא נשברה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר; וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא: “ויהי נא פי שנים ברוחך אלי”, דהיינו ברוח הנותן.”
מדובר בתיקון של דבקות בין בורא לנברא. שבאין סוף היו הם שלמים כמצה שיצאה מהתנור, על ידי האור העליון, שגרם להיווצרות הכלי מלמעלה. ואחר כך הכרח היה שיעברו שבירה, כדי לגלות את השבר, הפער, שבין הבורא לנברא. ואותו פער קיצוני בין תכונות הבורא לתכונות נברא, שמתגלה בנברא כרצון לקבל - אם עליו הנברא עושה תיקונים של צער, ומתקן את הרצון לקבל על מנת להשפיע. אז הרצון לקבל, והכוונה על מנת להשפיע, שהם שני הניגודים, שבים להתאחד יחד ל”מצה שלמה”, לשלמות. כך שטבע הנברא כבר אינו עומד כמחיצה, “מחצה”, בין הבורא לנברא. אלא הוא משיב את שניהם לדבקות יחד, ולשלמות. כי גם בורא ללא נברא, וגם נברא ללא בורא, אינם יכולים להתקיים בשלמות. אלא רק בגילוי הפער בתכונות, ובהשלמת טבע הנברא מעל הטבע, שם הם מוצאים את החיבור.
“... אמרו ז”ל: “חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע” [אדם חייב להשתכר בפורים עד שלא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי] וכו. פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים,” דווקא בזה שמשתמש ברצון לקבל הגדול, “אישה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים”, ומתקן אותו על מנת להשפיע.
ה”פורים” מסמל מצב כנגד גמר התיקון. חייב אדם להגיע למצב שכל האור חוכמה הנקרא “משקה” ששותים, ומשתכרים, מגיע אליו מלמעלה, והוא בכל זאת מוכן לקבל אותו על מנת להשפיע. שכל האור יכול להיכנס לכלים המתוקנים. וזה נקרא “פורים”.
“כמו שאמרו בזוהר, על הפסוק: “ושמרו בני ישראל את השבת” ע”ש.” את אותו האור של גמר התיקון.
“אך יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שכרות יין ושכר, כמוש”כ: “תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש”, ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה השכרות, ששוכב ושמח, דכולי עלמא דיליה [שכל העולם שלו] . ועל כן כתוב “לץ היין”, להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר, ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ומלאכי השרת מבזין אותו ששכור הוא.”
שהגיע למצב שנראה לו שהוא כל יכול, והכלי שלו נראה לו כמתוקן, ובהחלט אין הוא מתוקן. אלא התיקון נעשה רק על ידי ההתפתחות מלמעלה, ולא על ידי העבודה והכוונה מלמטה, ולכן אמנם שנראה לו שנמצא במצב כל יכול, זה שקר, ולא מצב של גמר התיקון עדיין.
“אבל ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק “שחותך המילות וזורקן כלפי מעלה”, וכו'. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי”ג בריתות, וי”ג נהרות דאפרסמונא דכיא [אפרסמון טהור] . כי גם אותם זורק כלפי מעלה, ואומר: “טול מה שנתת להם”.”
“קליפה” נקרא, שאדם לא מרגיש שהוא נמצא בקליפה. לא שנמצא במצב שמקבל או רוצה לקבל על מנת לקבל, אלא הקליפה היא כיסוי על החושים, על השכל, על היכולת להבחין במה הוא נמצא. שאדם נמצא בשקר, ולא מגלה שזהו השקר. זאת הבעיה בהימצאות בקליפות.
“וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י”ב צמדי בקר, “והוא בשנים העשר”. שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בדרגא היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא “השנים עשר”, ובמדרגות השנה נקרא חודש אדר, “חודש השנים עשר”.” “חרישה” היא העבודה הראשונה שעושים בקרקע, ב”ארץ”, היינו עם הרצון.
“ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו וכו', ויעשהו עולה לה' וכו', ע”ש. כי בהחזיקו באדרתו של הנותן, זכה לנצח עד גמירא [עד הסוף] .” שסיים את כל כולה של הדרגה הנמוכה וההתחלתית ביותר, אז הגיע לסיום כל המדרגות.
“כי “אדר”, מלשון “אדיר”, והתחזקות היוצאת מהכלל, נקרא “אדר”, והתחזקות הזו מגיעה לו “לאדר”, רק על ידי ריבוי תורה.” רק על ידי זה שחורש את הארץ לעומקה, נכנס עד כמה שאפשר לתוך הרצון לקבל והופכו, שרק על ידי האור העליון חורשים את הרצון, אז מתוך כך מגיע לתיקון הכלים ו”לאדר”.
“והגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.” על ידי החרישה הזאת מתפטרים מהקליפה כנגד הרצון הבסיסי שנקרא “עמלק”.
“והענין שאין ע”ז [עבודה זרה] נבטלת אלא בעובדיה [במי שעובד אותה] , שיש לו שייכות עמה, כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח המכה דוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה.”
לכל בחינה יש את הבחינה שכנגדה. ואי אפשר לעשות שום פעולת תיקון על הכלים, אלא אם יש כנגד הכלים האורות המתאימים, המוכנים לזה. כל תיקון נעשה רק עם האור המתאים לו, ורק על ידי מי שעובר על הרצונות, ועובד. ומה נקרא עובד? שאינו מסוגל להגיע לאותה התוצאה בלי העבודה, כי העבודה עצמה היא הבונה בו כלים. האדם בשעת העבודה הוא כמי שלומד משהו, ובונה כלים להבנת המטרה, להבנת הסיום, כדי להיות המוכן לגלות אותו. הסיום נמצא כבר, אלא בנו חסרים הכלים כדי לראות, ולגלות, ולהרגיש מה נמצא בנו.
לכן מה שאנחנו קוראים “עבודה”, אין זו עבודה, אלא הכנת ההרגשה. שכעת האדם איננו מרגיש, מחמת העכירות שעוברת על הכלים שלו, מחוסר רגש, חוסר שכל, חוסר הבחנות והבנות. והתהליך שהוא עובר כדי להרגיש מה שמוכן ונמצא מלכתחילה, הוא שנקרא “העבודה”. להבדיל מהמצב בעולם הזה, שניתן להתפטר מהעבודה בשמחה, ועדיין לקבל שכר, כי העבודה והשכר אינם קשורים זה לזה. בעבודת ה' אי אפשר להגיע לשכר ללא העבודה, כי העבודה היא היווצרות הכלים.
“וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא “לץ”, ומחריב הכל בחומריות, בלי דעת, רק בליצנות בעלמא, על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה [להפך] , בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יינה של תורה.”
על ידי האור חוכמה אפשר לתקן את הלץ. ומדוע? כי אם נאמר שעל ידי העבודה אדם בונה את הכלים, שבתוכם ירגיש מה נמצא בו מכבר מבלי להיות מורגש בו, אין זו אמירה מדויקת. אלא על ידי היגיעה אדם בונה בתוכו כלים דהשפעה, ואותם הכלים הוא מייצר, מתקן, מרגיש בתוכו, וכשיעריך את אותן התכונות כנעלות ביותר, אז אותם הכלים עצמם יהיו האור והמילוי שלו. ולא שיגלה איזה אור בנוסף להם שנמצא בו. אלא רק העבודה עצמה, ולא שום צורה של תוצאה ממנה, היא שהופכת להיות לשכר.
“כי מכללות האור תורה, נשאר כח “אדיר” הזה ובזה תבין דאף-על-פי שלץ היין הומה שכר, אבל סגולה טובה, לכלות ולאבד זרע עמלק (כמוש”כ להומם ולאבדם, מדה כנגד מדה ונהפוך הוא וכו'). במשתה היין של אסתר המלכה, שעומדת מחיקו של [אחשוורוש] וכו', וטובלת ויושבת בחיקו [של מרדכי] וכו'.” אם אדם מוכן לקבל את ההסתרה של המלכות שמיים, שהיא העובדת ועושה הכל באדם, אז על ידה מוצא הוא חיבור בין מרדכי ובין אחשוורוש המלך, הבורא. שמגלה שנמצא בהסתרה אותו האור הגדול “מור דרור”, שהוא מרדכי בהסתרה.
“והיינו דאמרו חכז”ל, דמותר לשנות ב”פורים” ובאושפיזא [בהכנסת אורחים] ובמסכתא [ובחוכמה] , וד”ל.” הפורים הוא גילוי בהסתר. לכן החג בחיצוניות, נראה כחג ללא עבודה רצינית, וללא גילויים, שהכל נעשה בהיסח הדעת ובלא רגש, כי האדם שמשתכר, כביכול מתנתק מהמציאות. אבל כל אלה הם סימנים של הסתרה, שבתוכה מתגלה האור של גמר התיקון. ואם האדם עושה על עצמו את אותה הסתרה, ומתוך הבנה מתכוון למה הוא עושה זאת, אז כל ההסתרה שמקבל על עצמו, דווקא היא הגורמת לגילוי.
“ועל דרך שאמרו, “חייב אדם לבסומי בפוריא”, והיינו דאמרו: “אשר למד לא נאמר, כי אם אשר יצק מים,” מדובר במשה רבנו ויהשוע.
“ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה”. דמחמת השימוש, זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד [שהרי אשר למד לא נאמר] , להיותם ב' הפכים בנושא אחד. שעל כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח הראוי לסגירה, ראוי לפתיחה.”
ב”מאמר לסיום הזוהר” מסביר בעל הסולם, שיש לימוד תורה, ויש שימוש תורה. “לימוד התורה” נקרא, שרוצים ללמוד חוכמת התורה. שהכוונה היא לרכוש ידיעות, ולהבין דרכי התפתחות הכלים והאורות. שהאדם משתדל להיות בידיעה הזאת, וכביכול לשלוט בשכל שלו על כל אותה המערכה. ו”שימוש התורה” נקרא, שהאדם רוצה שיבוא האור ויתקן אותו. ומוכן להקריב את עצמו לזה, ונותן יגיעה דווקא כדי שהאור ישנה אותו. וזו היגיעה באמונה למעלה מהדעת. שלא מבין איך זה קורה, ושלא רצוי זה בכלים הנוכחיים שלו, אלא הכל הוא עושה בהיסח הדעת. ולא שלומד בדעת מתוך הרצון לרכוש ידיעות.
לכן כתוב, “דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”, כי האדם שאינו רוצה לרכוש שום דבר, אלא רק להיות בעבודה ללא שום תנאי של קנייה, אז בהתאם למידת השתוות הצורה שהוא מגלה, שמוכן לוותר על כל הרצון שלו, כך פועל עליו אור התורה. ונמצא הוא משמש לתורה, משמש לרבו, שהבורא נקרא “רבו”.
“וזה סוד משלוח מנות איש לרעהו עיין בפע”ח, להיות שאינו ניכר בין בעל ג”ר לבעל ו”ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה, וזה שאמר בזוהר שיר השירים: “כי טובים דודיך מיין”, דהיינו, שהידידות נמשכת מיינה של תורה ע”ש. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב”ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.” מתוך היגיעה שלו בלבד, הגיע למצב שנעשה תיקון בכלים, ויש בהם דבקות בינו לבין הבורא. ולמרות שיתכן ולא מתגלה בהם אור החוכמה עדיין, נמצאים הכלים בתיקון של השפעה, באור החסדים ההדדי.
“וזה סוד “וזכרם לא יסוף מזרעם”, דהיינו בחי' הזכריות להיות מביט “על רשעים ואינם”. ואגלאי מילתא [ומתגלה העניין] , שאין כאן אחורים כלל, “וימי הפורים האלה נ'זכר'ים ונעשים” כנ”ל. “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”. הכל בזכר תליא מילתא [כל העניין תלוי בזכר] , אפילו מגילוי של אסתר וד”ל.” המצב של גמר התיקון נמצא מלכתחילה. ואין שום שינויים במצבים, אלא רק איך שהאדם בהדרגה מגלה את המצב האמיתי היחיד שנמצא במציאות. איך “ואגלאי מילתא למפרע”, שכל זה הוא קיים, ומתגלה כעת כלפי האדם. ויוצא, שגמר התיקון הוא תיקון התחושות, החושים, ההרגשות, ההבנות של האדם, לאותו מצב היחידי שבו נמצאת המציאות.
“קצרתי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה לה' יתברך שירחיב גבולכם בכל המלואים השייכים לדברים הנ”ל, כי קרוב הדבר אליך עד מאד, ועד כמה תנסון את ה', ואם תאמינו בו ית', ודאי לא הרביתם פעמיכם לשוב לאחור.
ולמה האמין השי”ת את רשב”י, שלא ישוב לאחור, כש”א “אני לדודי” וכו' “כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא. בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה, ובג”כ [ובגין כך] השתא ועלי תשוקתו” וכו'.” כמו שכתוב “אני לדודי ועלי תשוקתו”, שמגיעים להשתוות הצורה ההדדית המלאה.
“אלא שאדם יראה לעינים וה' ללבב,”
למה ההבדל הזה, שאדם רואה לפי עיניו, והבורא רואה לפי הלב? כי לב האדם נמצא ביד הבורא, והבורא מכוון את לב האדם בדיוק למה שצריך. אבל אדם איננו רואה את פעולות הבורא, ואיננו מבין את הלב שלו עצמו, אלא עליו ללכת למעלה מהלב. וההבדל הזה בין מה שנמצא בו בלב ובהבנה, ובין לאן שעליו לכוון את עצמו, ואת יגיעתו ועבודתו, הוא שנקרא “מידת האמונה” שנמצאת באדם. והכרח שתהיה היא למעלה מהלב, למעלה מהדעת.
עד כמה שהבורא מסובב את לב האדם להפך, ונותן שם הסתרות והפרעות, הוא בזה מזמין את האדם לתיקון הלמעלה מהדעת יותר גבוה. כך עלינו להתייחס לכל הקושיות וההפרעות בחיינו, ובהתקדמות שלנו. שכל המקרים קורים לאדם מלמעלה, ואין מי שיכול להוות כאן גורם אחר. אלא מה שבא לאדם בראש ובלב, זה הבורא מסדר לו, כדי שמעל לכל אלה יכוון את עצמו למטרה היחידה.
“כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.” יש מקור אחד למוחא וליבא של האדם, היינו למה שהוא חושב ומרגיש. וכדי לתקן את האדם, להיות עם מה שיש בו במוח ולב, בהשתוות הצורה עם הנותן, יש אמצעי אחד בלבד, שנקרא מאור התורה המחזיר למוטב.
“ובאמת הרבה תורה למדתי לכם. אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים, אך כנגדם יצאו טיפות של תורה.
אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.
אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי”ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה, זה כמה; וזה הכותל המפסיק ביני וביניכם, זה זמן רב “ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא” [ואוי על יופי זה שעתיד לבלת באדמה] .”
התלמידים עדיין אינם מבינים את בעל הסולם, ולא את ההדרכה שנותן להם, ועד כמה שמשתדל להרחיב בהסברים, לעיתים עוד מפרשים את היחס שלו לא נכון. כמו שהוא כותב: “ובאמת הרבה תורה למדתי אתכם אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים”, במקום טיפות של תורה.
הרב חייב להתייחס לתלמידים בצורה ההפוכה, ולא למשוך אותם, ולגלות להם חשיבות האלוקות, אלא להיות הנסתר. ולנהוג בהם כמדריך בעולם הזה, שמעמיד לפני התלמיד קושיות, ויחד איתן נותן לו עצות, שאם יפתור את אותן קושיות, על ידן יתגדל. אלא הוא עושה כל זאת בהסתרה, ללא הסבר מה הוא עושה. כי בכך הוא מלמד את התלמידים להבין את הבורא, ודרכי התנהגותו עם הנבראים. ואם יסביר כל צעד ושעל, אז האדם לא יהיה מלומד, ולא ימצא את המפתח המדויק לגלות את הבורא מתוך הסתרתו.
ומכאן התלונה של בעל הסולם, שהוא משקיע בהם כל כך, אבל הם אינם תופסים שצורת התנהגותו הזו, נועדה להקדם אותם. הם אינם מבינים אותו לנכון. ועד כמה שמתקן אותם, ונותן להם תורה, כי מקווה שירכשו את המפתח, שהוא גדלות המטרה, גדלות הבורא, דבקות בבורא, אינם קולטים, שרק גדלות הבורא היא מקור הכוח להתקדמות, האמצעי לקבלת הכוחות להתקדמות מעל הדעת.
“ודעו שהעבודה הזאת מסוגלת ביותר, בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך, לא ישיג כבוד, ועל כן התקינו עצמיכם בעתו ובזמנו, כדי שתכנסו לטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שאמר לעולמו די וכו'. והזמן קצר והמלאכה מרובה מאד במקום תורה, על כן מהרו וסעו מרפידים לאור באור החיים,” “רפידים” נקרא מקום שהכלים אינם מתוקנים עדיין, ו”נסיעה אחת מרפידים” נקרא שבקפיצה אחת, בצעד אחד בלבד, אדם מגיע לגילוי והתגלות הבורא, ולדבקות בו.
“ונתברך יחד בברכת הגאולה אשר גאלנו וגאל את אבותינו אכי”ר.
יהודה ליב”
ישנה טעות גדולה בתלמיד אם חושב כי רבו עושה משהו לפי דעתו. וצריך להבין, שאם הוא רב, פירושו יותר גדול, ומדבר אליו מעבר למחסום, ומבין באיזו צורה להדריך את הקטן. וזה למרות שיש לו טענות כנגד הרב, כשם שיש לו טענות כנגד הבורא. אלא שכנגד הבורא אין הטענות יכולות להיאחז במשהו, כי הוא אינו תופש את הבורא בשום חוש, אבל היות שאת הרב הוא תופס באיזה חושים, אז מתחיל להלביש עליו, על ההתנהגות שלו, ועל היחס שלו, כל מיני טענות בנוגע למה שקורה לו, שעדיין נמצא בהסתרה, שכביכול זה תלוי ברבו.
אלא ראשית, כמו שכותב בעל הסולם: מה אני יכול לעשות, אם כמה שאני נותן לכם תורה, אתם במקום להכניס טיפות של תורה, מכניסים טיפות של שטות, דברים בטלים?! ושנית, התלמיד לא מבין שגם הוא, וגם רבו, נמצאים תחת שליטת הכוח העליון, שליטת הבורא. ורבו, שאמנם במידת דבקותו בבורא, עושה את הנדרש, ובמידה הזאת הוא רבו, שנותן לו הדרכה, מכל מקום, אפילו יהיה זה רב שקר, אדם חייב להבין, שרק בשליטת הכוח העליון בא כל מה שקורה אתו. ורק באדם תלוי כל צעד שמתקדם. אין יותר גורמים, רק הוא והבורא. וגם כן, האדם והבורא, ולא הבורא והאדם, כי לפי המדרגות שבאות ממטה למעלה מסודר כך, שהכל בא בהקדם המ”ן.