שיחה 1, 06.10.05
תקציר : מלמעלה הכל תמיד מוכן ומסודר בהתאמה כלפי התחתונים. ויש זמנים כמו החגים, המוכשרים יותר גשמית ורוחנית. בעל הסולם אומר, כי ההסתרה, והקליפה, וכל הבלבולים וההפרעות שהאדם עובר בדרך, שייכים כולם לעבודתו הרוחנית של האדם, ויש לשייך הכל למקור אחד. המדרגה הרוחנית מתחילה דווקא מאחוריים, היינו מכלי קבלה, ואחר כך מוסיפים את החסדים, את צורות ההשפעה. וכל התיקונים נועדו כדי שהאדם ייחד הכל לכוח אחד ויזכה לגאולה רוחנית-נצחית.
“בס”ד נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור תרפ”ז לאנדאן יע”א
לכבוד התלמידים ה' עליהם יחיה
... והנה אשיב לכם ביחד, להיות הכל נובע מרצון אחד, וקדושת החג מתקרב ובא, וכמו שידעתם שדרכי להתקבץ אל עצמי, ולא לותר זמן בימים אלו.
והגם אין לי עוד הוצאות גדולות לצרכי אוכל נפש על החג, כי ב”ה השגתי המצות והיין לנכון. אבל טרוד אנכי לקבל את הבן הנולד מכל העובר עלי במשך חדשי העבור מחודש תשרי, והבן יקיר לי מאד, ילד שעשועים, ועל כן המו מעי לו, ולכל צרכיו.
בטח שמתם לב לכתוב במכתבים הקודמים, שתכינו עצמכם לנהרות אל ה' [לנהור, ללכת בקהל גדול אל ה'] ואל טובו בימים האלו, בטרם ביאתי אליכם, כי הזמן מוכשר לכך-אם תרצו, כי בצרכי ה', וחלק ה', אין הזמן והמקום מגבילים בינינו כלום, והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד.”
אנחנו צריכים לראות, שמלמעלה אין עיכובים, ואין שינויים, ואין זמנים טובים יותר או פחות. אלא הכל ניתן ביד רחבה ביעילות המרבית, בהתאם לנחיצות ונצרכות האדם. שמגיעים לו גם אורות, וגם כלים, והזדמנויות, ומעשים. כמו שכתוב, שהכרוז בא לו משך כל השנה, ובכל שעות היממה, ובאדם הכל תלוי. אמנם יש זמנים מועילים יותר, כמו חגים ומועדים, שאז יש גם תמיכה גשמית כללית לקראת התיקון, אבל כעיקרון אין זמנים מלמעלה, אלא ברצון ממטה תלוי הכל. כמו שכותב בעל הסולם, הכל תלוי “אם תירצו”.
“כבר תמו [תמהו] חז”ל, “אסתר מן התורה מנין”? ואמרו: “ואנכי הסתר אסתיר”, והענין, “שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, ש”המאור שבה היה מחזירן למוטב”,”
יש הסתרה מלמעלה במכוון, “ואנכי הסתר אסתיר”. שמתוך ההסתר הכפול הזה, שהאדם אינו מודע לכך שעובר עליו הסתר, הוא לאט לאט מגלה שמאחורי כל המעשים, החשבונות, המחשבות, הרצונות שלו, עומד רצון העליון, והוא המסדר לו כל התהליכים האלו בכל הקומה, במוחא ובליבא, כדי שמהם ילמד הבחנות רוחניות. כי רק בהקדם הרצון, ההבנה, היגיעה, וההשגה מצד האדם, עד כמה שנעשה “מוכשר”, כך הוא יכול להבין את מחשבות הבורא, ומעשיו.
לכן חייב לבוא זה רק מתוך ההסתרה. ההסתרה אינה מלמעלה, אלא היא בתוך האדם, בתפיסה שלו, בכלים שלו, שעליו להעביר את ההסתרה מכליו על ידי היגיעה. כי רק עד כמה שבן אדם משתדל ומתייזע כדי לגלות את תכונת ההשפעה, למרות הטבע שלו שדוחה אותה, בהתאם לכך עוברת ממנו ההסתרה, ומתגלה הבורא, תכונת ההשפעה.
ואז אדם רואה שההסתרה שהיתה בו היא הסתרה של שני סוגי הטבע, טבע הרוחני “המשפיע”, וטבע הגשמי “לקבל”. ועד כמה שמשתדל לקרב את טבע המקבל שלו לטבע המשפיע, באותה מידת השתוות הצורה עוברת ההסתרה. זאת אומרת, אין ההסתרה נמצאת במכוון מלמעלה, אלא כדי שאדם ילמד, שעליו להתגבר עליה ברכישת הכלים דהשפעה.
“ואם כן שפיר הקשו [טוב שאלו] , איך אפשר להיות הסתר לאיזה אדם? ואפילו אם תאמר שרשע הוא, שעוסק בתורה ומצוות שלא לשמה,” שעוסק בתורה ומצוות, ומגלה שהוא ההפך מתכונת ההשפעה, מהבורא, ואז קובע לעצמו שהוא רשע. כל אחד צריך לדון את עצמו. ואין מדובר באנשים שסתם קיימים בעולם הזה, או באנשים שמקיימים הרבה מצוות, ולומדים הרבה תורה, אבל אינם קובעים לעצמם שהם רשעים, כי לא גילו זאת בכלל. אלא מדובר באדם שהגיע להכרה שהוא רשע גמור או רשע שאינו גמור, בתלוי למצב ההסתר שבו הוא נמצא.
“מכל מקום המאור שבה מוכרח להחזירו למוטב,” דווקא מתוך ההרגשה שהוא רשע, דורש את התיקון, ומושך על עצמו המאור המחזירו למוטב.
“ותירצו, שיש ב' הסתרות, בסוד “הסתר אסתיר”, הסתר אחד ממיעוט הירח, כמ”ש “מאורות, חסר כתוב”, ונחסר הו' מהמאור שבה, מאר במקום מאור.”
הסתר ראשון נקרא הסתר משני המאורות הגדולים. מלכות היא כלים דקבלה, ואין לה אור דחסדים, ומשום כך אינה יכולה לקבל אור חוכמה. כי אור חוכמה יכול להתגלות רק לאחר צמצום א', בהקדם האור דחסדים. שבהתאם למידת הכוונה על מנת להשפיע שיש לרצון לקבל, הוא נמצא בהשתוות הצורה עם תכונת ההשפעה, עם האור. ואז אור יכול למלא את הרצון לקבל. ומפני שבמלכות, ברצון לקבל, אין חסדים, אז האור שנמצא לפניה מאיר באחוריים שלו. זאת אומרת, נותן למלכות הרגשת החושך, וזה נקרא “חושך אחד”, הסתר אחד.
“הסתר שני, מחטא אדם הראשון, בבחינה שזרק בה זוהמא, ונתמעט ג”כ בראשון” לא מדובר במצב שבו מלכות נמצאת הפוכה מהאור, אבל לא נמצאת בעל מנת לקבל ממש, אלא רק חסרים לה תיקונים. אלא מדובר בקליפות.
הכלים דקבלה והכלים דהשפעה היו מעורבים יחד, ועל ידי כך שנשברו יחד, נכנסו בתוך הכלים דקבלה ניצוצי השפעה, ובזה נעשו הקליפות, שהן ריחוק כפול מהאור. ונמצא, שאם אין לאדם כוח, ואינו יכול להגיע להשתוות הצורה להאור, אלא מרגיש ש”אני לא האור”, ונמצאים האחד כנגד השני, אבל לא בהפכיות, אז הוא בהסתר אחד. אבל אם ברצון לקבל יש את הכוונה ההפוכה, שרוצה לנצל את האור לעצמו, על מנת לקבל. וזה מפאת ניצוצי הבינה שנפלו לתוך הרצון לקבל, שהתחיל להבין כי על ידי השפעה אפשר להרוויח, אז מזה הוא בא להסתר כפול.
“ונמצא מר במקום מאור,” נאבד לו גם הא' מהמאור. “ובמעשי בראשית הקדים רפואה למכה, שנאמר בפסוק אור “יהי אור”, “ויהי אור”, דהיינו, שיהיה מספיק לב' הסתרות הנ”ל.” בהשפעת האור מלמעלה על הכלים שנמצאים גם תחת צמצום וגם בשבירה, היינו בהסתר כפול, יש בכוחו של האור היכולת להביא אותם לאט לאט להכרת ההסתר, ולהכרת הרצון להתקן, ולהעלאת המ”ן, היינו לרצון להתקן. ואז האור מתקן את הכלי. זאת אומרת, באור יש הכוח להביא את הכלי מהריחוק הקוטבי לו עד אליו.
“והנה בכח הנחש המסית, נפגם גם אור השני, ונשאר ממנו ור, ומכבר חסר באור הראשון הו' כנ”ל ונשאר סער על ראש הנחש וסיעתו, “ארור אתה מכל הבהמה”, וכו'. שמראשון נשאר אר, ומהשני נשאר ור ועל כן נקצצו לו גם הרגלים, ועל גחונו ילך ודו”ק. כי אין לי פנאי להאריך. שזה סוד אור ששימש בז' ימי בראשית וכו', שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והבן.” ישנן הבחנות באדם שבלתי אפשרי לתקנן על ידי האור, כי בינתיים לא יכול האור לעורר בצדיקים את המ”ן כנגד ל”ב האבן.
“אולם כל התיקונים המה במקבלי האור, שבהיותם אינם כדאים לקבל האור העליון, הנם ח”ו במורדי האור כי אור ה”ס, השפעה. וכשמגיע לכלל קבלה, נקרא מאור,” שהאור נמצא בתוך הכלים. “שה”ס, פנימיות המחזירו למוטב, המתלבש בכלי קבלה, ואור העליון מתלבש באותיות כל התפילות, והוא ושמו אחד, שה”ס שהיו אבותינו משוקעים בטיט ובלבנים, מגלולי מצרים בשער מ”ט דהטומאה, ואז נגלה עליהם, מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם,”
אדם חייב לראות בתוך האור שמגיע ונותן מאור לתוך הכלי, את הכלי הנמצא במ”ט שערי טומאה. והאדם הוא הקובע שנמצא בזה, ולא שכך מבחוץ רואים ומודדים. אלא האדם מודד בכלי שלו לעומת האור, שהוא נמצא בהפכיות הסופית ממנו.
אם היה מגיע לשער הנו”ן אז לא היתה לו כבר היכולת לראות את ההבדל בינו לבין האור, כי עד כדי כך ההסתרה היתה קוברת אותו. אבל מ”ט הוא המתח, שהאדם רואה את עצמו ההפוך בהפכיות המרבית, ובכל זאת נשארת לו האפשרות לצעוק. כדברי הכתוב, “ויאנחו בני ישראל מהעבודה”, לאחר העבודה ב”טיט ובלבנים”, שראו עד כמה כל רצון ורצון שבהם נמצא מנוגד למאור.
“והטעם, שהיו צריכים לגלות כל אותיות התפילה, ועל כן המתין להם הקב”ה. אמנם כשכלו התפילות מהר עליהם לגאלם, ו”גיטו וידו באין כאחד” ממש.”
בעבודה שלנו אין לנו צורך לחכות לבורא, אלא מלמעלה הכל מוכן, ותלוי רק בקצב שלנו איך נגלה את כל אותיות העבודה. היינו שנגלה את כל הטבע שלנו, כל הרצונות שלנו, כשהם עומדים במ”ט שערי טומאה כנגד האור. וכשישנה אותה הבחנה שכל כ”ב, האותיות מתגלות כשבורות, אז כנגדה ישנה התפילה, העלאת המ”ן המספקת, כדי שתתחיל להחזירו למוטב.
“ומרדכי הצדיק באמנו את ה”דתא” (הדסה) זכה בה מצד שהיתה בת דודו אביחיל, ואע”ג “ומראה כבוד אש ה' כאש אוכלת בראש ההר”, מרעה טוב ושמן היה לה אצלו, כמ”ש “מימינו אש דת למו”. שהבין באור צדקתו, והמשיך עליה חוט של חסד, ובהמשכה זו המשיך מדת ה”קו” לקדושה י”ד יום (דמדת קו ה”ס חסד)“ שתכונת החסד היא מהותו של מרדכי, “מסיבת ב' המעוטין הנ”ל בסוד “ואביה ירק ירק בפניה”, עד שזכה “ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה”, אפילו לאומות העולם ממש.
ומתחילה תקנה באחורים, דהיינו “שעומדת מחיקו של אחשורוש,” שמתגלים בה רק הכלים דקבלה, שכביכול אינם הכלים הראויים לקדושה. “וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי הצדיק”,” שעוברת ממלכות לבינה.
“שה”ס הטהרה, בסוד “ומתרגמינא מרי דכיא” [ומפרשים מרדכי, “מרי דכיא”, מור בושם טהור] , (וזה שתירצו שמרדכי הו”ס התרגום של תורה). דהיינו, ה”מר” מסטרא דחויא הנ”ל. שהטיל בה זוהמא, (וזה סוד לרוב אחיו, ולא לכל אחיו והבן היטב) ופרח ממאור שבה הא' ד”אין אני והוא יכולים לדור בעולם” כי “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”.”
התהליך שנוגע בו בעל הסולם דורש פירוש. העליון חייב לרדת לתחתון, וכביכול להיות מקולקל כתחתון כדי לטפל בו, שזה נקרא “תבוא האם ותקנח בנה”. ויוצא אז, שהעליון נמצא בכל הפגמים שישנם בתחתון. ורק אחר כך, על ידי פעולות מיוחדות הוא מתחיל להראות את עצמו, שאינו שייך בדיוק לתחתון. ובזה התחתון עובר תהליך, שדוחה מעליו את העליון שמתחיל להשתפר, ואחר כך רואה כבר את ההבדל בינו לבין העליון.
“וזכה וטיהרה לה, כי המשיך לה אלופו ומיודעו: אבל, עדיין מאורות חסר כתיב, דהיינו, הו' מצד מיעוט הירח כנ”ל.”
הכלים דהשפעה שנשברו, ונכללו בכלים דקבלה, וכביכול נותנים להם תוקף הקליפה, דווקא הם המאפשרים לאדם להתעורר, ולהבין את הקדושה. זאת אומרת, עד כמה שהערמומיות, והאגואיסטיות, ותוקף האגו שבאדם, הם יותר בולטים, מפני שהניצוצות דבינה בתוך מלכות הן חזקות, היינו בשבירה חזקה זה כנגד זה, כך מתעוררת בו לאחר מכן היכולת לראות את הטבע שלו ולהפכו. וכשמתחיל אז על ידי אותן הניצוצות להבין את ההסתר הכפול, ולהצדיק אותו, שרואה שזה בא לו כאמצעי לגלות את ההסתר הכפול, אז מתעורר ממנו, ומגיע להסתר רגיל.
“אך בעבור זה זכה אחר כך “בלבוש מלכות וכו', ועטרת זהב גדולה”. כמ”ש “את שני המארת הגדולים”.” הוא מתחיל לגלות שהכל הוא לבוש על הבורא, והלבוש הזה לטובתו. כי הבורא חייב להסתיר את עצמו, ולהמעיט את עצמו, כדי לאפשר לנברא להשיג אותו לאט לאט.
“ואז “מרדכי מן התורה”, כמ”ש “מר דרור”, דהיינו, “חירות ממלאך המות”. והיינו בלשון הקודש ממש.” אומנם שלא נראה מלכתחילה, הקשר ביניהם הוא חזק, שמרדכי גם מציל את אחשורוש.
“כי כל הטהרה באחורים שה”ס תרגום, וחירות גמורה בלשון הקודש. דמ”ט פנים טהור, ומ”ט פנים טמא, מסיטרא דמיעוט [מצד של מיעוט] הירח הוא. ועל כן תיקון א' יוצאים הכלים בטהרה, ותיקון ב' הוא “שם חדש, אשר פי' הוי' יקבנו” [אשר פי ה' יאמרנו] , “הויה שמה” “ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי”.” זאת אומרת, מתחיל להיות המסך המשותף.
“והארכתי עד פה להטעימכם מרור של מצוה אם תרצו, שסוד “וימררו את חייהם” - בחוסר ב' אלפין דתוהו [בחוסר אלפיים שנות תוהו] , הגם דזוהמא דחויא [שזוהמת הנחש] , לא היה אלא באור א' כנ”ל. אבל תלה הקלקלה בעליונה שחוסר הואו דמיעוט הירח הדיח (הוכיח) שא חסר גם שם ח”ו, והלביש אותם כמו אור וכלי, שמן המאור ואור, נטל א דמאור (דהו' כבר חסר) וא דאור, והרכיבן זה בזה, ועשה מר ור והיינו מלאך המות, שב' רישין נעשין לת' [ארבע מאות] , וכשזוכין “במר דרור” כנ”ל, אז “ואתא [מתקיים] קב”ה ושחט למלאך המות” - הנעשה שוב פעם מלאך קדוש.”
אחרי שמתגלה כל ה”ארבע מאות”, היינו כל כלי המלכות, ואדם קובע מה תכונתה, אז בא הקב”ה ושוחט את מלאך המוות. זאת אומרת, מסכים לשחיטה, ומבקש עליה, ו”נעשה שוב פעם מלאך קדוש”, כמו שהיה בטרם כל התהליך דמעשה בראשית.
“ואין כאן מ”ט ומ”ט, כף זכות, וכף חובה, שהם כף ב אותיות אלא “הוא ושמו אחד”,” ואין כאן הבדל בין אור וכלי, שאז נקרא “פעמיים כף ב”. אלא יש רק כלי אחד, שכפי מידתו מתגלה בו האור, וזה נקרא “כף ב” אחד.
“כי “לא ישיא אויב בו, ובן עולה לא יעננו”, “הפוך רשעים ואינם” וכו'.” הדיקות שמורגשת אז בכלים המתוקנים, אינה מורגשת כדבקות בין שני חלקי הבריאה, בין הנברא לבורא, אלא היא ללא הבדל ביניהם, כמצב אחד במקום אחד. שאין בה מרכיבים, אלא הכל אחד.
“ועל כן מתחילה צריכים לאסור את אלוה של מצרים, באסור (בעשור) לחודש, להיות נתלים בתורה, “לא יוכל לבכר (לבקר) את וכו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים”, שז”ס, הכנה למכת בכורות, בן השנואה.
ובזה שאסרו את אלהי מצרים לכרעי המטה, המשיכו עליהם אור יקרות, במקום הכרות, ו”יקיר כמו יכיר”, ואין ביקור, ויש ביכור, כי אין מום, כמו שנאמר “הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועים”, וכו'. כי “שכל את ידיו”, וישם יד ימינו על ראש אפרים, וה”ס... “שה לבית אבות”, מידי אביר יעקב כנ”ל. ובארבעה ימים של ביכור, שחטו אותו בארבעה אסור (עשור) והפה שאסר, (שהו”ס פי שנים יכיר ויקיר) הוא הפה שהתיר ובאור לי ה', ולילה כאור תהיה. ואז “שה לבית”. ו”בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה'“, וכו'. “אני ולא שליח” וכו'. “וטבלתם בדם אשר בסף”, בשיפולי כרעא [בתחתית רגלי המיטה] , “והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות”, דהיינו, התיקון אשר ממלא את ב' המיעוטין הנ”ל, ה”ס “שתי מזוזות”, מלשון מז”וזה”, בסוד אמונת אומן [שומר] , ואמונת נאמן [נשמר] , והבת שאומן [ששומר] היא ממש אמו בנאמן, כמו שפירשתי לכם כבר, ואז “והגעתם אל המשקוף” וכו', כי “דמים תרתי משמע” [דמים שתי משמעויות] , ואין לי פנאי להאריך. והמשכילים יבינו.”
מדובר בשני סוגי הכלים - כלים דקבלה, וכלים דהשפעה, שצריך לגלותם כשבורים, ונמצאים ללא שום קשר לקדושה, ולאחר מכן מתעוררים, ועושים את העבודה. אפשר להסביר את התהליך הזה בצירוף סיפור מצרים, או בשפת עשר הספירות, בכל מקרה, זו אותה המשמעות.
“ומה מאד כלתה נפשי לשמוע מכם בשורת הגאולה, וברכת הגאולה, אשר גאלנו וכו', כי “בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל”, כלומר, “שהיה הוה” מתיחדים בפי שנים כאחד, כי רואה את אחוריו, כמו את פניו, ואל יהיו לכם לפלא, הלא קופה של שרצים, תלוי לכל אחד ואחד מאחוריו, ואיך תבא לקו המשוה עם שלפניו.” אותם הכלים שנראים לאדם ההפוכים מהקדושה, הם הם הופכים להיות המתוקנים, ודווקא בהם משיגים דבקות.
“אמנם זה בסוד הוה לבד, שהנצחיות הוא סוד הוה, והמשוה יהיה להוה והיה, והיינו בזוכים לאור אמת, המתלבש רק ברצון אחד ומיוחד, וכל היותר משהו מרצון אחד, על כיוצא בו אמרו: “כל יתר כנטול דמי”, שזהו ביחוד של הדביקות האמיתי מהכרת לבו, המלא מאור הויה ב”ה, על כל גדותיו.
ואפילו כשמכוון לבו לשמים, צריך להזהר מאד, באחדות הרצון, שיתיחד ביחוד אמיתית הכרה פנימית בשיעור הדביקות על גבהו של היכולת ה'... ית' כי ידו לא תקצר ח”ו, כמ”ש: “ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ”.
וז”ס גאולתן של ישראל, בסוד “אני הויה, אני ולא שליח, ולא מלאך, ולא שרף”, כמ”ש ז”ל.”
כל הכוחות שמתגלים כבעד או כנגד התהליך, ובמיוחד הכוחות כנגד, כדוגמת “פרעה”, “בלעם” ו”נחש” בכללות, הכל מתחבר בסופו של דבר, לאותו הכוח שמוליד את האדם, שמלמד אותו, ומסובב אותו נכון להתקדמות. ואז “אני ולא מלאך”, “אני ולא שליח”, “אני ולא שרף”, כלומר מאחורי כולם עומד רק כוח אחד ב”אין עוד מלבדו”. את זה צריכים אנו לגלות.
ומה שאומר בעל הסולם, “פי שניים”, “שתי מזוזות”, “בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל”, הכל סובב על העניין שכאשר מתגלים כוחות הרעים, ייאושים, חולשה, ובלבולים, האדם תולה אותם באין ספור סיבות. אבל עליו לחזור ולהבין, ולשייך כל אלה לכוח עליון אחד, ובזה להצדיק מיד מה שקורה איתו, מפני שהכל נעשה רק כדי לקדם אותו למטרה.
“כי מי שיש לו רצוניות הרבה, הרבה שליחים למקום, והרבה מדרגות יש, כמ”ש המקובלים, שאפילו בנפש דעשיה, יש קכ”ה מדרגות,” בכל מדרגה ומדרגה יש ימין ושמאל, מטה ומעלה, ומשתתפים בה כל הרצונות של האדם. וצריכים להבין, שהמצבים המבולבלים הם המועילים ביותר, כי כל מצב כלול מכל המצבים המנוגדים.
“אבל מי שאין לו אלא לב אחד, ורצון אחד, אין לו כל החשבונות, וכל המדרגות הנעשים ע”י שרפים וחיות ואופני הקודש,” האדם צריך לקנות את כל ההפרעות האלה, ובזה לראות את עצמו כחלל הכלול מהרבה מאוד אופנים, וכוחות, ומחשבות מנוגדות, שמהם נבנה הכלי שלו.
וכשמתחיל לסדר את כל השלילה, ההפכיות, ההבחנות המנוגדות, למרות שהם נעשים בו ככלי רבגוני, מבולבל, ומחולק, ומשתדל לעשות מההפכים כלי אינטגראלי, אז מתוכם הוא מתחיל להבין את האחדות, שהיא המאפיין הייחודי של הבורא.
“אלא “ואהיה אצלו אמון”, ילד שעשועים, כי עבד ה' שיש לו נחת מעבדות שלו, סימן מובהק הוא שהש”י יש לו נחת מעבדו הנאמן,” ורק בתנאי שאדם יודע לייחד את המצבים שלו, בזה הוא מעלה נחת רוח לבורא. “ולהיפך, הוא ח”ו להיפך.”
“ועל כן צריכים לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך, בשהוא השעשועים לו לעצמו לבדו,” השעשועים הללו אינם נראים שעשועים מלכתחילה, אלא הם נראים לאדם דברים קשים, בלבולים, ייסורים, מכות. ורק במידה שמייחד אותם לבורא, אז מתחיל לראות בכל אלה שהבורא משתעשע עימו, כדי לגדל אותו על ידי המשחק, ובזה לקרב אותו. ואז מתחילים להיות שעשועים של ממש, ונעשה “בני היקר לי אפרים”.
“ולא להעציב ח”ו, בכל אופן שלא יהיה; וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב ותו לא מידי.” שלמרות כל מה שעובר עליו, מצדיק את האב שהכל עושה, רק כדי להגיע לשעשועים עימו.
“וז”ס “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל”, שפירשו ז”ל: שמלאכים ושרפים לומדים ידיעת השי”ת מישראל, וז”ס “כי טוב מאד, זה הס”ם”, להיותו פורח באחת, וכשנוטלין ממנו זה הכח לקדושה, אז מקויים בנו ובכל מאודך.” שהתגלה האיחוד, האחדות.
“וז”ס שמתחית המתים זוכין לגילוי אליהו, שפורח בארבע, ואז מתתקן בנו הכח הזה לעבוד ולעדוד באחת, דהיינו טוב מאד כנ”ל, המקוה לנו בב”א אכי”ר.
מכתבי זה ערכתי בקיצור לשון מסיבת קוצר הזמן; אבל ברצות הוי' יספיק שתכינו את עצמיכם, ותזכו לכל הנ”ל, בטרם ביאתי אליכם, ואז “באתרא דליעול 'ירקא' ליעול בשרא וכוורא” [במקום שעולה ירק על השולחן, יעלה בשר ודג] , כי אחר כל הזכיה הנ”ל, תתחילו להיות מוכנים, לקבל אורו ית' ע”י, כחפץ ה' מכל מראש, והגם שהוא פלא בעיניכם, להשקפתכם. אבל על כל פנים תאמינו לי שאין כוונתי ח”ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן [בעל מלאכה] נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים. ורעיון רוח הזה, הוא הפגם מסטרא דחויא שהטיל בה זוהמא, לחשוב את עצמו לנמוך ושפל, ולא ירגיש כי הויה [הבורא] עומד לימינו, גם ורק בעת תחתית שפלותו, ואני מה שאני רואה, אני אגיד, אולי ימצא השי”ת חן בעיניכם בימינו בקרוב.
יהודה ליב”
ויוכלו להצדיק כל מה שעובר עליהם, ולייחד כל זה לבורא ב”אין עוד מלבדו”, וכך יזכו לגאולה.