שיחה 1, 26.10.05
תקציר : אגרת זו עוסקת במערכת היחסים שבין המורה לתלמיד בדרך הרוחנית. בעל הסולם מזכיר לתלמידו שהם עברו יחדיו כברת דרך משותפת והתלמיד "התקרר", כביכול שכח כיצד להגביר דבקות לדרך הרוחנית כמו אל רבו. בעל הסולם מנסה להסביר לתלמיד במה תלויה חולשת הדבר, בעיקר דרך משל על אדם שנכנס לגנו של המלך ומתפעל מיופי הגן בשעה שהוא מחפש את המלך ההולך מאחריו. כשנגלה לו המלך, הוא מתחיל ללכת כשהמלך לפניו עד שיוצא מחוץ לגן ואינו יכול להכנס אליו שוב.
"ב"ה ה' פנחס תרפ"ז לאנדון יע"א
כבוד מ' ... נ"י
הנני בדברי אלה לגלות לך לבי: שאני מתפלא מאד שאין החבריא מתגעגעים כראוי, לשובי הקרוב הביתה. ואני חושב עליך, שעל כל פנים אתה המובחר מכולם, להיות שאינך יכול לכתוב אלי ולפרש שיחתך, ועל כן לקבלת פנים אתה צריך יותר מכולם. ומכיון שכן, אחשוב שאתה מתגעגע יותר מהם, וע"כ אשיחה וירוח לי."
דבר ידוע בחוכמת הקבלה, שבדרכו של האדם המתקן את עצמו, עולות בו בכל פעם קושיות, והוא חווה אכזבות, וישנם מצבים שאינו יכול להיות בהצדקה ובשלום עם הסביבה, עם רבו, עם הבורא, וגם לא עם עצמו. ומאחר שכלפי התלמידים, הרב הוא המורה שמעביר את החומר, ואת שיטת התיקון, יוצא שכל תוצאות ההתקדמות או חוסר ההתקדמות, שתמיד הן מורגשות תחילה ברצון לקבל כבלתי נעימות, חוזרות אליו מהתלמיד בצורה טבעית.
ואמנם שכמעט לא מוזכר העניין הזה במקורות, התחתון בהתאם לנטייה הטבעית שלו, קודם מתנגד, ובועט, ומסרב לעליון, כי הוא מלא דינים, מלא רוגז, קינאה ושנאה. ורק כשמתחיל לעבוד על השתוות הצורה עם העליון, אז מתחילים הם להיות מתאחדים, ומתחברים, ואהובים זה לזה. אבל עד שהתלמיד רוכש מסך, תכונת ההשפעה, מידת התאמה מסוימת למורה, נמצאים הוא והמורה משני צידי המחסום, בשני עולמות. ולפי טבע שני העולמות לא תיתכן הבנה, והסכמה, ואהבה ביניהם. לכן אומר בעל הסולם, שבאמת אין החבריא מצפה לשובו, ואינה מביעה געגועים במכתביה. שזהו יחס טבעי, המצביע על מצבם הרוחני.
"...אולם לאידך גיסא [מצד שני] , נספור נא את הרוחים אשר רכשת, בכל ימי שבתך עמי. והגם, שעדיין אינו ברור במי תלויה האשמה, אבל בין כך ובין כך, התקוה מתחלשת ולחזוק צריך.
מצדי אני איני יכול להושיע לך בזה, רק לברר לך על בטח, שאין האשמה בי כלל ועיקר, רק בעצמך לבדך."
העליון לא יכול לסייע לתחתון יותר מידי, כי בכך הוא ימנע ממנו התקדמות. אמנם ודאי שביכולתו לסובב את התחתון כרצונו, כי יש בידו גם כלים וגם אורות, והתחתון נמצא כולו תחתיו. אלא שהעליון מעביר כלפי התחתון תהליך לביצוע, שבו יבנה בתוך עצמו חופש בחירה. שלפי מידת ההכנה שלו, התחתון יברר בעצמו במה הוא נמצא, ומתוך זה יקח החלטות, וינקוט במעשים, לטוב או לרע. ומתוך "אם אין אני לי מי לי" ילמד על מעשיו עצמו. לכן מצד העליון אין אפשרות לזרז את ההתפתחות הזו, או לפתוח יותר לתחתון, אלא רק להמתין עד בוא זמן העיבור, יניקה ומוחין, או אפילו הדרגות שלפני העיבור, יניקה, מוחין האמיתיים.
"והוא, מפני מיעוט דעתך, או מחולשתך באמונה, וכדומה. ועל כן לא הועילו לך כל תפלותי בעדך, כי לא הבנת עוד, איך להוציא הדבר לפועל, ולפיכך אתן לך הקדמה שלמה, ושמרת אותה, ויונעם לך.
כי בשעה שהאדם מוצא חן בעיני השי"ת, והשי"ת קורא אותו להדבק בו ית', מובן שהוא מוכן ומזומן לזה, בכל לבבו ומאודו, דאי לאו הכי [שאם לא כך], לא היה מזמינו לסעודתו. ואם האמונה בלבבו כיתד שלא תמוט, אז מבין בקריאה הנאמנה, ומכיר את מקומו לנצח, וכן עושה ואוכל ומקבל פני המלך, ואינו מתפעל להתמעט ח"ו מחמת זה, להיותו בדעתו ואמונתו בשלמות."
ההזמנה מהמלך אינה מכבה לאדם את התשוקה וההערכה, אלא בשמירה על האמונה הוא נכנס למגע עם המלך, ועושה הכל בהתאמה, בהשתוות הצורה עימו, בהשפעה. בנוסף, אם התחתון מקבל הזמנה מהעליון, זה סימן שהוא מוכן לקבלת ההזמנה, שאז פועלים עליו מלמעלה כבר כתוצאה מההכנה שביצע קודם לכן.
"ואמרו ז"ל: "את ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח [תלמידי חכמים] "; והוא לרבות המתאחד באחדות אמיתי, ואשרי לעומדים בזה."
אדם שמקבל הזמנה, זאת אומרת, שהבורא מתגלה בהכנות שלו, ומיד ברגע שמתגלה האור חוכמה בכלים דהשפעה יש מגע עם הבורא, ואז עליו לערוך חשבונות בכלים ההפוכים, ברצון לקבל. לזה הכרח שתהיה מידת היראה, שתסייע לו לשמור על עצמו, ולהיות בריבוי החסדים, כדי שלא יכשל בכלים דקבלה. כדבר הכתוב: "את ה' אלוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים".
"תלמיד חכם" הוא מי שנמצא בדרגות שדומה בפעולתו ל"חכם", שכך נקרא הבורא, היינו מי שנמצא בלקבל על מנת להשפיע. כי להשפיע על מנת להשפיע אין זו השפעה, כי אם תיקון הכלים בלבד. ועבודת ההשפעה, פעולת ההשפעה מצד האדם היא רק לקבל על מנת להשפיע. לזה נדרשת יראה, שהיא כוח נוסף שמחזיק את האדם בלהשתמש בכלים דקבלה רק לצורך השפעה.
"ותוכל לראות אמיתיות הדברים, בך בעצמך, כי בהגיע השעה והיית כדאי להתחבר עמך, לא קלקלתי הזמן, לחכות עד שתבוא אלי הביתה, כי תיכף הייתי אצלך, והגם שלא ראית גשמיותי, אבל הרגשת אהבתי, ורוממות הקדושה, בעמקי לבך. ומה נשאר לך אז לעשות יותר, כי אם, למהר ולבוא לקבל פני באהבה. והחושק, עושה וגומר את שלו, וכן עשית, ורגשות אהבה, ורוממות ושמחה, היית שולח לאזני בכל הדרך, מביתך עד הגבעה, בתשוקה נאמנה."
היתה הכנה נכונה מצד האדם, שאפשרה לקרב אותו, ולכן העליון קירב אותו. והתחתון בהתאם לכוחות, האורות, והתעוררויות שקיבל מהעליון, התעורר אליו בחזרה, והתחיל רוצה יותר ויותר להתקדם לקרבת לעליון. זאת אומרת, ההכנה תלויה בתחתון, וכשישנה ההכנה, העליון מיד משתמש בה, ומעורר, ומקרב, ומעלה את התחתון אליו. אבל לאחר שעשה את הפעולה הזאת, שוב התחתון מצדו צריך להוסיף התעוררות והכנה משלו.
"אך אחר עליתך אל הגבעה, וקבלת פני, התחילה השמחה והאהבה להתמעט. והוא, משום חוסר אמונתך בי, ובאהבתי הישרה אליך, כמו אתה אלי, כמים פנים אל פנים, והוא הפגם הראשון, ביני ובינך, אשר בהרהור הזה, מיד יצאת והתרחקת הימני, בזה השיעור, וכן טבע כל רוחני, שנארגים הענינים במהירות נפלאה, והריון ולידה קרובים, ועל כן אחר שהרה בטנך בחשש הזה, "מיד ילדת קש". כלומר, שהרהרת אחר עצמך, ומחשבותיך הנעימים, והנשגבים, והרוממים עלי, כי המה היו נערכים יותר משיעור, ואולי אינו כן, ואחר כך ודאי אינו כן ח"ו. ונמצאתי בהכרח נפרד ממך, וכל עבודתי וטרחתי, קבצתי לפקדון, לזמן יותר מוכשר."
כל עוד היתה התעוררות רוחנית בלבד, שלא קשורה לגשמיות, הכל היה כהלכה. בהקדם ההכנה מצד התלמיד הוא קיבל התעוררות מהעליון, ולפי ההתעוררות שנתן לו העליון, הוא התקרב, והתלהב, ורצה בקשר עם העליון, עם המורה. ובשעה שהגיעה הפגישה המוחשית, אז התמונה הגשמית החלישה במידת מה את התשוקה הרוחנית הפנימית. כי התחתון מושפע מאוד מכל מה שלפי הבנתו במוחא ובליבא מתרחש בגשמיות. ואז התמונה הרוחנית כביכול נסוגה, והתמונה הגשמית עוד הוסיפה וכיבתה אותה, עד שהגיע מצב שהעליון, המורה, הבין שמוטב לשמור אותה התעוררות של התלמיד לזמן אחר שהמקרה יהיה שונה. כי בינתיים התלמיד עדיין אינו מוכן לקבל את ההפרעה הגשמית, דווקא כדי להעלות עוד יותר את החיבור ביניהם.
"ובזמן המוכשר, חזרתי עמך כמקודם, וגם אתה חזרת על מעשיך הראשונים, פחות או יותר. ולפעמים היית רוצה לשמוע ממני דבורים בענין הזה בפרוש, כאשר ידבר איש אל רעהו, לא פחות כלל, ובדבר הזה אני חלש, כמו"ש: "כבד פה וכבד לשון אנכי"."
זה החוק, שאי אפשר לבטא את העניינים הרוחניים, ולהביע אותם במילים. משה רבינו (וכן מקובלים אחרים) לא היה בעל מום בדיבור כמו שנהוג לחשוב, משה היה אדם בריא ורגיל, נטול פגמים, ומצויד בכל הכלים הגשמיים. אלא מטבע הרוחני, שאינו יכול להתלבש בכלים הגשמיים, ולהקלט באוזניים או במוחא וליבא של אלו שאינם נמצאים בדרגה הרוחנית, וזה נקרא "כבד פה וכבד לשון". שאי אפשר להוריד את הרוחניות עד הגשמיות ממש, כך שתהיה מובנת לאדם שאין לו הכנה. לכן המורה, שבמקרה זה הוא בעל הסולם, צריך להמתין עד שתהיה שוב התעוררות מלמעלה, והתלמיד יתעורר קצת מעל מצבו הרגיל, ואולי יתאפשר לחדש את הקשר ללא ההפרעה הגשמית החיצונית, שרואה את המורה.
"וגם אין לך לקוות לזה להבא אלא אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי, בעל הלשון והאזנים, שיהיה שוה כמעלת הרוחני ממש."
ישנם הרבה סיפורים, בתלמוד ובגמרא, ובדברי חז"ל, עד כמה שלפעמים הצורה הגשמית של מקובלים גדולים היתה לא יפה, נוראית, דוחה. ועד כמה מעשיהם גם כן נראו לא נכונים, ופעולותיהם לא טובות. שלא יכלו לדבר בגלל שהיה "פה הרוס ומסריח" [דף עח, א פרק טו הלכה ג גמרא: על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה]. מכל מקום, אין מדובר בצורת הפרצוף הגשמי, אלא אם אדם יורד מהראיה הרוחנית הפנימית של אורות, כלים, דבקות, תכונות, כוחות רוחניים, אל העולם הגשמי שלמטה מהמחסום, ומתחיל לראות את התמונה השייכת לגופים, אז ודאי שרואה בכול את הסתירות בין שני העולמות.
"ואינך יכול להבין זאת, מפני שאין לך עסק בנסתרות, אבל אנכי, כל מה שאני רשאי, איני מונע ח"ו כלל, "ויותר מה שהעגל" וכו'."
הכל תלוי בהכנת התחתון, וברגע שהתחתון מוכן, מיד העליון נותן לו התעוררות. שאז התחתון מתעורר, ומתקשר לדבקות בהליכה יחד. כי אי אפשר לעשות אף צעד ושעל ממטה למעלה, אם לא על ידי העזרה של העליון. כמו שכותב בעל הסולם, אלה הרוצים ללכת בדרך, נשלחת אליהם נשמה יותר גבוהה, וכמחַמר היא עוזרת להם לעבור ממקום למקום, מדרגה לדרגה, ממדרגה למדרגה.
כי החמור של האדם, החומר שלו, סוחב על גבו עוד משא גדול שחייב לעבור בין המדרגות, ובלתי אפשרי לעשות זאת ללא הכוח הנוסף מלמעלה, שמתלווה אל הנשמה, ועוזר לה לעבור את הדברים. אלא שנדרשת הכנה מצד האדם, שירצה ויסכים לקבל את העזרה. שיווכח שהחמור שלו אינו יכול לזוז ממקומו, ויעבוד על התעוררות, ויראה שאיננו מסוגל, ורק אז יהיה ראוי לעזרה.
"ואצייר לך עניניך הנזכרים עמי, בדרך משל: אדם ההולך באם הדרך, ורואה גן נחמד למראה, ושומע קול קורא מכוון אליו מהמלך אשר מתהלך בתוך הגן. מרוב התפעלות עבר בקפיצה אחת את הגדר והנה הוא בתוך הגן. ומתוך התרגשותו וזריזותו לא הרגיש שהוא הולך לפני המלך, והמלך נמצא בסמוך אליו ומטייל מאחוריו.
וכך הוא הולך ומודה ומשבח את המלך בכל כוחו בכוונה להכין את עצמו לקבל פני המלך. והוא אינו מרגיש כלל שהמלך מצוי לידו. ולפתע הוא מחזיר פניו ורואה את המלך נמצא לידו. כמובן שלשעתו, גדלה השמחה מאד. והתחיל לטייל אחרי המלך, בהלול ושבח כפי כוחו, כי המלך מלפניו והוא אחרי המלך."
האדם מקבל התעוררות, וחושב שההתעוררות באה ממנו, לכן הוא אינו רואה את המלך. כי לא מזהה ולא מחבר שכל מה שקורה לו בא מלמעלה. אלא בשעה שנמצא בהתעוררות הזאת, כביכול הכל על חשבונו, והוא זה שמחכה למלך, כאילו למלך צריכים לחכות. המלך נמצא תמיד בתוך התעוררות והתרוממות האדם, רק האדם לא מזהה אותו.
וכשהאדם מטייל בגן, ורואה, ומעט מבין ומתרגל למה שקורה, אז הוא מזהה שהמלך כנראה נתן לו את ההתעוררות. וגם המחשבה הזאת ודאי שבאה מלמעלה, אלא איך האדם מגיב לזה? מתוך שנתנו לו הבנה, הוא מיד מבין שהמלך היה הראשון בהתעוררות, ושהוא הולך אחרי המלך. וכך הולך ומשבח את המלך שמשך אותו, ונתן לו התרוממות, וכל ההכנות והתנאים הנחוצים.
"וכה הולכים ומטיילים, עד מקום הפתח. ונמצא האדם יוצא מהפתח, ושב אל מקומו כבתחילה, והמלך נשאר בגן ונועל הפתח. וכשמסתכל האדם שכבר נפרד הוא. ואין המלך עמו, הוא מתחיל לבקש פתח הגן לעומת שיצא, באופן שהמלך יהיה מלפניו." מה פתאום המלך צריך להיות לפני האדם? המלך הוא בין כך ובין כך לפני האדם, אלא לאדם התגלה שהמלך לפניו על מנת שיתקשר עימו, שיהיה בקרבתו, בדבקות עימו. ולא מפני שהמלך צריך שילכו אחריו, ויכבדו אותו, וישירו לו תשבחות.
"אבל אין פתח כזה כלל. אלא לעומת שבא בפעם הראשונה באופן שהוא מקדים את המלך. והמלך היה מאחוריו מבלי שירגיש בזה." בכניסה נראה לאדם שהוא הראשון, ביציאה הוא אחרי המלך. ומה הטעם בכניסות והיציאות? אלו היחסים. לפי סדר המדרגות מתחילים כך שבכניסה אדם חושב שהוא נמצא הראשון. אלא כאשר בטיול בגן גילה נכון, שהמלך הוא בכל דבר הראשון, אז רק לשבח אותו, אין זו התכלית. אלא התכלית היא בהתחברות האחד עם השני. וכשאינו מעמיד את הדבקות במקום הראוי, אז נקרא שמוצא פתח ודרכו יוצא, מבלי שירגיש שיוצא. לכן להיות אחרי המלך, כמו להיות לפניו, אלה רק התנאים ליציאה ולכניסה.
"כן צריך להיות גם עתה. אבל צריך שיהיה אומן גדול לזה. והבן והשכל. במשל הזה, כי הוא מקרה נאמן בינינו. כי בהיותך אצלי והרגשתי את הקרירות שנולדה אצלך בערך הקודם, היה עליך על כל פנים, להסתיר פניך מהביט בי כאילו אני לא יודע כלום, מכל מה שעבר עליך ובלבך בכל הדרך, עד הגיעך אלי.
וזה ענין "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. כלומר, אם היית מאמין בתפילתי עליך, ובהיותי עמך ושמיעתי כל השבח וההלול שחשבת עלי, ודאי שהיית בוש מאד מפני הקרירות במקום חמימות. ואם היית מתבייש ומצטער כראוי היית זוכה לרחמי השי"ת עליך. ואז פחות או יותר ההתלהבות היתה שבה אליך. והיית זוכה להתאחד עמי כראוי לא ימוט לנצח.
יהודה ליב"
מאוד קשה לאדם הקטן להיות בשמירה ששום דבר גשמי לא יסתיר לו את הדרך הרוחנית. והבורא מסדר תנאים, שהתלמיד בעיניים הגשמיות שלו רואה מה שרואה, ואי אפשר לעשות כלום בנדון, אף לא להאשים אותו במשהו. אלא אם הקרירות בכל זאת מתגברת, אז אין שום אפשרות להיעזר בגדול, ומכאן כל הכישלון שבדרך כלל קורה לתלמידים. כי אינם מבינים במידה המספקת שכל התמונות והמקרים על כל הרכבם, מסדרים אותם כך כדי שכולם יתקדמו.
ולהתקדם כלפי הבורא אפשר רק "בשכר ויסתר משה פניו", זאת אומרת, כוח האמונה, התפיסה בעליון, חובה שתהיה למרות כמה שהעליון הוא שנוא ובלתי רצוי בכל המקרים המתגלים. ולזה צריכה הקבוצה לעבוד, ולספק לכל אחד ואחד כוחות להתגבר. שההתגברות הזו מאוד קשה, ומהווה אבן נגף לכולם. אם תזכו, ותצליחו.