שיחה 1, 06.11.05

תקציר : בעניינים של חוכמה יש להבין דבר מתוך דבר ולא לצפות לתשובות ישירות בכל חסרון. טבע העליון לא תמיד ברור לתחתון ודרכו של הרב היא תמיד כלפי המערכת הכללית, וזה לא תמיד ברור לתלמיד. בעל הסולם מזכיר לתלמידים שמעלת האורות העליונים וכל השפע שאדם יכול להשיג בחייו נמצאים רק בחוכמת הקבלה.

הדגש באגרת זו הוא שכל ההצלחה המיוחלת לאדם בדרכו הרוחנית נמצאת בחוכמת הקבלה, ואל לו לאדם לומר די טרם שהשיג כל ההשגות הנפלאות שנמצאות בחוכמת הקבלה.

"ב"ה מטות פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

...ומשבח אני את הר' ... שאני מרגיש אותו קרוב אלי יותר מכל התלמידים, ובכוונה גדולה אני משבח אותו בפניו, כדי שיתן אל לבו, שבח והודיה להשי"ת על זאת, שאחר נטייתי הימנו על זמן קצר, זכה להתקשר עמי בשיעור גדול, אין זה כי את מתנת הוי'.

ומה שאיני משיבו על שאלותיו בפרטיות, הוא כי כן דרכי בדברים נכבדים, לשנות את הכתובות מאיש לרעהו, בכדי שלא ליתן אחיזה לסט"א. וע"כ מחוייב כל אחד ואחד לאמץ את עצמו, להבין בכל המכתבים, בלי להשגיח על הכתובת כלל ועיקר."

"שינוי כתובות" הוא סוג מיוחד של הסתרה שישנה בלימוד חוכמת הקבלה, והיא בלטה גם אצל הרב"ש, שהיה פתאום מגלה דרישה, צועק על מישהו, או מעיר הערה לבן אדם, שבכלל לא יודע למה זה מגיע לו, ומאיפה זה בא. ואפשר שבכלל ראוי הוא ליחס טוב ויפה, ולפתע מקבל איזו תגובה גסה כביכול. או שלהפך. ואמנם אדם לעולם לא יבין את העילה האמיתית למעשי המורה. אותן כתובות שמשנים נובעות משתי סיבות: ראשית, כדי לבלבל את האדם, לתת לו הסתרה, ויכולת להתקדם. שנית, שינוי הכתובות מסודר לפי צורה מסוימת ולא בארעיות, מפני שיש למקובל ראיית כל המערכת. והוא רואה, לא איך האדם עצמו, אלא איך הוא כלפי כל המערכת, עד כמה היא זקוקה לו, וכמה הוא שייך אליה. לכן היחס של הבורא אל האנושות, או היחס של הרב אל הקבוצה יכול להראות לעיני התלמידים מאוד מוזר ומשונה, כי החשבונות הם כלליים, בלבנות הסתרות, והתעוררויות שליליות, או התעוררויות כאלו שאותן האדם צריך להשלים לצורך הכלי הכללי.

"ואל יחשדוני, שדבריו אינם נחקקים בלבבי כדבעי [כראוי] , חס מלהזכיר, אלא שאני נושא בעול עמו, בכל יגיעותיו וטרחותיו ומכאוביו.

הן אמת שזה איזה חדשים שהזכיר את עצמו לפני, בדבר המכאוב הגדול שאחז לו בחצי ראשו, ורציתי מאד, למהר לכתוב לו סגולה נאמנה והיא - להתאמץ בלמוד התורה. אבל כן דרכי מאז ומקדם, שבטרם שאני מודיע את הסגולה שלי, אבקש מהשי"ת, שישיג בעצמו. ואחר שהוא משיג מעצמו, אז גם אני אבוא ואמלא הדברים, "כי יהודה ועוד לקרא" [כלומר התורה היא הדרך, ואני, מה יש לי להיות לתוספת] , ואומר לו אותה הסגולה.

ועל כן מה מאד ששו בני מעי, כשהשגתי זה איזה שבועות הימנו, ד"ת על הפסוק "והאיש משה עניו מאד", שגילה זה בשכל אמיתי, שכל ענין הישועה, הוא בהשגת החכמה, ורזי התורה וכו'. ונתתי שבח והודיה להשי"ת ע"ז.

אבל לאחר מכן קבלתי ממנו מכתב שהבנתי מתוכו, שעבר על "בל יחל דברו", ושוב מבין דרכים וישועות, בטרם השגת סודות התורה, היות שכתב לי ששוב אחזו הכאב בכל ראשו."

אדם צריך להאמין, להבין, לחרות במוחו, שבטרם הוא נעשה בעל השגה אמיתי, שום רגש ומחשבה שלו אינם נכונים. ויכול לעשות סיבובים, לתרץ סיבות, ולערוך חשבונות, הם כולם פסולים. ועם אף אחד מהם הוא לא יגיע למטרה הרוחנית, גם לא למדרגה הסמוכה הקטנה ביותר. כי כל הדרגה הרוחנית היא למעלה מהדעת, ש"דעת" הכוונה, הרגש והשכל הנוכחיים שלו. אלא למעלה מהמחסום פירושו, שאדם עובר חתך של ממש, כלידה מעולם לעולם, כמו נולד מתוך הרחם לאויר העולם הנאור. והוא אינו לוקח איתו שום דבר מהעולם ההוא, אלא כל היוצרות, הכל לגמרי חדש.

ועד שלא יבין זאת, ויבין שחייב להתפטר מהמוחא וליבא הגשמיים שלו, שאין נכנסים עימם לרוחניות, אז נמצא הוא רחוק מרוחניות. ואם חושב שעם משהו מהמוחא וליבא הרגילים שלו יוכל לעזור לעצמו להיכנס לשם, זאת טעות. אמנם בעזרת השכל והרגש האנושי אנחנו מתקדמים מלא לשמה ללשמה, שהולכים יותר ויותר נכון לקראת המטרה, אבל לעבור להשגה הרוחנית, פירושו לקבל כלים חדשים, ארץ חדשה, שמיים חדשים.

לכן כל המחשבות, וההשגות, וההרגשות, מה שיקבל אז, יהיו לגמרי אחרים מכל מה שתיאר רגע לפני שנכנס לרוחניות. ועל כן אומר בעל הסולם, על אותו האיש שפעם הבין כי נמצא בשקר, אמנם שמתקדם לקראת האמת. ואחר כך כביכול שכח על זה, או התבלבל לחשוב שבשכל וברגש שלו, הוא יכול לקבוע משהו על רוחניות, כי נעשה בו שוב איזה טמטום, הסתרה על מוחא וליבא. משום כך הגישה הנכונה היא להבין ולא לשכוח, שנמצאים אנו בשקר מוחלט, ובבלבול מוחלט, שאי אפשר לנו לתאר שום דבר נכון על העולם הרוחני.

"לפיכך באתי עתה להזכירו, אשר כבר מוסכם אצלו, שלא יצוייר ישועה שלמה לנצחיות, בטרם שמשיג טעמי תורה, וטעמי מצוה, ועל כן, אסור לו להצטער, זולת להשגות התורה."

אסור לאדם להרגיע את עצמו, שהוא מבין כבר מספיק, ובאמת לעומת כל בני העולם הוא מסתובב בהבנת מה שקורה כאן, ואיזו מערכת נמצאת במציאות, ומכיר את הטבע - אלא עד שישיג פנימיות התורה. והעמידה הנכונה הזאת, שלא מודד את עצמו כלפי העולם, שהוא חכם מהם, וכביכול יכול לסובב אותם בחוכמתו, אלא בודק את עצמו כלפי הדרגה הרוחנית הקטנה ביותר שעוד לפניו, הגם שההרגשה הזאת יתכן שכואבת לו, כי במקום להתגאות, רואה את עצמו כחסר, מכל מקום, החיסרון הזה הוא המקום הנכון להתקדמות.

"כי נודע, שאין הקב"ה משיא את בתו לעם הארץ, כמו שאמרו ז"ל: "כל המשיא בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ומניחה לפני הארי, וכו'." לא חוכמה, לא התפעלות, ולא התרגשות, אלא רק הכלי האמיתי, הוא הכלי לגילוי השכינה, לגילוי הבורא. ולא בשכל האדם או ברגש האנושי, אפשר להגיע לגילוי. אלא צריכים לכלי חדש, ואותו מקבלים מלמעלה, רק מתוך השתוקקות, ולא מתוך גאווה שאני יותר מכולם, שבזה האדם רק מרגיע את עצמו.

"...ונודע שהאשה נקראת תמיד על שם האיש. דאיהו מלך, ואיהי מלכה. איהו חכם ואיהי חכמה. איהו נבון, ואיהי בינה. כמו שכתוב בתקוני זוהר." עד כמה שהכלי יהיה דומה להאור, האור יתגלה בו לפי השתוות הצורה.

"ונמצא על כן, דאשת עם הארץ, כסילות שמה, להיותו כסיל, שאינו יודע להזהר בכבוד מלכים. כי דירת קבע של היצה"ר, בלב פנוי מתורה, אלא שהתורה וחכמה, דוחה את היצר הרע מן הלב, לאט לאט, וכיון דאיהו כסיל, נמצא מוכנת לו אשת כסילות, שהיא קליפת נוגה דאפתי לחוה [שפתתה לחוה] ." ועל ידי שנים של עבודה, מגרשים לאט לאט את אותה הקליפה הנקראת "כסילות", ובכלי הנכון נכנסת התגלות האור, ואיש הופך להיות גיבור.

"וזה שאומר הכתוב: "וכעס בלב כסילים ינוח". והנך מוצא טעם מובהק, למה לא יתן המלך, בתו לעם הארץ. אלא אם באמת חשקה נפשך בבת יעקב, אינך צריך להרבות מוהר ומתן, כדעת החיצון, של חמור אבי שכם החיוי, אלא להשתדל אחר השגות טעמי תורה, וטעמי מצוה, אחד מהם לא נעדר, כי אז חשקו וחשקה יפגשו ויתיחדו זה בזה, והאהבה גומרת את שלה מאליה, בלי שום סיוע מהצד, כלומר מכוח אנושי.

יהודה"

מגיע כלי חדש ששם נעשה המפגש: גילוי הבורא בתוך הנברא. וזה קורה לאט לאט כתוצאה מהעבודה, כמו שהוא אומר, עד שהלב יתפנה מהשטויות, מהכסילות, מיצר הרע.