שיחה 1, 07.11.05
תקציר : אגרת זו עוסקת בעבודה הרוחנית בכלל ובפרט, וכן בעבודה בין תלמיד לרבו. בעל הסולם כותב על עניינים הנוגעים לאמונה, על רצונות שאסור להשתמש בהם, כיצד לשמש את הכוח העליון, על פירוש ל"עץ חיים" של האר"י, על סדר תיקונים, על גדרות וגבולים, על אופני התקשרות נכונים בין סוגי הרצונות ועל חוסר הרגשת הקשר עם המורה. באגרת זו עשרות עצות לתלמידים, מהן הזכרנו רק חלק קטן. בעל הסולם מדגיש כי תלמיד מורה ובורא זוהי למעשה מערכת אחת.
"ב"ה ב' מסעי פ"ז לאנדאן יע"א
כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו
הנה אני מכין עצמי לשוב לביתי, ומה חשקה נפשי, למצוא אתכם מוכנים ומזומנים, לשמוע דבר ה' כיאות.
לעת עתה בוש אני מ... ומ... שהיו חשובים, המובחרים מהחבריא, וכעת מי יודע? ויכול להיות שגם ... נ"י, מתקרב אלי יותר מהם, ואם יזכה לבטחון השלם, ויקם ויחי. כמ"ש "הן אמת חפצת בטוחות [בכליות] ובסתם חכמה תודיעני", שבהשגת הבטחון, צרור ומתגלה, כל חכמת העולמות, עליונים ותחתונים," מפני שהביטחון הוא הכלי להשגת החוכמה.
כמתבאר ממאמר ה"ערבות", אם אדם בטוח שלא יחסר לו כלום, זאת אומרת, יש לו כוח פנימי כנגד הרצון לקבל הטבעי שלו, שלא יפריע לו להיות בהשפעה, בנטייה הנכונה כלפי הבורא, אז יש לו הכלי הנקרא "אמונה" ו"ביטחון" שבו יכול להתגלות הבורא. אלו התיקונים ברצון לקבל, המאפשרים לאדם להיות מעל הרצון.
"שכלום צריך להשגה זו, אלא לב טהור, שכבר מאוס בעיניו האהבה העצמית, ומוקטר ומוגש כליל לשמו ית', על כן יפה עשה שאינו מתפעל כלל ממה ש... נ"י ו... נ"י מבטלים אותו, מפני שחסר לו ערממיות, אלא ויגבה לבו בדרכי ה', וקטן וגדול שם הוא."
אם אדם מקבל מלמעלה כוח שעוזר לו לשלוט ברצון שלו, ולהיות מכוון לעבר הבורא למרות המצבים הבלתי נעימים שעוברים עליו. שעל מנת לחזק את הקשר שלו עם הבורא, הבורא שולח לו מצבים שמגלה בו יותר ויותר רצון לקבל, בכל מיני אופנים שונים או זהים. אז האדם רוכש מזה "ביטחון", ובתוך הכלי של ביטחון הוא רוכש חוכמה.
"ומה אוכל לעשות עוד ל... נ"י, שהכל רוצה ללמוד ממני, זולת מענין השפלות," "שפלות" הכוונה, שלא משתמש ברצון לקבל שלו, כי בודק, רואה ומאבחן אותו כבלתי כשיר לשימוש. ולכן אדם שקובע "אני שפל" משמע, שיש לו תכונות כאלו, שבמצבן הנוכחי אי אפשר להשתמש בהן.
"כי עסק זה לא ניחא ליה כל עיקר [לא נוח לו כל עיקר] , ואינו מסופק [ואינו משוכנע] שיפה ומשובח הוא, יותר מהאנשים הסומים והיבשים, ואין צריך לומר מאחיו, שפניו כפני ווינקלער [שמו של חנווני עמיד] , עד שבטוח שגם אנכי מודה לו בזה, היות שלא התבייש לכתוב לי, והיה נראה לי בעדו [לטובתו] , שיאציל חלק חשוב מהזמן לעסק זה."
באותם ימים חי בירושלים מישהו בעל שם משפחה "ווינקלער", שהיה אדם מכוער ביותר, עד כדי כך שנוצרה סביב זה עגה כזאת, "אתה מכוער כמו ווינקלער". וכאן משתמש בלשון הזה בעל הסולם, שאם אדם כך מרגיש כלפי עצמו, זה סימן טוב, ויש להודות אם דבר כזה מתגלה ברוחניות. אבל אסור שהגילוי הזה יפיל את האדם לחשכות, וחוסר אונים, וחולשה, אלא שדווקא יתן לו שמחה. כי אם אדם רוצה להזדהות עם הבורא, אז עד כמה שרואה את הטבע שלו הרע, ההפוך מהבורא, כך יותר טוב, יש לו בכך יותר תמיכה להתחבר עם הבורא, ולברוח מהתכונות הטבעיות שכביכול שייכות לו.
"אבל אין כוונתי כמו השפלי שפלים, כלומר, כמו השפלים שמחפשים שפלות, כי ההוא עוד גרוע מהגאות בעצמו." יש כאלה שעושים מעצמם כאילו הם שפלים. אלא שאינם עובדים בכיוון שיכולים לגלות את שפלות עצמם, ולכן הבורא אינו מסדר להם הרגשות הבושה בעיני עצמם, בעיני החברים, ובעיני הקהל, כי לא מגיע להם. ובזה שהם משחקים את עצמם כאילו "אני כלום", הם רק מגדילים את גאוותם, ומרחיקים את עצמם מהמטרה.
יש בזה הבחנות מאוד מאוד עדינות, שבאות זו על גבי זו, ועד כמה שאדם משתדל, קשה לו לאבחן נכון מה מצבו האמיתי. שאין לכך בדיקה, מלבד "לעצום עיניים", ולא להשתמש בשום הבחנות במוחא וליבא, אלא רק במעשה, שמא תהיה "חוכמתו מרובה ממעשיו". אלא ביטול אמיתי כלפי הקבוצה בלבד מביא את האדם לשפלות האמיתית. שאז יראה באור ה' את שפלות עצמו, ולא שיעשה מעצמו כביכול כזה. שאין כוח גדול יותר לסטרא אחרא, מאשר שאדם עושה ביטול עצמו מלאכותי.
ואמנם שאין זו רוחניות, בימים בעברו היו בכל מיני דתות עבודות זרות, שאנשים היו זורקים על עצמם צואה, ועושים מעצמם דבר בזוי, ובזה היו מתגאים. ומי שהיה מבזה את עצמו בצורה הטובה ביותר, הוא היה הגדול ביותר, שכולם אמרו "תיראו איך הוא עושה מעצמו אפס". וכוח הגאווה פועל בהתבזות הזאת, ועוזר לאדם שהולך ומתגאה עוד יותר ויותר. זאת אומרת, הנטייה לסבול, הנטייה לעשות מעצמו הנבזה בעיני כולם, הרצון לקבל עושה ממנה "פסל", ומאוד מתגאה בזה.
מכאן, שאין בצורה החיצונית לומר שום דבר. אדם יכול להיות עשיר כקורח, ולעשות מעצמו מבחוץ מלך, ואף אחד לא יודע מה בפנים. יתכן שכל ההתנהגות שלו נובעת מתוך שפלות אמיתית, ולהפך. החשבון ידוע רק לאדם עצמו, שבמידה בה הוא דבוק לבורא, "באורך, נראה אור".
מה אדם עושה בנוגע לחולשה שלו, נוכח הגילוי שהוא מכוער כמו ווינקלער?
אדם שמגלה את עצמו בצורה הנכונה, שהיא רק כלפי הבורא, ההבחנה מהבורא מגיעה אליו דרך הקבוצה, ואז אינו מגלה שהוא חלש. אלא מגיעים לו שני דברים יחד - גדלות הבורא, ושפלות עצמו. אלא שאז גדלות הבורא קרובה אליו ורצויה לו, בבורא האדם רואה את כל המשקעים שיש בתוך הרצון לקבל שלו. ויחד עם זאת שהוא מגלה מהו הרע שבכלי, הוא מיד מרגיש "אני שייך לאור".
כי האור ישר שבא, בא מלובש באור חוזר. העליון שמראה את עצמו לאדם, מראה את עצמו כדוגמה: "תראה איך אני", "תראה איך אני עושה את זה", "תראה איך אני יכול", או אפילו "תראה איך אתה יכול להיות כמוני". האור מגיע עם גילוי המחלה, והתרופה יחד. ולא שמגלה לאדם רק את המחלה, כמו שמראה לכל העולם, מפני שאין הם מתקדמים ברצונם, אלא על ידי המכות בדרך ייסורים. האדם שמתקדם בדרך תורה מקבל בכל גילוי שלו גם את ההבחנה שכנגד: "אז מה אני צריך לעשות?" "אז איפה אני צריך להיות?" "אז למי אני שייך? "מי זה שמגלה לי את דבר מחלתי?" ולכן יחד עם הגילוי הזה הוא מרגיש שמחה גדולה.
בדומה לאדם שעבר תאונה, ושוכב בבית חולים בלי יכולת לנשום, עד שבאים הרופאים, ואומרים "אנחנו נעשה לך ניתוח". רק המחשבה על הניתוח, מביאה לו שמחה, עד שהוא מוכן ממש לטפס על שולחן הניתוחים, העיקר שירדימו אותו מהר, ויעשו מה שצריך לשפר את מצבו. זאת אומרת, אפילו בדרגה הגופנית, אפשר לראות עד כמה הגוף רוצה בזה.
"כי מי הוא שישבע על אבן שהוא אבן? אלא ודאי שיש הוה אמינא [אפשרות שאומר] שהוא זהב. אלא שידע ויאמין, שכל הברואים, הם "כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר"." זו הבחנה נכונה מאוד, שאם אדם נמצא בה, הוא מבין שבלהיות במסירות לבורא, הוא פותר לעצמו את כל יתר הבעיות. ואין צריך לשכל, ולא לשום דבר, אלא רק למסור את עצמו לידי "המנתח" שיעשה בו הכל.
"גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משהוא חומל על נפשו עצמו, וכל זמן שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין, ולכעוס, אדרבה עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עשוקים באין מנחם ר"ל [ה' ישמור] ."
אי אפשר לאדם לקבוע את היחס הנכון לאף תכונה שלו, לפני שהוא מרגיש איך משני הכיוונים, מתוכו ומבחוץ, הבורא מנהל את כל הכוחות, ומשחק בהם, והאדם הוא ההבחנה באמצע, בין הרצון לקבל שיושב בתוכו הבורא ומשחק, לבין האור שהבורא מגלה כלפי הרצון לקבל. והאדם רק מאבחן את ההבחנות בין הרצון לקבל להאור, ומתוך אותן ההבחנות, הוא מוצא את עצמו.
זאת אומרת, האדם חי בפועל היוצא מהפגישה בין אורות לכלים, מה שנקרא אותיות העבודה, טנת"א. שאחרי כל הטנת"א באות האותיות המהוות כלים, שבהם אדם מרגיש את עצמו, וזהו בלבד "האדם". לא הרצון לקבל, ולא האור, אלא התולדה מהפעולות שנעשות ביניהם, הוא הכלי.
"כמו האב שב' בניו חולים ר"ל [ה' ישמור] , האחד יש לו מעות לעסוק ברפואות, ולשני אין לו מעות, מובן, שלבו של האב מרחם יותר לאותו הבן שאין לו מעות לעסוק ברפואות, כי מי שיש לו מעות, ממ"נ [כך או כך] , אם יחזור [אם יחפש] אחר רפואות יתרפא, ואם לא יחזור, איהו ח"ו דאפסיד אנפשיה [הוא חס ושלום הורג את עצמו] ," במו ידיו.
"אבל על הבן השני, הרחמנות של אביו וכל רואיו, חותך הלב," כי הוא עני. "ואם כן מה אתה מבטל כל כך לאחיך שיש לו פני ווינקלער, ואתה כועס על העולם, שהמה מכבדים אותו יותר ממך? לדעתי ראוי הוא יותר לכבוד ממך, כאמור לעיל, והוא פשוט, וכן טבע העולם, "אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי" [אפילו שהוא לא ראוי, מזלו ראוי] , וקל להבין.
מ... נודע לי בשבוע שעבר, שגמר בדעתו, להתפטר מעסקי, שהעמסתי עליו יותר מדי, ולבוא אלי לונדונה, בלי שאלת פי, כי איך ישאלני, ואני נוגע בדבר? ועוד, שגם תינוק הבורח מבית הספר יודע זאת, שלשבת סמוך לשולחן רבו, בהרחבה גדולה, ולהשתעשע בסודות התורה וברזין עליונים, מקובל ביותר, מלעסוק בדרכי רבו בדברים שפלים ומבוזים, שאין לשאוב מתוכם, אלא טרדות עצומות, באין יכולת להתפלל אפילו כאיש פשוט בפירוש המילות.
ואני משיב ללא שאלות, שמי שנוהג עמי ככה בעת הזאת, כשהוא צמא ומתגעגע, גדולה טובתי עמו, ומה עוד, יהיו מעשיו עמי, בעת שאזכה לקרבו תחת כנפי השכינה, כי יכול אז, לחשוב בלבו, הרק אך במשה דבר ה', גם עמי דבר ה'. וגם לי שולחן לערוך, ולפרנס כל העולמות העליונים, ואיך אוכל כהיום להתבטל, לעסקי גופו של רבי ובקושיות אשר לקח?"
באופן מצער, כל אחד בונה לעצמו תורה שלימה ו"שולחן ערוך" משלו, שכביכול יודע איך להתקדם, ועל ידי אילו פעולות. ואמנם שהוא קורא בעין אחת, ושומע באוזן אחת, מה ממליצים המקובלים, ומה אומר לו רבו, לא זה בסופו של דבר קובע מה שיעשה הוא. אלא אחרי הכל, הוא מחבר לעצמו דרך משלו לפי הגישה הגשמית שלו, ולפי השכל וההבנה שלו. וחושב שהוא יודע איך להתקדם, וחייב להתערב במה ששומע, ולפרש את הדברים לעצמו על פי הבנתו, שבזה הוא מקלקל את כל דרכו.
ומכאן שהיכולת לשמוע להמלצות המקובלים והרב, המדריך, מבלי שום התערבות אישית, היא התנאי הכרחי לביצוע פעולה הנכונה להתקדמות. וכאן אדם צריך להיות מאוד נזהר, עד כמה הוא מפרש את ההמלצות, והעצות, כדוגמת אלו שמביא הרב"ש במאמריו על החברה, על ההתנהגות, על סדר יום, על ישיבת חברים, איך שהאדם צריך לסדר את עצמו כלפי החברה, וכלפי הלימודים. ועליו לשמור לבל יתערב בכל העצות הללו הטבע הרצון לקבל שלו, ויערוך בהן "תיקונים" למיניהם, שאז לא תהיה זו כבר תורה מן השמים.
"כי כל עיקר כבוד ומורא בהשואה להשי"ת, נאמר ביחוד על העת הזאת, שכבר זכה להתלבשות השכינה הקדושה בתוך לבו לנצחיות, כי צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה"." כמו שכתוב, "מה שפסולת בעליון, זה קודש לתחתון". ויוצא שאם האדם קשור לרבו ולקבוצה בחיצוניות בלבד, אז יחסו כלפיהם קובע את המעמד שלו, ועד כמה שמשפיל את עצמו, כך יכול לקבל מהם.
"כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו." להיות ה"מתאחד עמו" אפשר, רק אם מבטל את הטבע שלו, היינו את השכל וההבנה שלו, את הביטחון שלו שהוא מבין, שהוא מסוגל בעצמו, שהביקורת שלו היא נכונה. זאת אומרת, ההתבטלות האמיתית היא מעל הטבע.
"ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו, וכמ"ש אלי ... נ"י, אשר מאמין שגוף של צדיק הוא גדול כמו נשמה של אחר. והגם שלא שמע מה שדיבר בעצמו, כי סיים על... ומכל מקום הוא מסכים לנסיעתי לאמריקא וכו', ואם היה שומע מה שאמר לא היה מסכים כל כך בפשיטות." כי התלמיד יכול לאחוז רק ב"גופו" של רבו, היינו רק בחיצוניות, בקשר החיצון שלו עימו. לכן ודאי ש"אם היה שומע מה שאמר" לא היה מסכים שרבו מתרחק. לרבו לא משנה היכן להיות, הוא בין כך ובין כך קשור עימם, רק על התלמידים פועל המרחק.
"אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור." אין הוא מתבייש לומר "שתזכו להדבק בבחינת גופי", כי אם זהו אמצעי לתלמידים שיעלו, ויתעלו, חייב הוא לגלות להם אותו.
"את הר'... נ"י, קשה לי לגמרי מלהשיגו, כי איך יתכן שאחר כל טרחתי הגדולה, שטרחתי בשבילו עד הנה, כי חברתי חבור נאה ויפה, הוא ספרי "אור הפנים", עם כל מיני הידורים בשבילו, בניר היפה, ואותיות בולטות, הקדמה שלמה, ופתיחה כוללת. מפתחות הענינים, וראשי תיבות. והיו לב' המאורות הגדולים, מאירות ומסבירות כהלכה.
גם, כמעט מדי שבוע בשבוע, אערוך לו מעשי אצבעותי למלחמה, מכתב ארוך ורחב, ולפעמים שני מכתבים בשבוע אחד. ולא אוכל לחושדו, שאינו ח"ו אורח טוב, שלא יאמר ח"ו, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. אלא אני מוצא אותו יושב מוקף חומה הק', כי לולא ישב מחוץ לחומה, ודאי לא היה משוה עצמו עם יצרו, לנהוג מנהג היבש הזה. וחוששני עוד עליו, אשר יחד עם מנהגו זה, אומר עוד בלבבו, שדבוק ומקושר בי יותר מכל בני החבריא, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ורחמנא ליבא בעי [והקב"ה דורש לב] , וכיון שנקודת לבו דבוקה בי, אינו צריך ליותר, לחזור [לחפש] אחר מעשים, שהמה נחוצים ונאותים, רק לקטני הדעת, שאין להם דרך אחר, מה שאין כן ליהודי מקושט כמותו (שיינער יוד בלע"ז) לב טוב עולה על כולנה [על הכל] , באופן שאינו צריך עוד לגלות כלי מעשה, בהכשר ויתרון."
יש באגרת המון רמזים עמוקים, אבל לעת עתה מספיק לנו לקיים מה שביארנו עד כאן.