שיחה 1, 16.11.05
תקציר : בעל הסולם כותב לתלמידיו אודות ההסכמות הנחוצות לספרו מרבני הישוב דאז, כפי שהיה מקובל בהוצאת ספרי תורה. אך בספרי הקבלה מי שלא נמצא במדרגת המחבר, כיצד יוכל לערוב לאמיתות הכותב? איזה כלים אם בכלל יש לנותן ההסכמה לדעת מיהו המקובל. ובכל זאת בסבלנות רבה ואורך רוח שיכול ללמד במשהו על מעלותיו, בעל הסולם מנסה לענות לכל טענותיו של אותו רב.
"ב"ה מוצש"ק דשופטים פ"ז לאנדאן יע"א
כבוד גברא רבא חסידא ופרישא אוצר י"ש חכמה ודעת
כדש"ת מה"ר ... שליט"א
מכתבכם קבלתי ושמחתי לראות כתב ידו שהי' לסימן לי על מיטב בריאותו בע"ה, ומ"ש שאינו מחזיק את הרב לבעל מקובל כמו שאני חושב, איני יודע מי הגיד ומי חשד את הרב הנ"ל לבעל מקובל, וע"כ אחשוב שכת"ה חושב שאני מתגעגע אחר הסכמתו בשביל חיזוק דברי תורתי, וכבר כתבתי שרצוני בזה רק בשביל השגת כסף להדפיס את הספרים בהיות שאין לי הסכמה ממפורסם שיהי' חשוב במקום הזה כמו שכתבתי שם."
בעל הסולם כותב לא פעם שלספריו אין דרושות הסכמות. אולם יש כאן סוגיה, כי כל ספר שמדוברים בו ענייני תורה, ויוצא לאור, הכרח שינתנו לו הסכמות מגדולי הדור. אמנם המנהג כשלעצמו הוא חיוני, כי אלמלא כן, כל אחד היה יכול לכתוב ספרים, ולהפיץ אותם לקהל הרחב, ומי יודע מה היו יונקים משם האנשים. אלא בעניין ההסכמות על כתבי הקבלה נוצרת בעיה, כי אין מי שיבדוק, ויהיה בר סמכא להחליט.
בכל מה ששייך לענייני דיומא של אורח החיים היהודיים, לדת ולתרבות היהודית, ישנם בכל דור ודור הגדולים שפוסקים לטובת הדור או שלא לטובתו, שפני הדור כפני גדוליו, ובכוחם לתת הסכמות, ולהכתיב מי הוא ה"צאן" שאותו הם מובילים באותו הדור. מה שאין כן, ספרי קבלה אמיתיים, מי באותו הדור יכול לבדוק, להעיר עליהם משהו, ולתת הסכמה? לכן כותב בעל הסולם, שרק מתוך הצורך החיצון עליו להראות את ספריו, היינו כדי לקבל כסף להדפסתם, וכדי שיופצו ברבים. לכן הוא הולך ומשיג את ההסכמות, אמנם שהאדם שנותן לו הסכמות, לא מגיע לקצה הבנתו של בעל הסולם בחוכמת הקבלה.
"ע"כ אני חושב שכת"ה רוצה לתהות על קנקני ולכנס עמי בדברים בענין הזה וגם בזה הנני מוכן ולמשמעתו ואענה על הדברים כפי כוחי. ומכ"ש אחר שסילק את עצמו מענין ההשתדלות הנזכר שם, א"כ איני עתה שום נוגע בדבר והנני כמו ת"ח שבא קודם מעשה ששומעין לו ואענה על ראשון ראשון.
א'. מ"ש שאינו רואה בזמן הזה מי שהוא מקובל, אתמהא, איך אפשר לישב בסביבה מוגבלת ולראות בכל העולם, ומכ"ש ראיה כזו מי שהוא בעל מקובל, והן אמת שגם אנכי לא ראיתי מקובל אמיתי בזמני זה, אבל אני מבין שלא אלמן ישראל ואין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב - ובכלל לא ראינו אינו ראיה [זה שלא ראינו אינו הוכחה שאין] .
ב'. מה שהודיעני בענין מקובל עד"ש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", שהקשה מה שאל ומה השיב, ותי' ששאל שיהי' מקבל ומקובל ביחד "וזה שהשיב לו אם תראה שאני מקבל ממך בעת, כעת שאתה מקבל הימני והבן עכ"ל", הנה אני מודה שאיני מבין קוצר אמריו [אמירותיו] , והרי זה דומה אלי כמו שאחד מבקש מחבירו שיתן לו מתנה, והשיבו אם תראה שאני אתן לך מתנה אז יהי' לך המתנה, שאין זה תשובה כלל, ומכ"ש שא"צ על זה תנאי כפול כמ"ש שם.
ג'. מ"ש אנכי ראיתי ברבותי מפ'... ומק'... זצלל"ה שהיה להם מדרגה זו עכ"ל. הנה לדעתי בלי ספק כלל שא"א לראות שום מדרגה ברבותיו, מה שעדיין לא זכה בה בעצמו; ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל, ש"אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה", ואפי' בחבירו א"א לראות מה שאינו ברשותו עצמו. ורציתי לשמוע דעת כת"ה בזה."
כדאי לזכור, שברוחניות יש שני תנאים לראות באיזו דרגה נמצא מקובל אחר: ראשית, חייב אדם להגיע לדרגתו של המקובל. שנית, חייב המקובל לפתוח לו את עצמו, ולאפשר לו לראות שנמצאים שניהם יחד.
"ועתה אשתעשע מעט בדבריו, במ"ש בענין מקבל ומקובל כאחד, אשר הוראת הדברים האלו אפשר להבינם אך במדרגה לשון כמו שקוראים, דהיינו, שכל מקבל השפע מהשי"ת נמצא מתפאר בעטרות השי"ת, ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שהשי"ת גם מתפאר עמו על שמצאו מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל, והיא ודאי מדרגה גדולה עד"ש: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" וכו' וד"ל.
ובסו"ה פי שנים הנני לבאר ע"ד "תן לחכם" וכו' והוא בסו"ה: "לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו' אותו יכיר לתת לו פי שנים" וכו'. וסוד הבכורה ידוע בשם הרבי ר' בער זצלל"ה ממעזרעטש [ממזריץ'] , בסוד איק בכר גלש [זה קידוד של חילופי אותיות] , אמנם פי שנים הוא הפה דאתגנז בי' האי רוחא דאתרחצנו בי' אבהתנא [פי שניים הוא הפה שנגנז בו אותו הרוח שבטחו בו האבות] עי' באדרא. ואפרשהו לתתא וממנו ילמד לעילא [אפרש אותו למטה וממנו ילמד למעלה] ." ומפרש:
"נודע שיש ב' צדיקים, צדיק דעאל בה וצדיק דנפיק מינה [צדיק שנכנס בה, וצדיק שיצא ממנה ] בסוד "בצאת נפשה" וכו', וע"כ זווגיהו פסיק [זיווגם נפסק] כנודע בזווגין דזו"נ אשר לע"ל יהי' זווגיהו שלים ואז נקראת פי שנים, וזה שאמר לו אליהו ז"ל: "הקשית לשאול", שרמז לו עד היכן מגיע, דהיינו, "אם תראה אותי לקח מאתך", "לקח" הוא בקבוץ, שהוראתו נתלקח מאתך, פי' בהפך ממש ממה שחשבת עד היום, שאני אדוניך ואתה מתלקח הימני. אלא שאני מתלקח מאתך ואז "יהי' לך כן" כי אז תזכה ל"פי שנים". ולפיכך לא היה לו כח באלישע לבקש אותו עוד על זה. (בדומה בערך כמ"ש באיש חסיד והחזיק בו כמו רבו).
אבל בסופו של דבר זכה לזה כמ"ש: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", פי', שראה איך כל כללות אורות ישראל שנכללין באליהו אדונו, כולם נמשכין ומתלקחין הימנו בעצמו, ולפיכך, הי' מתקשה מאד, כמו שאמר לו "הקשית" וכו'. שלא היה יכול לסבול זה עד שצעק: "אבי אבי", שה"ס "פי שנים". שגם זו"ן תתאין כאו"א עלאין וכו'.
וע"כ "ולא ראהו עוד" להיות שראה אך את עצמו. וד"ל כנ"ל. והי' בלחץ גדול משום זה, וע"כ "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים", פירוש, דכללות האורות בסוד "רכב ישראל ופרשיו" נרמזים בכתוב בסוד "בגדיו" וד"ל כנ"ל. ... עד שזכה בסו"ה "וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו" שה"ס אדרת... שעד עתה חשבה לבח' ירודה וחיצוניות ועתה הבין להרים אותה למקומה ואז זכה באמת לפי שנים."
עניין "אלישע" לעומת "אליהו" שייך לגלגתלא עיניים דתחתון שמחוברים לאח"פ דעליון. שהתחתון מחזיק באח"פ דעליון, למרות שהאח"פ דעליון נראים לו כדבר חיצון חסר חשיבות מיוחדת. וכשמחזיק, ונעשים הם כאחד, מבין שהחיצוניות היא רק כלפיו, כדי שישלים את הפרצוף. ואז בעצמו הוא עושה מהחיצוניות הזאת פרצוף שלם, שנקרא זה, "מרוויח פי שניים", וכך עולה במדרגה.
"ומכאן ואילך הי' לו בחי' הנפילה דאדרת אליהו לדוגמת העלאת מ"ן. וז"ש: "ויקח וכו' אשר נפלה מעליו וכו' ויאמר איה ה' אלקי אליהו אף-הוא" וכו'. "אף", ה"ס כלי הנפש, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". וזה הנפילה דביני וביני [שבין כך ובין כך] , כנ"ל בסוד קריעת הבגדים נעשה לו בסוד "אף הוא וכו' ויעבור אלישע", וכו'. "ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע" וכו'. דהיינו, שכל מדרגות אליהו רבו נקשרו ודאי באלישע כנ"ל." "נחה עליו רוח" הכוונה, שנכלל עם כל המדרגות של רבו.
"ובזה מובן מ"ש בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שאלישע גלגול קין שכתוב בו "ואל מנחתו לא שעה [לא נענה] " אמנם הותתקן באלישע שאותיותיו אלי שעה [לי נענה] והיינו כאמור בסוד "פי שנים".
(חסר ההמשך)
יהודה ליב"
עניין "פי שניים" אפשר לשייך לגדלות דמין הא', גדלות דמין הב'. "פי שניים" נקרא, שהוא זוכה לאח"פ דעליון, ואז משתמש בו כחלק משלו, ש"אוחז בבגדיו", ו"קרעם לשניים".
איך אפשר לדעת אם יש או אין מקובלים בדורנו?
הרי אומרים שבכל דור ישנם ל"ו צדיקים נסתרים שנמצאים בדרגה רוחנית, ודרכם מתפשט השפע לעולם, שהאנשים האלה הם מחזיקי העולם. זאת אומרת, שהבורא בונה בתוך המערכת שלו את הנשמות הנמצאות כמקשרות בין המדרגה הרוחנית ובין המדרגה הגשמית. והקשר בין המדרגות הוא בבחינת מחוייב המציאות. כפי שברוחניות תמיד קיים קשר של התלבשות הפרצופים זה בזה, קשר האח"פ דעליון שנמצאים בתוך גלגלתא עיניים דתחתון. וקשר בבחינה שכנגדו, כל הכתרים, חוכמות, בינות, זעיר אנפינים, מלכויות, מקושרים זה לזה. כך קיים גם קשר בין העולמות, שנמשך גם דרך ההסתרה. והקשר הזה אינו פוגם בהסתרה, וההסתרה אינה מפריעה לו. אלא ההסתרה היא רק כלפי חושי האדם. והכוח העליון ממלא כל המקום, אפילו הרצונות בעל מנת לקבל בכל דרגה שבה הם נמצאים.
ובאמצעות מה פועל הכוח העליון? באיזו צורה פועלת מחשבת הבריאה, ומגיעה לכלים התחתונים? על ידי הפרצופים, שהם הנשמות הנמצאות בהשגה, ויכולות להימצא בשני העולמות. האדם שבגופו חי בעולם הזה, ובנשמתו חי בעולם הרוחני, נקרא מקובל, ובזה שנמצא בשני העולמות, הוא מקשר ביניהם. מקובל לא נסתר פועל דרך האורות המקיפים. הוא נמצא בגוף, ודרך הלימוד לאחרים מעלה את האורות המקיפים. הוא מקשר את הכלים האחרים תחתיו, בדרגת העולם הזה, בזה שמשרתים למטרה , בהתחברות יחד, ודרך החיבור הזה הוא מוריד מלמעלה מילוי לתוך הכלים הללו, במידת יכולתם להיות בקשר עימו. והמקובל הנסתר, פועל בצורה נסתרת, בעיקר למשיכת האורות המקיפים בצורה כללית, שהאורות האלה שומרים על כל העולם הזה.
ולכלים אלה מחויבים כולנו, שבזכותם חיים. מפני שאלמלא הצדיקים הללו, לא היו צינורות השפע מגיעים אלינו מלמעלה, מהעולם הרוחני. כי לא קיים קשר אחר בין העולמות, אלא רק דרך הנשמה המלובשת בגוף הצדיק. לכן "ואין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" הכוונה, שאותם השורשים, שהם שלושת הקווים, נמצאים במחוייב בכל דור ודור. ואיך אפשר לראותם? אי אפשר לראות. אפילו המקובלים הגדולים, ויהא זה המקובל האלוקי הגדול ביותר, אם לא נותנים לו לראות את הנשמות המיוחדות האלה, הוא אינו רואה. וצריך להבין, שיש בזה הגדרות מדוקדקות, ושמורות מאוד מלמעלה.
דוגמה לכך הוא מקרה בו התלוויתי אל הרב"ש בביקור אצל פלוני. כלפי חוץ נראה אותו אדם רגיל מאוד, שאינו חרדי, ואינו חילוני, אלא מה שנקרא "פרווה". הרב"ש ישב אצלו שעה ארוכה, ושוחח עימו. כשיצאנו שאלתי אותו, מי הוא האיש? מה השגתו? מה אתה חושב עליו? והשיב: "אין לי מה לומר, לא הבחנתי מי הוא בפנימיותו". התפלאתי איך ייתכן כדבר הזה, שהרב"ש לא יראה את פנימיותו. ואמר שהאיש סגר את עצמו כך, שאי אפשר להבין. אמנם ניכר מהשאלות והתשובות שלו שהוא מבין משהו, ותופס בפנימיות הדברים, אבל עד לאיזה גובה אי אפשר לדעת, כי לא פתח את עצמו.
גם במאמריו כותב הרב"ש, שבראיה אדם תופס רק בהתאם למה שמתגלה בכלים שלו, למה שהוא זקוק, ולמה שהוא בנוי וחייב לראות כדי להתקדם ולהביא תיקונים. והיתר מתגלה לו רק כפי מידת הצורך המיוחסת לנטל שהוטל עליו, ולפי דרישות תפקידו המיוחד. שכל זה נקבע כבר מחוצה לו.
מהיכן החשיבות של המקובלים בעיני העם, אם העם ברובו מעולם לא הגיע למדרגתם?
מעלתם של מקובלים אינה שייכת לכבוד העם, שמחזיק במקובלים, אלא להשגחה כללית. הבורא מסדר שהמקובלים יחשבו בעיני העם למכובדים, ומיוחדים, מאחר שלעם עצמו אין היכולת להכיר בהם ולכבד אותם. אלא כדי להחזיק את העם ברמת הכרה מסוימת, וערכים נכונים, מושפעת לו מעין הארה, שממנה הוא מעריך את סגולתם.
האם מקובלים מודעים לכללות היקף תפקידם, או שגם מעיניהם נסתר חלק מהמערכת?
מנהיגים בעולם הזה, שכביכול מובילים את העולם, ומשפיעים על העולם, האם הם מבינים מה הם באמת עושים? ודאי שלא. אלא באים למנהיג רצונות, ובנוסף הוא מושפע מכלי התקשורת, והמפלגות, ושערוריות למיניהן, זאת אומרת, מופעל עליו לחץ מכל הכיוונים, ונראה לו שהוא פועל על פי חשבונות שעורך בעצמו. אבל מי זה שמסובב לו את החשבונות?
על פני השטח נראה שיש צדק במעשיהם, כי האדם הולך בצורה הגיונית, ורואה שאין לו דרך אחרת לפעול. אם ברשותו תקציב מסוים, וכוח אדם מסוים, שמחולק סטטיסטית לפי גילאים, מצב השכלה, מצב בריאותי וכן הלאה. אז בהתאם לנתונים המוצגים לו, עליו לפעול. ועל פניו החשבון הוא ברור, ואין צורך ברוחניות, אלא פועלים רק לפי הגשמיות. אבל מי מסובב את כל המספרים, וכל הנסיבות הללו, שדווקא אופי כזה יהיה לעם, שפתאום יצוץ סקנדל, יקרה ארוע חריג, או יגיח הוריקן?
השורשים לכל הדברים הללו נסתרים, לכן המנהיגים אינם מביאים אותם בחשבון, אלא לעיניהם הם פועלים בצורה חופשית. ש"חופשית" פירושו, שמתוך הנתונים הקיימים עליהם לבחור בדבר הנכון. ויוצא, שלא חשוב מי מוביל את העם, המנהיגים כולם בוחרים בערך באותו הדבר. אמנם קיימות בפוליטיקה דעות מעט שונות זו מזו, אבל בסופו של דבר אנו עדים לכך, שמפלגות מתחלפות, ונשארים אותם החשבונות, ואותה הדרך. אלא רק העם בכל פעם רוצה להאמין למשחק הזה, כאילו עכשיו יבוא השינוי לטובה. לכן מכל האמור יוצא, שכלפי המנהיגים בעולם הזה תוכנית הבריאה היא הפועלת מאחורי הקלעים.
מה שאין כן אדם שנמצא ברוחניות (לא האדם הרגיל, שגם הוא אמנם מופעל, אבל רק בדברים קטנים בדרך, ולא כמו ראשי ממשלות), שקיבל הכרה ברוחניות, היינו הבנה, כוחות, וכלים, לו יש יכולת לפעול. כי מה נקרא "רוחניות"? אם יש לאדם מסך, והוא יכול לתרום מתוך עצמו את ההשפעה שלו לכלי הכללי, במידה שבה מתגלה לו הכלי. ודרך הכלי הכללי האדם פועל כלפי הבורא, כמו שכתוב "ישראל, אוריתא, קודשא בריך הוא".
האם אז יש לאדם הבנה מעמיקה על כל מעשיו? ודאי שלא. בדרגות עיבור, יניקה, מוחין, הוא כמו תינוק, שאינו יודע באיזה עולם הוא נמצא. או כמו קטן הוא פועל על משהו, אבל אינו יודע על מה בדיוק. אלא הוא צועק להורים, והם מתפעלים ממנו מאוד מתוך אהבתם הגדולה, וכך אמנם שאצלו הכלי קטן, הוא מפעיל אותם, ויכול גם להפעיל עולמות, מבלי שתהיה לו ידיעה גדולה, מה הוא עושה.
המקובל הוא רק חלק קטן מהמציאות הרוחנית, שפועל תחת תנאים והגבלות, בהתאם לתפקידו ולשורש נשמתו. ולא מיד נפתח לו מקצה העולם ועד קצהו. אלא כל העולם הוא רק מידת התיקון שבנשמתו. שם הוא תופס את העולם. וככל שמתקדם, תופס יותר. זאת אומרת, עד כמה שמקושר עם יותר נשמות, ומשפיע להן, ונמצא איתן באהבה, ומצדיק את השגחת הבורא עליהן, כך נקרא שמתרחב הכלי שלו, עד שמגיע למצב שאין שום הגבלה על הכלים שלו, ובאמת רואה מסוף העולם עד סופו. זה היות שהמציאות כולה היא בתוך ה"קונכיה" שלו, בתוך הכלי שלו בלבד.
אלא שישנו גם העניין כמה פותחים למקובל, שזה נקבע בהתאם לתפקידו. ויכול להיות מקובל קטן, אבל נותנים לו ביד רחבה, כי זו "עת לעשות" כמו שמסביר בעל הסולם, או כי מה שהיה "אינו נחוץ", נעשה כעת "נחוץ". שאין לתנאים, ולעיתים האלה נגיעה לגובה השגתו. ומכאן, שהן בגשמיות והן ברוחניות, יש זמן, תנועה, ומקום, וכוח הקיום שבהם. רק ברוחניות אלה אחרים, שנקראים עולם, שנה, נפש.
לסיכומו של דבר, אדם לא נכנס לרוחניות, ותיכף נעשה כל יכול. אלא הוא לומד ממדרגות. לפי הדרגות שרוכש כעובר או כקטן, כפי כוח עמידתו במסך, בהתגברות, בכוח ההשפעה, בהתאם לכך יכולתו להתכלל ברוחניות. כזה הכלל, למעט סיבת תפקיד. כי מפאת תפקיד לפעמים פותחים לאדם, שהוא עדיין רק תלמיד. אבל לזה אין שייכות לעבודת האדם, זה אי אפשר ללמוד, ובזה אדם לא קובע דבר. אלא ישנה העבודה ממטה למעלה שאותה לומדים, ובה צריכים ללכת. ולא באדם תלוי, אם קורה מלמעלה שעושים פתאום מאדם פשוט או אפילו מילד, מקובל בקומתם של בעל הסולם, הגר"א או הבעל שם טוב.