שיחה 1, 18.11.05

תקציר : בעל הסולם אינו מטיל ספק במסירות הנפש של התלמידים לדבריו. אך בכל זאת "מצווה" עליהם לעסוק באהבת החברים. אגרת זו מיוחדת מאד ונדירה למקובל בכלל ולבעל הסולם בפרט. בעל הסולם התמקד בפירוש חוכמת הקבלה ומהותה, ואילו עניין העבודה הרוחנית שבין התלמידים מופיע מעט בכתביו. באגרת זו בעל הסולם כותב על מעלת אהבת החברים בצורה ברורה שאינה מותירה ספק.

"ב"ה יום ג' תצ"א פ"ז לונדון יצ"ו

לכבוד התלמידים ה' עליכם

יחד ע"ז שאתן אימון בהתחיבותכם לקיים כל הגה שאוציא מפי תומ"י במס"נ באמת וכו', הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כחכם לאהוב איש את חברו - כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקוה שתקיימו בזה דברי ותשאו הענין בשלימותו."

המשפט הזה מאוד מאוד קשה לביצוע. אמנם כדי ליצור כלי להתגלות האלוקות, כדי להגיע להשתוות הצורה לאלוקות, הכרח להיות בתכונת ההשפעה. הבורא נסתר, ולאדם ניתן לעשות. היינו, לבנות את תכונת ההשפעה מאדם כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, כלפי כל האנושות, ולהיות "כאיש אחד בלב אחד". שדווקא האגו מראה לאדם, איך נכון להתייחס לזולת.

אבל איך לבצע זאת? האדם יכול להתחיל לשמוח בחיצוניות בשמחת חברו, ולהצטער בצער חברו, כפי שהיה עושה אם שמח לו, או אם צר לו. אבל באיזו דרך מגיעים לעשות זאת באמת בלב, ולא בחיצוניות? ואולי אם עושים כך בחיצוניות, מתוך החיצוניות הרגל נעשה טבע שני, וההרגל יפעל בפנימיות ויהפוך להיות כך?

חוכמת הקבלה מלמדת, שעד כמה שאנשים ישתדלו להשתתף בשמחה או בצער כלפי הזולת לפי מידת שמחתו או צערו, אין בכך לשנות את צורתם הפנימית. הרב"ש מביא לזה משל, על החתולים שאולפו להיות מגישי אוכל בנשף יוקרתי, ובאמת עמדו יפה במשימה, ויצאו לאירוח לבושים סינורים לבנים, ובידיהם מגשים, עד שפתאום הגיע לנשף עכבר. אז תיכף השליכו החתולים את המגשים, ומנות האוכל, ויחד איתם את גינוני המלצרות, ורצו לצוד את העכבר.

זאת אומרת, בחיצוניות אפשר לאדם להעמיד פנים יפות, ש"אני שונא דברים רעים, ואוהב דברים טובים, ומשתתף בשמחתו או בצערו של הציבור, וגם של כל אחד ואחד". אבל בפנימיות מה? האם בפנימיות נשארים באותו הטבע? או שעל ידי התנהגות כזאת משתנה טבע האדם? הטבע איננו משתנה. לשנות את הטבע יכול רק האור העליון. ולכן כאשר מצווה בעל הסולם, "בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו", אין הכוונה שמהיום והלאה ננהג כך בחברה, ונרגיע את עצמנו, שנמצאים כבר באהבת הזולת. אלא זהו מנהג של דומם דקדושה, שכך עושה בחיצונית, וחושב שמספיק ודי לו בזה, ואינו צריך לתיקונים.

אלא בדרכה של חוכמת הקבלה, האדם מגיע דווקא למצבים של ביקורת, והכרת הרע, והרגשה שאין בו את המצבים הללו, ושאין פיו וליבו שווים. אלא יכול לומר מילים יפות בפיו, אבל בלבו הן אינן מתקיימות. והניגוד הזה שבין חיצוניותו לפנימיותו, ועד כמה שרוצה להסתיר את פנימיותו, ולהראות יפה בחיצוניות כלפי כולם, בו בעת שבפנימיותו הוא הפוך, הפער הזה שמתגלה לאדם, נקרא התגלות הרשעים שלו. שהם הרגשות המועילים, שדוחפים אותו לתיקונים האמיתיים שיעשו בתוך הלב. ומכל מקום, להצטער בצער חברו, כמו שכותב בעל הסולם, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר, זו המטרה.

"המכתבים ומלואם קבלתי, ואין עתה בכוחי לענות בפרטיות, ומלבד מה שכבר עניתי לכל אחד ואחד במכתבים הקודמים הנני מבטיח לדבר עוד בהרחבה אי"ה.

והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב וד"ל. ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר, מסבת דביקותם בגשמיות ובעצמיות, ואכמ"ל. ובין החברים ח"ו להתקבל, הזהר והזהר, המצפה לישועה כי קרובה היא...

יהודה"

מצד אחד, חלילה וחס מללכת בצורה החיצונית היפה, להיות יפי נפש ב"חברה טובה", שמחייכים איש לרעהו בצביעות. שמא החיצוניות הזאת תוטבע בחברה, ותמחק צורתה הפנימית. ומצד שני, אין צורך להיות "אמיתיים" כביכול, ולהראות מה בלבו של כל אדם, שכלפי חוץ הוא אמיתי, כמו שמבפנים הוא אגואיסט ורע. אלא כל העבודה הכרח שתהיה עניינית. זאת אומרת, עד כמה שעניין אהבת חברים מוערך בין החברים, ומגולה בהם בחיסרון, כך עליו להתגלות.

לכן להשמר מצד הצביעות, וכן להזהר מצד האמיתיות, ש"אנחנו חברה אמיתית, וגילוי הרע הוא דבר טבעי, וטוב שקורה, כי רק לגדולים הוא קורה, ונגלה אותו בכוח". אלא כל המצבים הללו מתגלים מעצמם, מתוך שאדם משתדל להיות במטרה, שהיא הדבקות בין נשמות החברים. ויוצא, שנדרשת מכל אחד, ומכולם יחד מחשבה אחת, כוונה אחת, מעשה אחד, שאם מלכדים הכל יחד מתוך כך מתגלים מצבים יותר ויותר פנימיים, מכל כל אחד, ומכל הקבוצה יחד. ואז רואים באיזה מצב נמצאים, והכרת הרע מתחילה לפעול בחברה. שמתוך ההכרה הזאת מתחילים להתקדם לטוב.

אבל בזה נדרשים הרבה בירורים ועבודה. כי לכל הפחות כמו שמתגלים הצעדים באיש אחד, כך עליהם להתגלות בחברה הכללית, אלא בעוד יותר ויותר הבחנות. כמו שאומרים, "האדם הוא עולם קטן", שיש בו כל ההבחנות, מה שישנן בעולם. וכמו שלומדים בספרות הקודש בכלל, ובספרי חוכמת הקבלה בפרט, מדובר תמיד באדם אחד בלבד. בתוכו נמצאים העולמות, והנשמות, והספירות. וכן כל האמור בתורה: אברהם, יצחק, יעקב, מצרים, מדבר סיני, הכל נמצא בתוך האדם כהבחנות פנימיות שלו. וכך האדם לומד, ולאט לאט מתחיל לגלות בתוכו את כל עולמו. שאין דבר נמצא מחוצה לאדם, אלא הכל כלול בו. אותו הדבר גם בקבוצה. כי הקבוצה היא נשמה אחת שמלכתחילה כוללת מספר נשמות, אבל כשנכללת מהן היא כנשמה אחת, ולא ככמה נשמות יחד, כי אז לא תקרא "קבוצה". ובתוך אותה נשמה אחת, מתגלים ביתר עוז אותם השלבים כמו באדם אחד - מצרים, מדבר, הר סיני של הקבוצה, מההבחנות הראשונות הקטנות ביותר ועד הגדלות ביותר.

בעניין מה שאומר בעל הסולם, "ובין החברים ח"ו להתקבל, הזהר והזהר, המצפה לישועה כי קרובה היא..." אם כותב לקבוצה לבצע פעולות כאלה, אז ודאי הישועה קרובה, כי משתמע שהקבוצה נמצאת במצבים המתקדמים. "ישועה" נקראת, שנבנה סוף כל סוף הכלי לגילוי האלוקות בו לפי השתוות הצורה, לפי הדבקות.

איך להזהר מצביעות, ויחד עם זאת לתת לחבר התפעלות מגדלות המטרה?

אם אדם רע מבפנים, ומסתיר את זה, כי לא רוצה שיגלו את הרע שבו, ולכן כלפי חוץ עושה עצמו כמתוקן, ויפה, וטוב, וממש נוח לבריות, זו צביעות. אבל אם הוא מבצע כביכול אותה פעולה, מתוך שיודע "אני רע מבפנים, אבל חייב להתחיל לנהוג עם החברים באהבה, שזאת אני עושה כדי להגיע למטרת הבריאה", שכל אחד מבין מדוע עושה כך השני, ולומד מהשני, ומחזיק את השני, אז אין זו צביעות.

כי כל אחד אינו צובע את עצמו, מחשש שמא יגלו את הרע שבו. אלא כולם מכירים ומבינים שמבפנים הם רעים, ומתגלים הרשעים לכל אחד ואחד. אלא כדי להגיע למטרה חייבת הקבוצה לדמות את עצמה בצורה מלאכותית לאותו הכלי המתוקן. ואין כאן צביעות, מפני שאדם פועל על פי ההנחיות מלמעלה, ולא לפי שמתחשק לו להיראות יפה לכולם, מפני האגו שלו, מפני הגאווה שלו, מפני הבושה ש"רק לא יפגעו בי, ולא יחשדו בי, ולא יחשבו עלי רע". החשבונות השקריים האלה לא נמצאים, אלא יש עצות ברורות שחובה לקיים. והגם שמבפנים רעים, כלפי חוץ חייבים להיות טובים, כדי להמצא בהשתוות צורה חיצונית עם הכלי המתוקן, שאז ממנו מגיעים האורות המקיפים.

מה הכוונה "ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר"?

"והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב ודי למבין" הכוונה, שהדברים אמורים רק לקרובים, שכותב בעל הסולם את המכתב רק לקבוצה שבה נבנים היחסים המתוקנים, בהתאם ללימודם. זאת אומרת, בעל הסולם שכותב מאיש לרעהו עשו כך וכך, ואינו אומר בזה שיתחילו לפעול באותה הדרך גם כלפי החברה החיצונית, אלא רק בתוך הקבוצה, "ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול" איך להתייחס אליהם בצורה נכונה.

לכן מוטב לאדם שיסתיר את עצמו מהם, שכביכול מבחינתם הוא אינו בקבוצה, אינו עוסק בלימוד חוכמת הקבלה, שלא ידעו שיש לו חיים פנימיים ומטרה בחיים. אלא כלפי אנשים מבחוץ האדם חייב להיראות כמו כולם. אסור שפתאום יתחיל להתנהג כצדיק או שופט, וישפוט את כולם, ויזלזל בחברה כי "אני נמצא בדרך האמת, ברוחניות, ומי ומה אתם?" אלא בכל חברה חובה להתנהג, בדיוק כמנהג אותה החברה. שאיש לא יראה מי ומה הוא, ושאינו פונה לזלזול יתר בעצמו או בחברה, ולשום כיוון חריג.

אמנם ישנם קשרים אחרים שבהם אפשר לנהוג בחברה, כדי לגרום לה לתיקון, אבל לזה "צריכים כבר לימוד גדול כי הפסד קרוב יותר משכר", כי אין אלו פעולות למתחילים. אלא עד כמה שאדם עובר שלבי תיקונים מתקדמים יותר, אז הוא שנמצא בחברה, מבין איך מאחורי הקלעים לגרום לה להתעוררות, ולהשפיע לה בצורה כזאת, שפתאום האנשים ירגישו מעין צורך בהתפתחות הרוחנית. אבל מעשה כזה הוא כבר לאנשים גדולים, שמבינים איפה, ומתי, ואיך לבצע. ועד אז על האדם להיות לגמרי כמו כולם.

מובן שלא מדובר ביציאה למעשי ההפצה, אלא מדובר באותם החוגים שבהם אדם נמצא יומיום: המשפחה, שאם אינה מתעניינת, אסור ללחוץ עליה. ובעיקר העבודה, שאדם יכול להיות מקובל גדול, אבל אף אחד בעבודה אין צורך שידע מי הוא ומה הוא בחייו הפרטיים. אלא במקום העבודה מתנהגים כמו כל אדם רגיל, שמתייחס יפה לאחרים, ולא רודף אחרי אף אחד, אלא הולך באורחות החברה, ואז כמו שכתוב, "לצנועים חוכמה". ורק בפעולות המיוחדות, שאדם לוקח על עצמו במחושב, ויוצא בהן, אז הוא פועל בגדר שקבע לעצמו. וכמו שהגדול מתייחס לקטן, הוא פותח לציבור מה שניתן, שיהיה נבחן לטובת הציבור, שיהיה מסוגל לשאת בזה, ולקבל את הדברים ברוח טובה, ושהפעולה הזו תקדם אותו כראוי.

האם מקובל אמור להוות דוגמה לשאר הציבור?

מקובלים אינם מנהיגי הציבור הרחב, ולכן בשום מקום בכתובים לא מוזכר שהמקובל הוא אדם יפה הליכות, המהווה דוגמה לקהל. אלא מנהיגי העם הם כביכול אלה שצריכים לתת דוגמה, לכן הם דואגים להראות טוב, בהופעה אלגנטית ונאה, ולעטות על עצמם חשיבות, כדי שהציבור יתן להם יחס, וכבוד, ויראה בהם אנשי טעם וחוכמה.

אבל מהביוגרפיות על חיי מקובלים עולה, שרובם לא נודעו בסביבתם כמקובלים, למרות שנראו בציבור. או שידעו עליהם, אבל למראית עין הם נראו כאנשים רגילים. או שאפילו עשו מעצמם צחוק, כמו שמתוארים חסידי קוצק, כדי להשיג מהסביבה יחס הפוך. שקצת יזלזלו בהם, וכך יתרחקו מעין הרע, כמו שכותב בעל הסולם, עד כמה שהבורא מביא בוז לאדם על ידי החברה, ולמרות שקשה, זה לטובתו.