שיחה 1, 21.11.05
תקציר : בעל הסולם מזכיר לתלמידיו לכתוב לו את חידושי התורה והשאלות העומדות בפניהם, ומכווין אותם כיצד לנהוג נכון לבל יטעו. בעל הסולם כותב שהתלמידים הם שצריכים להתקרב לרב ולא להיפך, וזאת בכדי שיפיקו תועלת מכך. בעל הסולם מצטער על הגאוה והאהבה העצמית שהתגנבה אל לב תלמידיו, על שנאת חינם ותולה את הסיבה לכך במגע עם חברים שלא מחברתם, שהם יותר חומרניים וכן בעניין "לדון את החבר לכף זכות". בנוסף לכך בעל הסולם מזכיר לתלמידים כיצד להיזהר בדברי תורה בין החברים כך שלא לפגוע האחד בשני, אפילו אם זה לא נעשה בזדון. הוא כותב שאין דרכו לבוא בהדרכות פרטיות, ומדברים אלו ניתן ללמוד עליו בפרט ועל שיטתו בכלל.
"ב"ה א' תבוא פ"ז לאנדאן יצ"ו
כבוד התלמידים ה' עליכם יחי'
מכתבכם מפרשת שופטים קבלתי בצרוף חדושי התורה של כל אחד ואחד, פרט מ.... נ"י ואקוה מאד לקבל מכתבו היום.
רצוי מאד שתכתבו לי את החידושים שלכם בעבדות ה', וגם השאלות שיש לכם בענין זה. ואין כל נ"מ [ואין כל הבדל] אם אענה לכם תרוצים, או שהעיר לכם, או אם איני כותב ואיני מעיר, כי עצם שאלתכם חצי תשובה היא. ואידך [והשאר] אני מביא לפני השי"ת שיענה לכם דבר בעתו, ואני מתפלא שעדיין אינכם מבינים את זה כל צרכו."
אם האדם היה שואל שאלה באמת מבוררת לעצמו, אז היה מקבל תשובה. כי ידוע, שלא חסרים אורות, אלא חסרים לנו הכלים, והאור נמצא במנוחה ומוחלטת. ושאלה נקראת חיסרון, מ"ן, שלא חשוב מאיזה סוג השאלה, אם היא מגיעה לבירור מצד הנברא, אז מיד בתוך השאלה, בתוך הכלי הזה יש התלבשות האור, התלבשות הבורא, היינו תשובה. או שהשאלה נעשית בין אדם למקום באופן ישיר, או שנעשית בין אדם למקום דרך הרב, או דרך הקבוצה. או שהשאלה נעשית כ"תפילת הציבור", היינו כחיסרון שבא מהרבים שמתחברים יחד כדי לשאול, כדי לדרוש תשובה עליה, וכך ודאי שזוכים למענה מיידי. כי אם יש באמת שאלה, ויש חיבור אמיתי לצורך העלאת מ"ן, אז מיד ישנה התשובה.
"הערה אחת אעיר לכם והיא: בשעה שאתם כותבים אלי חדושי תורה, אינכם מבינים כלל, אם הדרכים שאתם מדברים בהם, נמצאים כבר ברשותכם, או עכ"פ במדרגתכם, כלומר, שבידכם לעשותם, או אם הם למעלה ממדרגתכם, אלא תצפו להשי"ת שיחונן אתכם דעת לעשותם, וכגון דא [וכמו זה] , צריכים אתם להזהר לפרש תמיד בלשון תפלה לה', שתזכו לחידוש שהשגתם, או לרמז, בדרך התנצלות, אשר עוד לא זכה לזה וכדומה."
"שאלה" היא על דבר שאדם מצטער עליו, ובלעדיו איננו יכול להתקדם, כי רק לזה יכולה לעלות שאלה. כי שאלה תמיד צריכה להיות מטרתית. אלא היא מתחילה רחוק ממקום המצאו של האדם, עד שהוא מקרב אותה, ומלבן ומבין אותה, ומביא אותה לתוך הכלים שלו ממש, שהופכת להיות חיסרון שלו עצמו, ומ"ן. לא דבר תיאורטי רחוק ממנו, אלא דבר מעשי, שלעת עתה אדם חייב בו, כדי לעשות צעד קדימה. רק אז היא נקראת "שאלה", והיא מקבלת את המענה.
"הנה הראש של העתיד הנעים המקוה לנו בעזרתו ית' מתקרב אלינו. ועל כן אני חושק ומתגעגע מאד שתמצאו בסמוך לי בגוף ונפש. (דהיינו, שתתקרבו אתם אלי, ולא אני אליכם, שזהו מן הנמנע וגם ללא תועלת וד"ל)." ובדרך כלל הדרישה היא אחרת. דורשים מהעליון שהוא ירד, ויסביר את עצמו, ויתנהג כמנהג התחתונים, כמו שהם חושבים שצריך.
"והנני להתנצל עתה, אשר בתשרי העבר, היה עת רצון גדול מאד, אך לא הייתם בסמוך אלי באותו הזמן. ואת... נ"י בקשתי מאד בכל החודש הנזכר ולא מצאתי בגבולי כלל."
כוונתו איננה למקום גשמי, אלא למקום רוחני. "ולא מצאתי בגבולי" שהיו רחוקים, ולא רצו להתעלות, ולהתחבר אליו, אלא דרשו ממנו הפוך, שאולי ירד אליהם, וילמד אותם, וישרת להם.
"ולא ראיתי רק אחד או שנים מכם. ומובן מעצמו הצער שהיה לי במשך כל השנה שעברה בגלל זה.
וסבת הדבר היא, הגאות והישות שהתגנב בכם, וכמדתה שנאת החנם ביניכם (מאגבה) [מתרבה] בדבקות בחברים חומרניים אשר לא מחברתנו המה... וברור הוא כי אם אתם שונאים לאחד מבני החבורה, סימן מובהק הוא שגם אתי אינכם באהבה גמורה."
צריך שתהיה האחדות בין החברים, והיא שקובעת באיזה מצב רוחני נמצא כל אחד ואחד. ואם האחדות נמצאת בפעולה, אז מתוכה מגיע החיסרון הנכון להעלאת התפילה, ולקבלת התשובה. ורק מתוך האחדות בין החברים, אפשר אחר כך להתחבר כמו שבעל הסולם אומר: "להיות בקרבת העליון".
"והגם שהיצה"ר מראה לכם מטתו של אותו חבר, כלומר, שמעשיו רעים וחטאים להשי"ת, היה עליכם להתפלל ולבטוח למענו להשי"ת שודאי יעזור לו, כיון שתלמיד שלי הוא." לפיכך לא להפעיל חשבונות אגואיסטיים קטנים, שבדרך כלל נוטים לפרוץ בין האנשים, אלא ללכת לפי החשבון הגבוה. אחרת לא מצליחים.
"ואם אתם כבר מבינים באותו חבר - שיד ה' קצרה בשבילו, וגם תפלותי אינם כדאים לעמוד לו בעת צרה, חס מלהזכיר, א"כ חוזר הדין ח"ו על השונא עצמו וד"ל. ובאו וראו ותנו על לבכם מהיום, שאל תיפלו יותר ברשת הזה." העיקרון הוא פשוט, באותה המידה שאדם מתייחס לחבר, כך הבורא מתייחס לאדם.
"... גם אין לכם להסתכל כלל וכלל אם אני מרחק בפה ממש לאיזה חבר... ותדונו אותו לכף זכות, באמת." כי על פי רוב אי אפשר להבין את העליון, איך שהוא מתייחס לתחתון. אנחנו רואים איך מתייחס אלינו הבורא, שלפי הבנתנו מתייחס לא טוב, ולא נכון, ולא מגיע לנו יחס כזה. ולכן התפילות שלנו כולן הן שהבורא ישנה את עצמו כלפינו, "תביא, תעשה, תשתנה", ולא התפילות המטרתיות שצריכות להיות, "שנה אותנו בהתאם אליך". כי האדם תמיד שופט לפי הכלים האגואיסטיים שלו, וגם כשרואה מרחוק, מבחוץ, את היחס של הבורא כלפי האחרים, גם אותו הוא שופט לפי הכלים שלו. ומכל זה נראה לו שהבורא מתייחס לא כראוי אליו, ואל החברים, ואל כל האנושות. שמתייחס לא נכון לאנשים בכלל.
ולהפוך את היחס שלו מחובה לזכות, להצדקה, זו העבודה הגדולה לאדם. שמאותו הדבר צריך ללמוד על היחסים בין התלמידים לרב. שאם רב צועק, או מתייחס רע כביכול לאיזה תלמיד, זה לא סימן שגם בפנימיותו הוא כך, מזלזל בו, או רוצה ברעתו. ואין בזה אישור לכל יתר החברים להתייחס באותו האופן לאותו התלמיד. אלא להפך, צריכים ללכת למעלה מאותו החשבון, מה שנראה לעין, ולהבין שכל הדברים האלה, הם נמדדים בצורה אחרת מבפנים.
"והאמת אומר לכם, כי בהתרחקות שלי נמצאת אחדות גדולה יותר מבהתקרבות שלי, בדומה לכל אומן הטרוד באומנותו להשלים מלאכתו, באופן היותר נאות, אשר אין לאיש זר להסתכל עליו באמצע מלאכתו, כי לא יבין מנהגו במלאכתו, זולת אומן הגדול כמותו. ודי לכל הרוצה להבין."
בדומה למה שאומר בעל הסולם בדוגמה שלו "דומה דודי לצבי", אם הבורא מתרחק מאדם, בזה הוא מזמין אותו, מושך את האדם אחריו. שגם אצלנו בחיים, לפעמים אנחנו פועלים כך במשחק היחסים בינינו, בין הילדים, או בין בני האדם המבוגרים. שהאחד מראה לשני קצת התקררות והתרחקות, כדי להזמין מהשני איזו נטייה לקראתו, איזו תנועה לעומתו. וכן קורה גם בין רב לתלמיד, ובין בורא לנבראים.
"הארכתי בענין זה כדי שתדעו כי בנפשכם הוא.
אף שאין דרכי לבוא בהדרכות פרטיות, מ"מ אני מוכרח להעיר לכם, על מה שהזהרתי אתכם זה כמה: שלא יאמר איש לחברו את "החדושי תורה" שלו שהשיג. "ולא להוכיח" כלל וכלל, ואפילו הרצון בזה, הוא פגם נורא מאד."
אסור לדבר על מצבים אישיים, פרטיים, נפשיים, רוחניים, שאדם מגלה בעבודתו בדרכו הרוחנית. אבל על "תלמוד עשר הספירות", ועל כל החוכמות שאינן שייכות ללב, אלא שייכות למוח, לשכל, לתפיסה, אפשר לדבר כמה שרוצים. כי מה ששייך לשכל האדם, אין בו שום דבר רוחני ממש. ורק ההתפעלויות או ההפך מהן, אם ישנן, שאדם מרגיש מתוך ההרגשה, וההכרה הרוחנית, זה אסור לו להוציא מפיו.
והאדם שבאמת נמצא בדרך, לא ידבר עליהן עם איש, מפני שהן נעשות לו כדבר היקר ביותר, והדבר היקר האדם שומר לעצמו, ומפחד שאחרים יידעו, ומפחד לגלותו לאיש. אלא אם אדם פתאום נדחף לדבר על מה שמרגיש בלב, סימן שהדברים האלה אינם חשובים לו עדיין, אלא הם חיצוניים אצלו. ובשעה ששופך אותם החוצה, אז פוגע באחרים, שמכתיב להם כביכול מעין תבנית הרגשה והבנה של קליטת המציאות, וגם פוגע בעצמו, כי דבר שיוצא לחוץ, הופך להיות בו פסולת, והמעשה הזה עוצר אותו מהתקדמות למשך הרבה מאוד זמן.
"זולת מה שהתרתי בשעה שאני מחוץ לביתי, לאמור חדושי תורה זל"ז, ממה שכבר הוצאתי מפי, בדיוק שאפשר להסבירם, אבל בדיוק נמרץ, בלי כל הוספה מדעתו."
מה שקוראים במאמרי בעל הסולם ורב"ש כדוגמת ספר "שמעתי", על דרגות רוחניות, אף שאין זה שייך לשכל, מותר לחזור על הדברים, אבל באותה הצורה, ובאותן מילות המקור. ולא שאדם מעביר אותן דרכו, ואז שופך אותן החוצה, אלא הוא כמו רשמקול, חוזר על עליהן באוזני האחרים. אבל מבלי לגלות בזה מצפוני ליבו, אלא רק מה שכתוב בספר.
"כמו"כ דברי התורה שאמרתי, ושאותו החבר עדיין לא שמע אותם מפי, אין לדבר אודותם, ויש להבליעו בהשכל ובדעת." הדברים שלומדים, קוראים, שומעים יחד, אותם אפשר לשנן כמו שהם, אבל דברים חדשים לחלוטין, שתלמיד מעביר אותם דרכו, ומעביר לתלמיד אחר שמקבל אותם ממנו, זה אסור.
"מצאתי לנחוץ לחזור ולהזהיר על הנ"ל מפני שאני מרגיש שכבר הרחבתם את הגבול שהגבלתם לכם. ותדעו נאמנה שבשמירה זו תזכו לאמור חדושי תורה לפני השי"ת ולהוכיח עצמיכם. והמפזר מדותיו באלה לא יכון בעיני השי"ת ו"דין פרוטה כדין מאה" בענין זה. והשי"ת יעזור לכם וידריך אתכם אל אדני האמת.
יהודה ליב"
המכתב אומר הרבה על סדר הלימוד. שבלי המדריך הנמצא בדרגה יותר גבוהה, ניתן לתלמידים ללמוד דברי חוכמה, או מקורות, או לחזור על מה שלמדו יחד עם המורה, אבל מבלי שיסביר כל אחד ואחד את ההשגה הרוחנית ברגש. שזו חוכמה, אבל לא תורה. והאיסור חמור עד כדי כך, שרצוי לקרוא טקסט בלבד, ולא לומר מילה מעצמו.
האם האיסור הזה תקף גם על שיחה עם פסיכולוג?
מדובר ברוחניות, בדרכים רוחניות שאדם צריך לעבור, שהן לא לשיחה עם פסיכולוג, כי אם מדברים עם פסיכולוג על קבלה, אז הוא עצמו יצטרך פסיכולוג. ובכלל מי שלומד חוכמת הקבלה אינו צריך פסיכולוג. אלא מדובר בחבר מהקבוצה שנמצא בבית ומדבר עם אשתו, נמצא בעבודה, מלמד בקבוצה, או משתתף עם החברים בשיעור עם הרב, או בלי הרב. איך עליו להתנהג בכל מקום בצורה המועילה ביותר להתקדמות, מבלי לקלקל לעצמו או לאחרים?
בבית עם אשתו, אדם יכול לדבר כמו עם עצמו, כי אשתו "אדם כגופו". אלה מילים של הרב"ש. אישה שעימה הוא חי יחד, והם כמשק בית אחד, הם ככלי אחד, ויכול לדבר עימה על הכל, אבל עד כמה שהיא מוכנה לשמוע. ומבלי לשפוך לפניה את הלב בצורה רוחנית בהכרח, הוא יכול להסביר במילים שלו, איך שעובר דרך ההרגשה שלו כל מה ששמע, וקרא, וספג עקב הלימוד. ניתן להעביר זאת לאישה בלבד.
חלק מסוים מותר גם לספר לילדים, בהתאם לגילם ודרגתם. היות שגם הילדים שייכים לאדם, כרכוש פנימי שלו כביכול. מה שאין כן מחוץ לגדר המשפחה, לא להוציא מילה זה הטוב ביותר. אלא אדם שנמצא בחברת אנשים זרים, שאינם שייכים לקבוצה, ואינם מבני הגרעין המשפחתי שלו, איתם מוטב לא לדבר על כלום, מלבד שיחות חולין על מה נשמע בחוץ, ועל מזג האויר. לא להתרחק, לא לזלזל, אלא להתנהג כמו כולם.
ועם החברים, מסביר בעל הסולם, הכי טוב לדבר על דברי חוכמה, ללמוד "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה", ומבנה המציאות. ואם רוצים להזכיר עניינים ששייכים להליכה הפנימית על דרך המדרגות, אז הכדאי ביותר הוא לצטט מהמקור עצמו, או לומר דברים קרובים לכתוב, אבל מבלי להעביר אותם דרך הרגש, ואז להוציא, ולהכניס אותם לחבר. כי זה קלקול גדול, גם למי שמדבר, וגם למי ששומע.
ואם מלמדים תלמידים, מומלץ לקרוא יחד מאמר, ולהסביר עד כמה שאפשר בצורה שכלתנית יותר מרגשית. ובמידה שהחומר מתאים לרמתם, מוטב לשים שיעור מוקלט שנלמד עם הרב, כי אחרת אדם עלול לגרום לעצמו נזקים רוחניים, שיעצרו את התפתחותו להרבה שנים. כי מי שהולך ללמד מפעיל את הגאווה, והשליטה, ויצרים גדולים, ולא מרגיש איך כל זה פועל בו. לכן עלולה להיוצר בעיה. אלא אם כן יקבל עזרה מן השמים, שבכל פעם הבורא יעשה לו שיפול, ויקבל בושה. כי על ידה הבורא כל הזמן מתקן את האדם שמתקדם, שמראה לו עד כמה הוא נבזה. ובמקרה הטוב, גם הקהל יתחיל לזלזל בו. אבל למלמד מאוד מאוד קשה להתפטר מהגאווה, ומהשליטה. לכן הוא חייב קורבן כנגד זה, שיהיה לו כשמירה.
מה מומלץ ללמוד אם הרב נוסע, והקבוצה נשארת ללמוד בעצמה?
הטוב ביותר הוא לצפות בשיעורים מוקלטים, שאז לא נגרם נזק לאף אחד. ההמלצה הזו נתנת בלב שלם, כי היא מבטיחה שלא יהיה קלקול. אבל לגבי "תלמוד עשר הספירות" כל אחד יכול ללמוד באופן חופשי, אפילו לעצור מישהו ברחוב, ואם הוא מוכן לשמוע, לשבת איתו וללמוד.
מה לגבי שיעורי שבת כשהרב לא נמצא?
מותר לקרוא יחד כל חומר. אבל להתחיל להסביר מה שכתוב במאמרים ובאגרות, על העבודה הפנימית של אדם, זה אסור בתכלית האיסור.
האם דיון קבוצתי בנושא "הערבות" יתרום להתקדמות?
ב"ערבות" מבררים את היחסים שבין אדם לקבוצה, ולא בין האדם למקום. ואז אומרים להפך, שהאדם חייב להראות לשני את אהבתו, כי בכך הוא מרבה את האהבה, ובדוגמה שנותן, מזמין את השני להתייחס באהבה בחזרה. והגם שכלפי הקבוצה נמצא פועל מבפנים היחס בין האדם למקום, זה דבר אחר. אלא כל מה ששייך לאהבת חברים, הוא עניין שלעצמו. למרות שגם בו יש ויש. ישנה השיטה שהייתה מקובלת בקרב קבוצת המקובלים בקוצק, שכביכול מבחוץ היו מזלזלים, אבל רק מפני שהיו במדרגות גבוהות. והיכן שמופיעה האהבה באמת, אז מתחילים להסתיר אותה.
אבל ההסתרה הזאת קורית מעצמה, והאדם לא צריך לאנוס את עצמו, או לשחק. אלא בדרגות שהוא רוכש בפועל את תכונת האהבה, הוא מסתיר אותה, מטעם שהיא נעשית לו יקרת ערך, ונמצאת באמת שולטת בו. בדומה לעולם שלנו, אם אדם אוהב מישהו. למרות שהיום כל דבר מכריזים ומחצינים, כי הכל מלאכותי. אבל אהבה אמיתית, לא רוצים לפתוח שיידעו כולם.
מכל מקום, בדרגתנו, שטרם הגענו לרכוש את אהבת החברים, אז מותר לדבר עליה כאילו נמצאים בה.
מה בנוגע לישיבות חברים, שבהן חברים פותחים את הלב?
אם פותחים את הלב באהבת חברים, זה אפשר. אבל כלפי הבורא אסור. לכן רצוי להיות קצת יותר מאופקים.
באיזו מידה אפשר לקשור בין המאמרים והאגרות?
לא חשוב איך לקשור. אפשר לטייל כל כמה שרוצים בין מאמרי "שמעתי", ו"פרי חכם אגרות", ו"תלמוד עשר הספירות", כי הכל הוא מאמר אחד על איך אדם מוצא את המקום, את הבורא, ויותר מזה אין. אלא כל חוכמת הקבלה היא סיפור אחד קצר, שנפרש ממקום המצאו של האדם, עד היכן שמגיע לעליון שלו, לחיבוק ולדבקות עימו בגמר התיקון.
וההסבר, או שהוא בדרך השכל, איך בנויה הדרך עצמה, המדרגות, העולמות. או בדרך הרגש, איך אדם עובר אותה בתוך הרגש. ואיך לחבר שכל ורגש יחד, ולעבור כל מצב, בלהבין ולהרגיש אותו, או בלהרגיש, ולהבין אותו. ושום דבר אחר, ששייך מחוץ לנתיב הזה של האדם, אין בכל חוכמת הקבלה.